1.
הפחדה יוצרת מציאות:
הכלכלנים המזהירים מפני פגיעה כלכלית בישראל, כשעצם השיח הזה יוצר את הפגיעה
“אין חדש תחת הכסף, הכסף הזר”, הכריז נתניהו בפאתוס רק לפני שבוע וחצי, כשסיכם במשפט אחד את מהות הפגנות השמאל נגד הרפורמה המשפטית. ואכן אין כל חדש תחת השמש בנושא הזה, כי בכל נושא ומגמה, כדי להבין את האינטרס שמאחורי הדברים יש ללכת בעקבות הכסף.
השבועות האחרונים הוכיחו שהשמאל הישראלי אכן יודע להוציא אנשים לרחובות, הימין מעולם לא הצליח לקיים הפגנות ענק שחוזרות על עצמן שוב ושוב בהיקפים כאלה. מחאת בלפור התמשכה לאורך רוב הקדנציה הקודמת של נתניהו והיא מחדשת את עצמה במרצ נעורים עם תחילת הקדנציה הזאת. הימין יודע אולי להביא אנשים לקלפי, אבל השמאל יודע יותר טוב להוציא אנשים לכיכרות.
בעבר הרחוק ידעה ישראל מחאות אידאליסטיות, ממחאת הפנתרים עד הפגנות הימין בהסכם אוסלו. אבל מאז, לפחות בעשרים השנים האחרונות כבר אין בישראל מחאות אידאליסטיות שמחזיקות מעמד, זה קורה מהרבה סיבות, ביניהן התפתחות הרשתות החברתיות והמעבר של כיכר השוק אל תוך המסכים. המחאות שבכל זאת צברו תאוצה והחזיקו מעמד בשנים האחרונות, כמעט כולן ללא יוצא מן הכלל היו מחאות שמאחוריהן עמדו גופים בעלי אינטרסים ובעיקר בעלי ממון. כך היה במחאה החברתית, כך היה במחאת האתיופים, כך במחאות בלפור וכך גם בפעילות ארגוני השמאל נגד צה”ל בכפרים ובמחסומים ביו”ש.
המשפט שהשמיע נתניהו לפני שבוע וחצי, עיצבן במיוחד את מתנגדיו בגלל שהוא נגע בנקודה המדויקת. משם זה רק הסלים ובשבוע האחרון גויסו רוב כלכלני המשק הישראלי למסע אזהרות לפיו הרפורמה המשפטית תפגע אנושות בכלכלתה של ישראל, בדירוג האשראי שלה ובהסכמי הסחר שלה עם מדינות העולם.
מי שלא מבין בכלכלה ישאל מיד את עצמו מה הקשר בין הדברים, והתשובה היא שלא צריך להבין בכלכלה כדי להבין את הקשר בין הדברים. הסיפור פה הוא פוליטי נטו, תחילתו פוליטי וסופו פוליטי כשהכסף הוא הפקטור, הוא העקבות והוא המניע.
מומחי הכלכלה מזהירים שהפגיעה בישראל תהיה בגלל היחלשות הדמוקרטיה והפגיעה במערכת המשפט, ומביאים אי אלו תקדימים דומים שהתרחשו בעולם. אבל בסופו של דבר, כל חברה כלכלית מכל סוג שהוא רוצה לעשות כסף, רוצה להרוויח ורוצה לעשות רק את העסקאות המשתלמות מבחינתה. לכסף הזה אין ריח וכך רוב המדינות ורוב החברות המסחריות בעולם עושות עסקים גם עם מדינות שאיך לומר בזהירות – לא כל כך שמעו על מושגים של זכויות אדם ובוודאי שלא על דמוקרטיה.
גם ארה”ב, גם מדינות אירופה ואפילו ישראל, מנהלות סחר עם כל הדיקטטורות והדיקטטורים בגלל שמדובר בכסף. גם הסכמי אברהם ההיסטוריים עם מדינות מוסלמיות קיבלו זריקת עידוד וזירוז רק בגלל שהגיע איזה איש עסקים ג’ינג’י אחד מהבית הלבן והתחיל לדבר ביזנס, רק בגלל שהוא הזכיר למדינות ערב שיש כאן הרבה כסף על הרצפה ואם הם לא יתכופפו להרים אותו בגלל אידאולוגיה פלשתינית ואבו-מאזנית כלשהי, מישהו אחר ירים את הכסף הזה.
כשחברה מסחרית מפסיקה לקיים הסכם סחר כלשהו זה קורה בגלל סיבה אחת ויחידה: כי היא הבינה שהעסקה הזאת לא משתלמת יותר. זהו. כעת הסיבה הזאת מתחלקת לשניים: או שהעסקה עצמה כבר לא רווחית, או שקיומה של העסקה יפגע בחברה מכיוון אחר שעלול להסב נזק גדול יותר, נזק שלא שווה את הרווח הנוכחי.
