סליחה שאני נושם / זאב גור אריה

את המילים הבאות הכתיב לי חבר, המקלדת היא שלי, אבל הקול והכל שלו.

הכל בגלל מודעה בעיתון. כן תתפלאו הכל באשמת המודעה הנוראית.

סיפורנו מתחיל אי שם לפני כעשור, קצת אחרי שזכיתי להקים את ביתי בסייעתא דישמיא. הימים כמו תמיד ימי מצוקת דיור לא פשוטה, ותוך כדי חיפוש דירה לזוג הצעיר נתקלו ההורים שלי במודעה בעיתון, שם פורסמה דירה למכירה, איש לא ידע שמדובר בעסק מסובך, אף אחד לא שיער שיהיו אלה שנים קשות ומתישות עבור הזוג הצעיר.

אז ההורים הגיעו לראות את הדירה ובסך הכל זה נראה לא רע בכלל. אפילו השכנה שתמיד הסבירה לכל מי שבא שלחרדים לא כדאי לגור כאן, הייתה עסוקה בדיוק בהאכלת החתולים ולא הפריעה.

ההורים ששמעו שיש בשכונה כבר מספר משפחות צעירות הבינו כי במקום כזה יוכל הזוג לחיות חיים טובים. גם השכנים בבניין קיבלו את הזוג בסבר פנים יפות, ויחסי השכנות היו על מי מנוחות. פעמים רבות נדרשו בני הזוג להיות הגורם המגשר בין השכנים, להיות המבוגר האחראי בפתרון סכסוכים.

עברו השנים וב"ה נולדו ילדים, אולם גנים עבורם לא נראו באופק. בהתחלה הם שכנו בדירה חנוקה, עשרות ילדים בתוך סביבה דוחה. הכמות גדלה והמצוקה הייתה רבה, אומרים שהעסקנים פנו לעירייה. אולם שם כך טענו מישהו הטיל ווטו על הזוג הצעיר שהעז לגדל ילדים, "לא זו השכונה עבורכם" אמרו הגורמים, לכו למקום אחר בו תהיו רצויים.

פרצה מחאה על אותה החרפה, כשברקע מתחת לבית הזוג – מתחם גנים מרווח מאוכלס בתושבים מחוץ לשכונה.

טרם סיימנו, הפתרון שנמצא היה ממש 'הדרה'. גני הילדים נקבע יהיו בשכונה אחרת, מרחק הליכה של כמעט חצי שעה. ואם לרגע חשבתם "מה הבעיה? תקחו אוטובוס"! אז הנה הפרט החסר, הגנים מוקמו להם במרומי גבעה בתוך שכונה נפרדת ללא קישור של אמצעי תחבורה.

וכך מידי יום הולכים האבות וילדיהם לאיטם, השמש קופחת בקיץ, וגשם ניתך לו בחורף.

אצלנו בשכונה ישנה תופעה חלק מהאבות לפרנסתם עובדים, השכם בבוקר יוצאים מביתם, והאמא נסרכת גם במצבי קושי וכאב מרחק לא הגיוני עם שלושה ילדים.

אז נכון שעם הזמן מישהו ארגן הסעות בתשלום, ובעלי אמצעים נהנו מהפינוק, ועדיין הגנים של הילדים שלי הורחקו מהבית למקום לא נגיש, מסיבה אחת בלבד "שצביון השכונה לא ישתנה".

לא משנות העובדות במקרה דנן, גם משפחה שהסבא כאן גר עוד מקום השכונה, וגם מי שחוגג מימונה עם מופלטה משובחת מעשי ידי השכנה, עלולים חלילה לפגום בצביון השכונה.

אירועי פשיעה חמורים כנראה את אופי השכונה אינם משנים, גם לא רעשי אופנועים באמצע הלילה, שמחרידים תינוקות וילדים משנתם ואין פוצה פה. רק גני ילדים עבורי, זה כבר סדין אדום.

ועוד לא הזכרנו את הדירה הקטנה שמשמשת כמעין בית כנסת, מקום שהילד שלי לא רוצה לראות כי אין לו מקום לשבת.

האם המציאות יכולה להשתנות? או שחלילה הסיבוב השני יהיה בכיה לדורות? האם נקבל אור ירוק (גרינ-ברג), או חלילה נמשיך ב'ברוך' תחת שלטונה של בלוך?

על זאת אני נושא תפילה, שבלב העסקנים תכנס התבונה. כי ילד הוא ילד! ולא משנה השכונה. ואולי אחרי שנים של מצוקה גם שכונת 'בר אילן' תקבל את הראוי לה.