חווארה ירי. חבלה קשה.
נו, מקווה שזה עוד אירוע שחושדים בחמור ביותר עד שיתברר אחרת.
יוצא מיצהר, בדרך כבר מדווחים על שני מחוסרי הכרה. מגיע למקום קצת לפני האמבולנסים. רכב מחורר, כסאות מלאים בדם, שני הנפגעים כבר שוכבים בחוץ.
כוננים במקום מבצעים החייאה, ואני מצטרף אליהם. פצעי ירי, פלג גוף עליון, והמון המון דם. מגיע טנ"צ, שני נקזים לבית חזה ומעיפים לבית חולים.
אנחנו במקום, מבינים לגמרי באיזה מצב הם היו, אין אשליות.
מתקשרים מצוותי צחי בישובים לדעת האם מדובר במתיישבים, מאיזה ישוב, ומה מצבם.
מבירור ברשיונות ובטלפונים שנשארו ברכב, אנחנו מבינים במי מדובר ומאיזה ישוב. כמובן לא מעבירים את זה הלאה.
חזרתי ליצהר. חברים טובים שראו אותי נסער ובידיים מגואלות בדם, אומרים לי שאולי כדאי לדבר עם מישהו, איזה איש מקצוע, בכל זאת לא רואים מראות כאלה כל יום… כדאי לטפל בטראומה וכו'
לא רוצה!!!
בכל אירוע אחר – תאונה, נפילה, לא משנה מה – הייתי רוצה להקל מעל הנפש הסרוטה. הייתי רוצה 'לא להערבב' עם המקרה.
אבל כאן – לא!!
לא רוצה להוציא את המראות מהראש. לא רוצה שמישהו ישפוך מים קרים על הלב הרותח שלי. לא רוצה.
אני רוצה לזכור את העיניים החלולות והשחורות, חסרות החיים, שמופנות לשמי שמים…
אני רוצה להריח את הריח המחליא של הדם שלא יורד לי מהידיים, גם אחרי מים וסבון…
אני רוצה להרגיש את החלחלה, שחשתי כששמתי לב שאני דורך על שלולית דם רותח…
אני רוצה שהעיניים שלי ידמעו בלי סוף, כשאני רואה על צג אחד הפלאפונים 'א אמא מתקשרת', ורגע אחר כך, כשאין מענה, היא מנסה לפלאפון של האח השני…
והלב שלי רותח, מבעבע.
לא רוצה שיקררו אותי.
אל תדאגו, אם אני רואה שאני מאבד שפיות, אני לא מתבייש. אפנה לעזרה.
אבל עכשיו – לא.
עכשיו בא לי לצרוח. בא לי להרגיש את הדם בלב מפעפע.
בא לי לרעוד מזעם וחוסר אונים. בא לי להיות מסוחרר מכאב לב וטירוף הדעת.
אל תקררו אותי. לא עכשיו.
לא רוצה לשכוח את המראות האלה, את הקולות הדוממים האלה, את הריחות האלה,
אני רוצה שיהיו בעיני ובליבי לעולם. עד יום הנקמה הגדולה בימינו ולעינינו. ובידינו.
בידיים האלה, המגואלות בדם אחים אהובים, כשניסינו להחיות מתים.. בידים האלו אני רוצה לנקום נקמת הדם השפוך.
בעיניים האלו, המצועפות בדמעות, אני רוצה לראות במפלתן של רשעים ארורים.
בלב הזה, השבור לרסיסי רסיסים, אני רוצה לחוש שמחת אמת, כאשר בא לציון גואל.
מסכימה עם כל מילה מלבד " אני רוצה לנקום את נקמת דם אחינו השפוך".
את זה אנחנו מבקשים מהקב"ה שיעשה עבורינו ויגאל אותנו כבר
הגיע זמן הגאולה
מעניין שאת הטיעון הטפשי וחסר המקור של "הקב"ה ינקום ברוצחים ולא אנחנו" אומרים רק כשמתיישבים נוקמים ולא כשצה"ל נכנס לכפרים והורג מחבלים.
מי שרוצה שהמתיישבים לא יקחו את החוק לידיים – שיקח הוא בעצמו את החוק לידיים.
כשצה"ל יתחיל לקחת את החוק לידיים וליצור הרתעה ממשית, אזרחים לא יחושו צורך לקחת את החוק לידיים.
כרגע המצב הוא שדורשים מהמתיישבים לא לקחת את החוק לידיים וצה"ל גם כן לא לוקח את החוק לידיים.
נישט אהין נישט אהער.
הוואקום הזה יוצר חוסר הרתעה ונצחון לטרור.
לצערנו לא הגענו בכלל למצב של "לנקום", המצב עכשיו הוא – הבא להורגך השכם להורגו…