וזה בעצם הסיפור ברפורמה המשפטית והמגמה אותה נתניהו מכנה מסע הפחדה. לרוב החברות העולמיות כולל חברות האשראי וההייטק, שווה לעבוד עם ישראל כי אלו עסקים המניבים רווחים. אבל כאן נכנס האלמנט הפוליטי וכאן מתחיל מכבש הלחצים העולמי. חברות מסחריות יפסיקו את ההשקעות בישראל רק אם תחלחל שם ההבנה שישראל הופכת להיות מוקצה בדעת הקהל העולמית והעסקים איתה עלולים לפגוע בעסקים גדולים יותר עם מדינות גדולות יותר.
וכשמומחי כלכלה כמו נגיד בנק ישראל ופרופסורים בעלי שם מזהירים מפני פגיעה כלכלית בישראל, הם מתכוונים כנראה לחברות מסחריות שיושפעו מדה-לגיטימציה עולמית נגד ישראל. כשחושבים על זה רגע המשמעות היא מחרידה: המשמעות היא שיש מישהו שמצליח לחולל מסע הכפשה רחב ועמוק כל כך, עד שזה גורם לחברות ענק להבין שההפסד הכלכלי שלהן בעולם עלול להיות גדול יותר מהרווח שבהמשך העסקים עם ישראל.
נתניהו אמר השבוע פעמיים באופן מפורש, שפעילות האופוזיציה גורמת לנזק עולמי אדיר למדינת ישראל. הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר כי גם בהבנה שלו בכלכלה אי אפשר לזלזל. האיש מבין דבר או שניים בכלכלה ועוד איזה דבר או שניים בפוליטיקה ולכן גם אם ננכה מדבריו את האינטרס הפוליטי האישי שלו, הדברים שהוא אומר הם דרמטיים ומזעזעים.
הכלכלנים הבכירים גם הם אנשי מקצוע שיודעים על מה הם מדברים, הם מזהים מגמה העלולה לגרור פגיעה כלכלית ולא בכדי, עלולה בהחלט להיות פגיעה כלכלית בישראל. אבל פגיעה כזאת לא מתרחשת כי השתנה משהו בכלכלה הישראלית עצמה אלא כי יש אינטרס פוליטי שמישהו יצר, עודד וקידם עד שהגיע לממדים מפלצתיים כאלה. ואם לזה רומז נתניהו ואם יש צדק בדבריו, הרי שהוא היה מאוד מאוד עדין ומאופק כהשתמש רק במילים ‘מסע הפחדה’.
2.
משבר חדש, מגמה ישנה:
המשבר הקואליציוני הראשון משתלב היטב במפה הכוללת של יחסי החוץ וסערת הרפורמה
ההצבעה שנערכה בערבו של יום שלישי במליאת הכנסת, עברה בשקט יחסי ונבלעה בין הכותרות שהדהדו על מחאות אנשי ההייטק ואיומי הכלכלנים בעולם כלפי הרפורמה המשפטית. מליאת הכנסת שהיתה חצי ריקה ורבע מנומנמת אישרה את הצעת החוק להארכת תקנות יו”ש בחמש שנים נוספות.
עצם מהותה של ההצעה פחות מעניינת את צרכני החדשות, בדיוק כפי שרובם אפילו לא זוכרים שזו בדיוק הצעת החוק שהפילה אך לפני חצי שנה את ממשלת בנט ולפיד. הצעת החוק מבקשת בעצם להאריך את תקנות החירום בשטחים שמעבר לקו הירוק, שם לא חל החוק הישראלי. התקנות מחילות באופן פרסונלי חוקים ישראליים על ישראלים המתגוררים באזור, בעיקר בתחום המשפטי.
התקנות מוארכות אחת לכמה שנים, תוקפן היה אמור לפוג בקיץ האחרון והנושא התגלגל לפתחה של ממשלת המיעוט שלא הצליחה לאשר את ההארכה בגלל התנגדות השותפים הערבים. האופוזיציה הימנית הצביעה נגד, ההצעה נפלה וזה מה שגרם לבנט ולפיד להבין ששירת הברבור שלהם החלה. השלב הבא היה להעביר את חוק פיזור הכנסת כך שבאופן אוטומטי התקנות ביו”ש הוארכו זמנית עד לכינון ממשלה חדשה.
למעשה כל הממשלות שכיהנו מאז מלחמת תשכ”ז, האריכו את התקנות הללו שמשמעותן במובן מסוים הוא סיפוח דה פקטו או במילים עדינות יותר – הקלה על אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק, שלא יתנהלו כנתיני מדינה אחרת הנתונה תחת משטר צבאי. אבל התזמון השבוע היה מעניין שבעתיים שכן הוא התרחש בעיצומו של משבר קואליציוני ראשון בחייה של הממשלה החדשה, משבר שהחל בגלל אותו ענין בערך.
