מה שהיה הוא שיהיה / דוד ברמן

הרבה עוסקים בתקשורת כאילו ובעקבות המלחמה הנוראה היחס של הציבור החרדי לגיוס צבאי משתנה. ו"כולם" מבינים שהחרדים כעת חייבים להתגייס, ומאדירים קבוצות מבני המגזר החרדי שהחליטו כעת להתגייס בקול רעש גדול.

זה תמיד היה נושא רגיש, ועכשיו ק"ו, אבל מחובתנו להתייחס כיון שהזירה יחסית מופקרת לכל מיני דוברים נחיתיים מתחנחנים מתוכנו המנסים לייצר אמבוש תודעתי כאילו והכל משתנה, ש"עדיין" מעריכים את לומדי התורה אבל…

למעט הצורך בכיתות כוננות, שנגיע לזה בהמשך, לא נולד כעת שום דבר חדש ממה שלא היה קיים עד היום בפולמוס חרדים – וגיוס. שום טיעון חדש שלא ידענו. ולכן מה שהיה הוא שיהיה.

הוויכוח הזה היה קיים מהיום הראשון של המדינה, וכנראה ילווה אותנו עוד המון המון שנים. מלחמת העצמאות הייתה מלחמה קיומית של ממש, שישה צבאות ערב שפלשו על היישוב היהודי הקטן והמצומק דאז של רק כחצי מיליון איש, מלחמה קיומית הרבה יותר מהמלחמה העכשווית, כך גם מלחמות ששת הימים ויום כיפור שהתנהלו מול צבאות סדירים של מאות אלפי חיילי אויב, בכמה חזיתות במקביל. הפחד על הקיום היה הרבה יותר מוחשי מהיום, ועמדת מאורי הדור היו אז כמו היום חד משמעית לא לגייס את בני הישיבות בכפייה בשום אופן. ותורה מגני ומצלי.

אין שום טיעון חדש

אין כעת שום טיעון חדש שלא היה אז. מה שכן התחדש מאז זה כלי תקשורת חרדים שגדלו מאוד על כל סגנוניו גם כאלה שלא מייצגים את תופסי בית המדרש, והציבור החרדי שגדל מאוד בע"ה מאז תש"ח, וכך גם גדלו בינותיו סוגים שיותר מעורים ומושפעים מהחברה הכללית.

אבל מה לעשות, ההשקפה והעקרונות התורניים המוצקים שלנו לא השתנה ולא תשתנה. אין בכלל את האופציה הזו. שתי אבני הנגף המרכזיים בסוגיה הזו א. לומדי התורה מגינים על עם ישראל. ב. בכור ההיתוך הצהל"י קשה במיוחד להישאר חרדי. אין שום שינו בעובדות הללו, ולכן היחס לגיוס לא תשתנה, ולא משנה כמה מצב הביטחון קשה.

אנו מאמינים באמונה שלמה שהלומדים תורה מגינים בתורתם על עם ישראל. כל מה שמופיע במקורותנו הינה אמת ויציב ולא "מתעדכן". להגיד שאלה "לא תורמים ומשתמטים" הוא מנוגד לכל דברי חז"ל. וגם לאלה שלא לומדים, הצבא לא מסוגל להבטיח שצעיר חרדי יצא באותה רמת יראת שמים כפי שהוא נכנס, אלו עובדות קשוחות.

הצבא לא מנסה בכלל להעמיד פנים שהוא מסוגל לשמור על רמתו הרוחני של החייל. וגם אם ינסה להעמיד פנים שכן, על השירת נשים הראשונה בגץ יזרוק את הסיכומים לכל הרוחות. וזה עוד מהבעיות היותר פשוטות שלו. צאו וראו מהציבור הסרוג שכמחצית מצעיריו מורידים את הכיפה ל"ע במשך השירות הצבאי, ואלה שנשארים עם הכיפה זה לא בהכרח אומר שהם נשארו באותו רמה רוחנית .

בין הכרת הטוב לרגשי נחיתות

איפה שנהפוך את זה, אין שום דרך לשלב בין חרדים וצבא. מה לעשות, ככה המדינה והצבא שלה בנויים. וזה אך טבעי שזה כך. הצבא משקף את החברה. אין לי תביעות וטענות על הצבא בעניין. רובו המוחלט של תושבי הארץ הם לא חרדים, דתיים וחילונים ברמות שונות. כך גם המפקדים. וכך גם הצבא. היהודיזציה הגדולה העוברת על הצבא מחמם ומרגש מאוד, כמויות התפילין והציצית, שירי האמונה ושם השם הנישא על שפתם, הם שינוי עמוק שבעבר יכלו רק לדמיין. והם אכן לצנינים בעיני רבים ממחנה החילוני. זה התקדמות לכיוון הנכון, אבל עדיין זה רחוק מלהפוך למקום מתאים לציבור החרדי.

כבר אמרנו מספיק פעמים, שבמצב הפוך, במדינה רובה חרדית עם צבא בהנהגה חרדית, הלא חרדים יתקשו מאוד להתגייס ולהרגיש נוחים בצבא חרדי שכזה. וראינו את זה בחצי שנה המטורללת האחרונה, שבגלל שינוי מינורי בבגץ, הם כבר איימו בסרבנות "לא זו המדינה שהם מוכנים להילחם עבורה" טענו.

בלי תורה אין המשך יהדות. וזה הדבר הכי חשוב וקריטי לנו יותר מצבא. אלפיים שנה העם היהודי שרד בלי צבא. אבל בלי תורה לא היה שורד. איש לא יכול להכחיש את זה. ולכן איש לא יכול לטעון שאנחנו לא תורמים לעם היהודי.

