ריקוד על הדם / יוחאי דנינו על ההקשר הפוליטי של הטרור המזעזע

גם יממה אחרי מסע הטבח הרצחני בשכונת נווה יעקב, ובקושי חצי יממה מהפיגוע הקשה בעיר דוד, המונים יצאו להפגין נגד הממשלה הנוכחית ורפורמת המשפט שהיא מקדמת. בראשם עמד אחד, עד לא מכבר ראש ממשלת מעבר וכיום חסר סיקור תקשורתי: יאיר לפיד.

כבר בהיותו ראש ממשלת מעבר, לפיד חצה את כל הקווים בעת שהלך להפגין נגד הממשלה שאמורה להחליף את זו שבראשה עמד, ויצא אל המפגינים כמו עוד ח"כ שיכול להתבטא ככל העולה על רוחו. אמש, לפיד המשיך את הקו הבלתי ממלכתי הזה ויצא למסע ריקוד על הדם, בהשהייה של דקת דומיה.

ליציאה להפגנות אמש יש תירוצים למכביר, אבל בסופו של דבר בזמן שחברי זק"א עשו את דרכם לזירת הפיגוע, לנקות את כתמי הדם והזירה, לפיד עשה את דרכו להפגנה, אחרי שבעבר חטף על הראש לאחר שלכל היותר השתתף בהפגנה למשך כעשר דקות.

במשך שנים נהוג במערכת הפוליטית בישראל, לגלות אמפתיה וסולידריות בשעת מתיחות ביטחונית. גם אם מדובר ביריב פוליטי, לפחות נהגו להוציא על דל שפתיהם את המילים: "אעניק לממשלה גיבוי ככל שנצרך מול גל הטרור" אפילו אם לאחר מכן תבוא מילת 'אבל'. אצל לפיד, לעומת זאת, גם זה לא היה. להיפך, רק הצהרות על "עוצרים את הטירוף, נלחמים על המדינה".

ללפיד אין קו אדום. גם בשעה שמסע הלוויותיהם של הקדושים מנווה יעקב טרם יצא לדרך, הוא בחר לצאת למסע השיסוי וההסתה. "הממשלה צריכה להחליט אם היא רוצה להילחם בטרור או שהיא רוצה להילחם בדמוקרטיה הישראלית" הוא כתב בחשבון הטוויטר שלו, "אם היא רוצה לאחד אותנו או לפרק אותנו מבפנים". כן, מבחינתו של לפיד, הכל כשר. גם המילים שבין השורות, לפיהם הממשלה לא מתכוונת להילחם בטרור ומעדיפה במקום זאת, "להילחם בדמוקרטיה הישראלית" כלשונו.

בשונה מלפיד, דווקא שר הביטחון לשעבר בני גנץ, מתגלה כמי שקרוץ מחומר של מנהיג. גנץ שהבין את גודל השעה, ויתר על השתתפותו בהפגנת השמאל הקיצוני, מותיר אותם לנופף לנפשם בדגלי הרשות הפלסטינית, ובמקום זאת העדיף להגיע לבקר בזירת הפיגוע, לשוחח עם תושבים ולהרגיש את כאבם.

גנץ, הוא לא טלית שכולה תכלת, וחיזוק מעמדה של הרשות הפלסטינית, שמור בזכויות יוצרים לגנץ. בימים שבהתיישבות קמו בכל בוקר לגזירה חדשה, גנץ חיבק שוב ושוב את יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן. אבל בכל זאת, ברגעים של כאב לאומי, הוא נטש את מדינת תל אביב, וקפץ לביקור בישראל והוא ראוי ליותר ממילה טובה על כך.

אפרופו ביקורות ומילים טובות, גם בצד הימני במפה הפוליטית, יש כאלו שמגיע להם צל"ש ויש כאלו שמגיע להם טר"ש. במשך השנה וחצי שעמדה על מכונה ממשלת לפיד-בנט, חברי קואליציית הימין מתחו ביקורת ללא הפסקה על ההתנהלות הביטחונית של הממשלה. נתניהו הבטיח שממשלת ימין בראשותו תלחם כדי להחזיר את השקט, אבל מתברר שמי שהבטיח לחסל את החמאס ולבסוף העביר לו מזוודות של כסף, לא ממש מסוגל לקבל החלטות משמעותיות למיגור הטרור.

את החלטות הקבינט שהתפרסמו אמש בחצות, אסור להקריא בלוויות הקדושים, גם לא בבית העלמין בחלקת נפגעי טרור אחרים, שכן יש בה לעג לרש. אינני מזלזל בהחלטות על איטום מיידי, אחרי שמהלך כזה לקח במשך חודשים על גבי חודשים, אבל עם החלטות מעין אלו, אי אפשר להילחם.

מיד עם צאת השבת, התגובות מימין זרמו כל העת. הגינויים, קריאות הנקמה ובעיקר הכאב הגדול. רוב חברי קואליציית הימין, היו שמחים באמת ובתמים לצאת לאיזה שהוא מבצע שישיב את השקט על כנו, אבל דומה שרק אחד הפנים את המצב לאשורו. קוראים לאיש הזה, בצלאל סמוטריץ'.

סמוטריץ' שחרט על דגלו את הסימסה 'מה שאתה בוחר אתה מקבל' יודע שהציפיות ממנו ומחבריו הן גבוהות, יודע שהוא לא יכול לנוח על זרי הדפנה. אבל בשונה מחבריו, הוא לא התלהם, ואפילו הציג כמה תכניות, "זה במשמרת שלנו ובאחריות שלנו", הוא כתב במילים שקולות ומדודות, "הבטחנו מאבק חסר פשרות בטרור וביטחון לאזרחי ישראל וכך בעזרת השם נעשה. הגיע עת מבחן. נעמוד בו בעזרת השם".

לסמוטריץ' יש כמה תכניות למיגור הטרור, שאף לא אחת מהן יצאה בהחלטות הקבינט, אבל יש לו לא מעט כאלו. גם לחברי ממשלה נוספים יש. אבל בשונה מהם, סמוטריץ' מבין שאת הציבור עכשיו לא מעניין דיבורים, אלא מעשים והוא דורש כאלו.

שעת המבחן של ממשלת הימין הגיעה מהר מהצפוי, אם גם הם לא ינקטו בצעדים שיש בהם ממש נגד הטרור, נראה שאפשר יהיה לסגור את הבסטה ולכל היותר לומר על הנרצחים 'השם יקום דמם' כי הממשלה לא ממש מתכוונת לבצע את שליחותה. כמובן שעדיין יש זמן לתקן, אבל שעון החול אוזל במהירות.