ביום שישי שעבר הורה שר הביטחון על הרס מאחז חדש בלתי חוקי שהוקם בין לילה בשומרון. סמוטריץ’ נזעק מיד, הוא ניסה להפעיל את הסמכויות שהובטחו לו בהסכם הקואליציוני על יו”ש והורה למנהל האזרחי למנוע את ההרס. הבעיה היתה שהרס מאחזים חדשים לא נמצא באחריות המנהל האזרחי אלא באחריות צה”ל שמקבל הוראות מגלנט. הבעיה העמוקה יותר היא שגם הסמכויות שהובטחו לסמוטריץ’ על המנהל האזרחי טרם הועברו לו רשמית, כמובן בגלל התנגדות גלנט.
סמוטריץ’ מצידו החליט שלא הגיע לישיבת הממשלה השבועית כדי להבהיר שהוא עומד על שלו. נתניהו ניסה לפשר בין הצדדים וכינס כמה דיונים בלשכתו אבל שם עלו הטונים לגבהים צורמים, והוויכוח בין גלנט לסמוטריץ’ לא הוכרע. בלית ברירה החליט נתניהו שהסמכויות אכן יועברו לסמוטריץ’ כפי שהובטח בהסכם הקואליציוני למרות התנגדותו החריפה של גלנט, שטען כי לא התייעצו עמו והוא לא היה מאפשר הסדר כזה במשרד הביטחון.
המשבר הזה לא אמור להפתיע אף אחד. לא ברור מי חשב מלכתחילה ששני שרים במשרד ביטחון אחד האמורים להתקוטט על אותה עוגה, זה מתכון להצלחה ויציבות בפרט כשהשר המשני נחשב יותר דומיננטי וסוער מהשר ה”ראשי”. אבל כנראה שהמתיחות הזאת מועילה למישהו ואולי היא אף מכוונת מראש, יתכן שיש מי שחוכך ידיו בסיפוק למראה הפיצוצים הנשמעים במגדל הקריה בתל אביב.
ואם ניקח כמה צעדים אחורה כדי להתבונן על התמונה המלאה, כל האירוע הזה מתרחש בין שני ביקורים מדינים די דרמטיים של בכירי ממשל מהבית הלבן. היועץ לביטחון לאומי ג’ייק סאליבן המריא בחזרה מישראל רגע לפני שהדחפורים עלו על המאחז בשומרון ובקרוב יגיע מזכיר המדינה אנתוני בלינקן לביקור ארוך ועמוק יותר. שני האישים הללו מביאים איתם את ה”דאגה” בבית הלבן מפני ממשלת הימין ושניהם שומעים מנתניהו מסרים מרגיעים לפיהם לא תתנהל ביו”ש מדיניות קיצונית מידי שתשנה מהותית את המצב הקיים וגם הרפורמה המשפטית היא לא כזאת נוראה כמו שעושים ממנה.
בנקודה הזאת, נתניהו מתנהל בשני קולות סותרים – ובצדק. לאמריקנים הוא מספר באנגלית שאין להם מה לדאוג כי זה מה שעליו לעשות כראש ממשלה אחראי, אבל לישראלים בעיקר ביו”ש הוא מספר בעברית שהוא המנהיג החזק היחיד שיודע לעמוד מול ממשל לא ידידותי בבית הלבן ולשמור מולם באומץ על האינטרס הישראלי, כפי שהיטיב לעשות בשמונה שנות אובמה.
כך שבשקלול מכלול הזירות, נתניהו מסיים את השבוע הזה עם מגמה די משביעת רצון מבחינתו. את האמריקנים הוא מרגיע, לסמוטריץ’ הוא נותן מה שהבטיח, הממשלה שלו תיקנה את מה שלא עשתה הממשלה הקודמת והעבירה את תקנות יו”ש, והסערות הפוקדות את ממשלתו מבפנים ומבחוץ מאתגרות אותו אמנם מצד אחד, אבל מצד שני מובילות לאותה מגמה שהוא החליט עליה מלכתחילה.
המגמה הזאת תוארה כאן מעל במה צנועה זו לאורך כל השבועות האחרונים והשבוע נאלצה מפלגת הליכוד לפרסם הכחשה רשמית, לאחר שפרשנות זהה פורסמה לפתע גם באתר החדשות הגדול במדינה, שם נטען שנתניהו מעצים במכוון את הלחץ הציבורי הן בנושא הפורמה המשפטית והן בנושא יו”ש כדי ליצור מצב שבעוד תקופה לא ארוכה הוא יוכל להכניס את גנץ או לפיד לממשלה, כדי לטעון שזה המהלך האחרון שנועד להציל את השפיות הציבורית בישראל ולמנוע כאוס קיצוני.