וגם בתחומי עניין לא תורניים, הציבור החרדי היא האוכלוסיה הכי מתנדבת בארץ, כולם רואים את זה בזק"א הצלה, השתלות כליות או שיער לחולי סרטן, ואין ספור עמותות המסייעים לכולם איפה שהמדינה לא קיימת בכלל. וזה לכל החיים ובחינם. יש חלקים מאוד גדולים בעם מחוץ לציבור החרדי, שלא משרתים וגם חסד לא עושים וכמובן גם תורה לא לומדים. או משרתים בתפקידים עם אפס סיכון חיים לכמה שנים ולומדים מקצוע על החשבון וממשיכים הלאה. כי החיילים הקרביים הם מיעוט, רק כרבע מכלל המתגייסים בפועל.

נכון, החיילים הקרביים גם נהרגים, והלב שותת דם כל פעם שנהרג חייל. הם פשוט מוכנים להיהרג ונהרגים עבורנו . קשה לתאר את התחושה הזו. עלינו להיות אסירי תודה כלפיהם. הכרת הטוב הוא ערך גדול ומרכזי ביהדות. וצריך לתמוך ולהעלות על נס כל המיזמים הנפלאים של חרדים המחזקים את החיילים לרומם את רוחם, ששולחים להם פינוקים, לוקחים שמות לתפילה. ומאחדים את העם.

הכרת הטוב מכל הלב כן. אבל התנצלות ונחיתות לא . אנחנו לא יכולים לשרת בצבא. נקודה. אבל ליבנו ותפילותנו איתם. ונשרת את עם ישראל בדרכים האחרות.

בכל השנים היו קצת חרדים מסיבות כאלה ואחרות שכן התגייסו, זה בא בדרך כלל ממקום חיובי ורצון לתת כתף, כך גם המתגייסים הטריים עכשיו עם הרבה רעש ויח"צ נלווה ( שהם סביב גיל הארבעים, מה צבא יכול לעשות איתם בכלל ? פשוט בדיחה ). וכמובן שיש לגנות ולהוקיע בודדים משולי השוליים שמתנכלים להם, מבזים אותם בכל מיני כינויים, זו השחתת מידות בכסות צבוע של 'קנאות' המנוגד למינימום אנושיות יהודית כנגד יהודים אחרים המוסרים את נפשם. מקומם לא במחננו. אבל לגיוס בכפייה לעולם לא נסכים בלי מכסות ויעדים כל שהן . המודל לחיקוי ולהערכה תמיד יהיו אלה הממיתים את עצמם באוהלה של תורה.

כיתות כוננות

הדבר היחיד שכנראה ישתנה זה הוספת כיתות כוננות בישובים החרדים שיורכבו מתושבי המקום החרדים, לא הגיוני להביא אנשים מבחוץ לשמור בתוככי השכונות שלנו, בדבר שאנו מסוגלים לבד.

חשיבותם של כיתות כוננות הוכחה בטבח שמחת תורה, זו התובנה המעשית החדשה בכל הארץ בעקבות הטבח, שלמרות הפיאסקו הקולוסאלי של הצבא, והקונספציה של הדרג המדיני, מה שמנע ממלאכי החבלה של החמאס לבצע שחיטה כפולה ומכופלת היו אותם קבוצות כוננות מעטים, שבנס עצום במספר מקומות או מנעו אבדות עוד יותר גדולות או התגברו על המחבלים הארורים שהיו רבים מהם, ומצויידים טוב מהם. ונלחמו בהם בגבורה עצומה בית בית רחוב רחוב. רבים מהם נפלו הי"ד.

להיות חרדי חבר בכיתת כוננות זה מקום ששני הבעיות שהזכרנו לעיל לא קיימות בהם. אלו לא בחורים צעירים שנזרקים הישר מהישיבה הקדושה בגיל 18 לכמה שנים במחנות צבא כיוסף בבית פוטיפר תחת משמעת דיקטטורית של מפקדים לא משלנו עוד בכפוף לבג"ץ מעל.

כיתות כוננות אלו אנשים מבוגרים בעלי משפחות המתנדבים מהבית, לא ממחנות צה"ל, העוברים אימונים בנשק, והם ב"ה הכוח המגן האחרון לעת צרה חלילה. וכמו שאנו מתנדבים בהצלה, וזק"א, בשומרים וכו' אז מתנדבים גם בלחימה בנשק ארוך. אין בזה שום בעיה. שום ויתור על שום עיקרון. וכמובן גם לא מדובר באנשים הלומדים עוד בכוללים ובישיבות, כך שלימוד התורה לא ניזוק.

אם בגלל כיתות כוננות חרדיות, הציבור הכללי יחשוב שהחרדים מתחילים עם שירות צבאי, אז שיהיה, זה רווח משני. כל מה שמוריד קיטוב ושנאה כל עוד זה לא פוגע בערכנו מבורך.

זה מובן שבעת מלחמה בשעה שלא מעט אימהות קוברות את בניהם הי"ד, המוח לא פנוי להקשיב לדעות של חרדים נגד גיוס צבאי. אין לנו ולאף אחד מילים לנחם אותם. רק בורא עולם יכול לנחם אותם. אבל זה גם לא הזמן להחדיר אשליות שווא כאילו ודעתנו השתנה. החידוד כאן הוא קודם כל לתוכנו פנימה. תמיד נהיה גאים במה שאנחנו על ציות לדעת תורתנו. ולגדולי ישראל המנחים אותנו. רק ככה נמשיך לשרוד בגלות ב"ה.