ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני. התשכח אישה עולה, מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך. הן על כפים חקותיך, חומותיך נגדי תמיד. בדברי נחמה אלו פותחת נבואת הנחמה השנייה שאנו מפטירים בה בשבעה דנחמתא. משמעות הפסוק איננה מתייחסת בוודאי לזיכרון אינפורמטיבי. אין עוסקים כאן בידיעה האלוקית, שהיא אין סופית, וביחס אליה אין טעם להגיד ולקבוע שהוא אינו שוכח. גם המשל שהנביא מביא, מיחסה של אישה לעוללה, מראה שאין מדובר על זיכרון של ידיעה, אלא על חיבור פנימי והזדהות עם המידע, שהוא זה שמונע את אפשרות השכחה. בטבע האנושי, אין משל יותר טוב לחיבור מהותי, הנוגע עד עצמותו של האדם, כחיבור של אם לילדה הקט.
בכמה מקומות בכתבי הקודש משתמשים הכתובים במשל הזה, של אב או אם ובנם, כדברי התורה, בנים אתם לה' אלוקיכם. אבל כאן בנבואת ישעיהו, הנביא אינו מסתפק באמירה שהקשר של הקב"ה איתנו הוא כקשר בין אם לבן בטנה, והוא מלמד שהמשל הזה איננו מספיק כלל. אין ספק שהבן טבוע בליבה ובנפשה של האם, ושכחת האם את בן בטנה היא בבחינת דבר שלא יכול לקרות, מ"מ, אין לומר שאפשרות כזו איננה יכולה להעלות על דעתנו.
גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך. החיבור של אם לילד שנולד לה, איננו שייך ונוגע לנקודת העצמות של האם, ולכן אפשר להעלות על הדעת שכחה שכזו, גם אם כמקרה רחוק וחולני. אבל הקשר עם שלנו עם ד' שייך לנקודת העצם של הרצון האלוקי, ולכן לא תיתכן שום שכחה. הן על כפים חקותיך, הקשר איתנו הוא מרכז העשיה והפעולה של ד' בעולם, וממילא אין להעלות על הדעת עזיבה ושכחה.
הגמ' מבטאת את הרעיון הזה בציור הבא: אמר לה הקב"ה, בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני?
הבריאה כולה, על הריבוי העצום והמגוון שבה, כולה אינה אלא אמצעי שיצר ה' עבור הקשר שלו עם האדם, שמתבטא בעיקר אצל כנסת ישראל. העולם כולו הוא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני? הגמ' ממשיכה לדרוש את הפסוקים. התשכח אשה עולה, אמר הקב"ה, כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ואין שכחה לפני כיסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה, גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כיסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה, ואנכי לא אשכחך.
אם הקשר של הקב"ה אתנו, הוא בבחינת מרכז עניינו של ה' בעולם, ואין שום אפשרות של שכחה לגביו, גם המעשים שישראל עושים במסגרת היחסים האלה, גם הם שייכים לנקודה הפנימית של הרצון האלוקי, וגם עליהם יחול ההכרח של הזיכרון האלוקי. זוהי הסיבה שעולות אילים ופטרי רחמים שהקריבו ישראל במדבר לפני ה', שייכים לנצח ואין בהם שכחה. אלא שההבנה הזו מובילה את כנסת ישראל לשאלה נוראה. אם כך, גם חטאיהם החמורים של ישראל, כגון חטא העגל, שייכים גם לנצח ולא ישכחו מלפני ה'.
מהי, א"כ, תקוותנו לגאולה שלימה ולתיקון מלא של האהבה והידידות בינו יתברך לבינינו? על זה דורשת הגמ' את מילות הפסוק, גם אלה תשכחנה, על חטא העגל, ואת המילים, ואנכי לא אשכחך, על מעשה סיני. בקריאה פשוטה של הגמ' נראה שיש כאן דקדוק במילה 'אלה', הרומזת על חטא העגל, ועל האמירה, אלה אלוהיך ישראל, ובמילה 'אנכי', הרומזת על מעשה סיני, ועל הדיבר, אנכי ה' אלוקיך. אבל קשה להבין את כל זה, המילים אלה ואנכי נמצאים בנבואת ישעיהו במובן אחר לגמרי, והמילים גם אלה תשכחנה, מתכוונות בכלל לשכחה אנושית, ולא של הקב"ה.
משמעות הדברים, לכאורה, היא, שהגמ' מתכוונת להראות שחטאי ישראל אינם שייכים לעומק מציאותם של ישראל, בשונה מעצם החיבור שלהם לקב"ה, שהוא נובע מהנקודה הפנימית ביותר של נשמת ישראל. זוהי הסיבה שהשכחה איננה יכולה לחול על מעשה סיני, משום שנאמר בו אנכי, שזוהי מילה המבטאת עצמיות ושייכות, כמאמר הגמ' בשבת, אנכי, אנא נפשי כתיבת יהיבת. לעומת זאת, החטא באופן כללי, ועבודה זרה בפרט, מבוטא במילה אלה, המייצגת מבט מבחוץ, ולא יחס פנימי. אבל עיקר הדבר שהקשר בין האדם מישראל לקונו, הוא עיקר המציאות ועיקר הבריאה, ועליו נאמר, ואנכי לא אשכחך.
ישעיהו מ"ט י"ד-ט"ז, דברים י"ד א', ברכות ל"ב ע"ב, שמות ל"ב ד', שמות כ' ב'.
יישר כח גדול