מפלגת הליכוד כאמור הכחישה וברור שתעשה כך. אבל ככל שבוחנים את הצעדים שנתניהו עושה, העקבות מובילות די בבירור לכיוון הזה. הסיפור של גלנט וסמוטריץ’ הוא הסיפור של הפגנות השמאל והסיפור של יריב לוין בקידום הרפורמה. מחלוקת בתוך משרד הביטחון אינה דבר של מה בכך ואם לא יימצא שם מתכון ברור לחלוקת התפקידים ויציבות, כנראה שיש מישהו שלא מעוניין באותה יציבות.
3.
החומות כבר לא שמורות
תרחיש שומר החומות 2 ומצבה של המשטרה הם לא איום עתידי. הם נתון קיים
כלי תקשורת חגגו השבוע על מסיבת העיתונאים שערכו השר איתמר בן גביר ומפכ”ל המשטרה קובי שבתאי, שהציגו תכנית לשיקום המשטרה והקמת משמר לאומי אזרחי. השניים הסבירו כי קיימים איומים לאינתיפאדה של ערביי ישראל אותה כינו שומר החומות 2 ולכן המשטרה חייבת לקבל עוד תקציבים, עוד תקנים ועוד סיוע של משמר אזרחי חמוש.
העיתונאים שלעגו לבן גביר ניסו לטעון כי בעוד שנתניהו טוען שהשמאל עורך מסע הפחדה כלכלי, בן גביר הוא זה שעושה מסע הפחדה ביטחוני כדי לקדם את הבטחות הבחירות שלו. אבל למעשה, בן גביר ושבתאי לא חידשו שום דבר והם גם לא התייחסו לתרחיש שומר חומות 2 כתרחיש עתידי בלבד.
מצבה הגרוע של המשטרה גלוי וידוע. הנטישה ההמונית של שוטרים נמשכת כל הזמן, תנאי ההעסקה שלהם גרועים, הם לא מצליחים לגמור את החודש ומי שסופג את התסכול אלה האזרחים שנאלצים לפגוש שוטרים שלא בטובתם. המשטרה זקוקה כבר שנים רבות לשיקום יסודי לאורך ולרוחב, לעומק ולגובה, אבל מי שלא מאפשר זאת אלה גם הממשלות הקודמות וגם צמרת המשטרה שלא איפשרה לאף אחד להזיז את הגבינה שלה.
וגם בנושא האיום הערבי, לא ברור למה מישהו חושב שתרחיש שומר חומת 2 הוא מופרך. הנקודה היחידה בה אפשר להשתמש בלשון עתיד היא נקודת המינון. בחסדי שמים ההתקוממות הערבית נמצאת היום על אש קצת יותר נמוכה מאשר בימי שומר החומות, אבל היא קיימת גם היום. כל מי שנתקל בערבי ישראלי בשנים האחרונות כבר מרגיש את ההבדל המהותי בהתנשאות שלהם ובאופן בו הם מביטים על כולנו.
חלק גדול מהפיגועים הקשים נעשו בידי ערביים ישראלים מחזיקי תעודת זהות כחולה, ערביי ישראל מתנהלים בכל מקום כאדוני הארץ, החל מהסטודנטים באוניברסיטאות, דרך העובדים בסופרמרקט ובאתרי הבניה ואפילו עד לרופאים והרוקחים במרכזים הרפואיים. רובם ככולם משדרים במבטים, ברמזים ובמעשים שהם בעלי הבית וזה רק ענין של זמן עד שהם יעיפו מפה את היאהוד. הנרטיב הפלשתיני הטרוריסטי נמצא בכל בית ערבי בישראל וזו רק שאלה של זמן עד שזה יתורגם שוב למעשים קיצוניים יותר. ההתרחשויות בנגב והאימה השוררת שם זה רק קצה הקרחון.
ההבנה הזאת קיימת, היא חלחלה כבר עמוק עמוק לתודעה הישראלית והיא מהווה את אחד הגורמים שהזניקו את הרייטינג של בן גביר והביאו אותו למקום בו הוא נמצא היום. הוא אומר שהוא בא להילחם, המוני אזרחי ישראל ובפרט אנשי כוחות הביטחון תולים בו תקוות. בסופו של דבר האיש ייבחן רק במעשיו אבל כשהוא מדבר על שומר חומות 2, המצביעים שלו זוכרים שהאיום הזה אינו עתידי, הוא כבר כאן והוא קורה. בן גביר לא מנופף במצב המשטרה ובמצב ערביי ישראל כאיום עתידי, אלא כנתון קיים שעליו בדיוק הוא נבחר ואותו בדיוק הוא מתיימר לפתור.
הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
