"רבי" קרא סב החתן בפנים קורנות במיוחד כשהוא מושיט את אצבעו הגרומה קדימה מצביע על דבוקת הצעירים החסידיים שרקדו בעוז "אלו הם צאצאי, כולם זרע ברך ה', חסידים ואנשי מעשה". הרבי הביט בתדהמה, כשאט אט מעיניו הטהורות החלו זולגות להן נחילי דמעות.
הכל החל כשבוע ומחצה קודם לכן. אל מעון קודשו של רבי שלמה מבאבוב בברוקלין הניו-יורקית נכנס יהודי של צורה. זקנו הבוהק יורד לו על פי מידותיו, פאות ארוכות סדורות לו בצדעיו, מלבושו וכל מראהו כשל חסיד שבחסידים. כשהגיע תורו ניגש היהודי ברטט של התרגשות כשהוא מושיט לרבי הזמנה לחתונה. "מזל טוב" האיר הרבי את פניו ליהודי הלא מוכר "שתזכו להרבה נחת, דורות ישרים מבורכים".
מראה שכזה היה שב על עצמו מידי דקות ספורות בשעת קבלת הקהל במעונו של הרבי מבאבוב. יהודים מכל רחבי העולם, לאו דווקא חסידיו, ואפילו לאו דווקא חסידים, נוהרים הנה לזכות בברכתו הקדושה של הרבי. בשמחה או חלילה בשאינה כזו. מובן מאליו שגם אם ליבו הרחב ירצה, כוחותיו הדלים וזמנו המוגבל לא מאפשרים לו להשתתף פיזית בשמחות. משכך, באופן שכזה יארך הטקס שניות ספורות. הרבי יקבל את ההזמנה ויעניק ברכות חמות במילים ספורות ספוגות באהבה ומאור פנים. אך הפעם זה היה שונה. הישיש נותר על עמדו.
"רצוני שהרבי ישתתף בחתונה!" הפתיע ותבע האורח הבלתי מוכר. שמשו של הרבי נדהם מההעזה וכבר כמעט שנהג בנכנס מנהג גבאין יהודאין.. אלא שהיהודי הוסיף וקרא בקול נרגש "רבי האם לא תכירני?!"
הרבי נעצר לרגע, עיין שוב חליפות בהזמנה ובפניו של היהודי והתקשה להיזכר. לפתע, ללא הודעה מוקדמת פצח היהודי בניגון ערב על המילים "קל אדון" שמתוך תפילת שחרית השבתית. לשמע הניגון פער הרבי את עיניו בתדהמה ושאל ברעד "אפרים-זעליג?!" היהודי הנהן באיטיות כשחיוך רחב נתלה בקצה פיו. "אם כך" שינה הרבי לפתע את טעמו לפליאת הסובבים "אבוא בעזרת ה' להשתתף בשבע ברכות".
כחמישה עשורים לאחור. שעה מוקדמת של צפרא דשבתא, הבריאה כולה אומרת מנוחה ושמחה. הציפורים מושררות לקל אשר שבת ברא, והשמש מלטפת בחמימות נינוחה טללי ברכה העוטפים דשא רענן. רק היושב על הספסל הנטוע בשלהי הפארק היפהפה מצוי בניגוד גמור לכל זה. עיניו הכבויות בוהות בחלל מלאות תוגה. שוב ושוב הוא נזכר בהם. בקריינדל, בליפאלי, בשרוליק, במיילך, בשפרינצא, ברב ובשוחט, ברבי ובמלמד ובעוד אינספור פרצופים אהובים שנותרו 'שם'. שהפכו לאפר מאפרה של האדמה המקוללת ספוגת הדם. 'אני איתו' מהרהר הוא בזעם כשאצבעו מופנת השמימה – 'גמרתי!' מצהיר הוא לעצמו בפעם המי-יודע-כמה.
קול פסיעות קצובות הסיט את מחשבותיו. מרחוק נראו אב ובנו. הוא הביט בהם בכאב וקיוה שיתרחקו ממנו ככל שניתן. השטריימל ההדור, הפאות המסולסלות בחן, הקפוטה והטלית המעוטרת החזירו אותו שוב ל'שם', לכל מי ומה שהותיר מאחור. תקוותו התבדתה, הם עצרו על ידו. "גיט שאבעס ר' ייד!" קרא בקול מלא חמימות המבוגר שבהם. מספר דקות ארך דו-השיח המוזר. בתחילתו ניסה להתעלם, לאחמ"כ קילל ולבסוף נתרצה והשיב על הברכה בשפה רפה. אך לא איש כהרבי מבאבוב ירפה בקלות מ'טרף' שכזה. במהלך שיחתו נידב היהודי הרצוץ מידע פז והרבי החליט להשתמש ב'מידע המפליל'. "בעל תפילה היית? פששש. שמא תואיל לכבד אותנו מנעימת קולך בבית מדרשינו? זקוקים אנו לחזן הגון". שוב חלפו דקות של מבוכה וויכוח כשבסופם התרחש המחזה ההזוי משהו. בלוויית הרבי ובנו עטויי השיראין השבתיים צועד בקומה שפופה יהודי נטול כל ססמן של כזה, כשרק כיפתו הגודלה של הרבי שהוסרה ממתחת לשטריימל מעטרת את ראשו.
למרבה הפלא, אט אט עלה אפרים-זעליג הרצוץ על מסלול התפילה, וקולו הנעים נשפך בחלל בית מדרשו של הרבי, בניגוד גמור למראהו. נעימה נפלאה בקעה ממנו ב"קל אדון" ונוספת לא פחות ממנה ב"ממקומך". המתפללים שתמהו בתחילה למראהו התלוש התמוגגו בהנאה, והרבי הרחום שבעתיים מהם.
כך שב על עצמו המחזה שבת אחר שבת. הרבי פוגש את אפרים-זעליג ומחשבותיו הנוגות על הספסל, מפציר בו להנעים, אפרים-זעליג מתווכח, נעתר וחוזר חלילה.
שבת אחת בעוד הרבי פוסע במסלול הקבוע , נרעד לפתע בנו של הרבי, ר' נפתלי צבי, מי שלימים מילא את מקומו "טאטי!" זעק בקול שקט "הבט! אפרים-זעליג מעשן! בעיצומה של שבת קודש!" למרבה הפלא היה ניכר שהזעוזע מחילול השבת לא נגע אל הרבי בכי הוא זה. לתדהמתו של הבן שב הרבי על הטקס כמידי שבת בשבתה, כשאפרים-זעליג מוזמן, למרות הסיגריה, להנעים בקולו. לאחר התפילה לא יכל ר' נפתלי צבי להירגע הוא ניגש לאביו הקדוש בחרדת קודש "אבא קדישא! הלא ראה ראינוהו לאפרים-זעליג שחילל את השבת בפהראסיה, עישן סיגריה בעיצומה של שבת קודש. היתכן שינהגו בו כבוד שכזה?" או אז הביט הרבי בעיניים לחות בפני בנו יקירו וכך אמר בלהט קודשו "נפתולצ'ע יקירי. הלא תבין. לא אפרים-זעליג הוא זה שעישן. היטלר ימח שמו עישן! הגסטאפו עישן!" אמר ולא יסף.
עשרות שנים יחלפו עד לאותו שבע ברכות מרגש שבו שוב ימלאו עיניו של הרבי דמעות, והפעם של התרגשות וסגירת מעגל.
****
משמיים זימנו שיום הסתלקותו חל באותו היום בו הסתלק אהרן כהנא קדישא "אוהב שלום ורודף שלום", שהותיר לנו צוואת עולמים "אהוב את הבריות ומקרבן לתורה". דווקא בימים אלו בהם אנו מתאבלים על חורבן תפארתינו וגלות השכינה הקדושה, עלינו לזכור את השורש לכל הריחוק, החורבן והגלות – שנאת חינם והתעלמות מהיסוד הקיומי של התורה "אהוב את הבריות". כי ללא זה, נעשת התורה חלילה קרדום לחפור בו את מפלתו של הזולת. והכל "לשם שמיים", מתוך להט קדוש. מה שמזכיר לנו עוד אחת מהסיבות לחורבן "מפני שהעמידו דיניהם על דיני תורה". כן, על פי הדין המדויק הם צדקו וניצחו את החבר , אבל הבסיס, אהבת חינם, היה חסר!
ואין יותר ראוי מלסיים באמרתו החריפה של הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע – "יש מצוות ששונא אני לקיימן, כגון 'מצווה להחרים את פלוני', ויש עבירות ששש אני לעבור עליהן 'עבירה לעזור לאלמוני". יה"ר שנזכה לצעוד בדרכי השלום והשלמות עד כי יבוא שילה בב"א
(לרגל א' במנחם-אב יומא דהילולא של אהרן הכהן וכ"ק מרן אדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זי"ע)
קראתי סיפור על הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל שאחת מקרובותיו שלא שמרה מצוות קראה לו בשם חיבה, והוא שתק. פנה אליו אחד ממקורביו ושאל אותו איך הוא יכול לשתוק על זה ולקבל את זה בשיוויון נפש. השיב הגאון: היא הייתה "שם"!
מדהים ומעורר
הרב אורי היקר !
פה מפיק מרגליות ומלא באהבת ישראל
כתיבה משובחת מעוררת השראה. הרב אורי כוכב צעיר בכתיבה ובהרצאות עדיו לגדולות
למה לא כתבת שהסיפור הזה מספק מכלי ראשון מרן פוסק הדור ועמוד ההוראה הגר"י זילברשטיין שליט"א בשיעורים ודרשות???????
אפשר בבקשה מקור לסיפור הזה ?
יש מנהג לכתוב סיפורים מרגשים, אבל הפעם הכותב באמת מרגש,
מה חבל שהוא לא מביא מקור לסיפור,
כחסיד באבוב הסיפור נשמע מאוד מפתיע, יש הרבה מידע על הרבי בשואה, ומעולם לא סיפרו על כך,
יש לי גם הרבה שאלות על הסיפור הזה, ונראה שהכותב שמח לטשטש פרטים.
אשמח מאוד שיואיל הכותב לתת שם של האיש או איזשהו פרט, באיזה שנה זה היה וכדומה
הסיפור הזה ידוע בבאבוב ומופיע גם באתר גנזך קידוש השם