סיפורו של מלון, סיפורה של אוקראינה / עו"ד נתן רוזנבלט

בשבת שעברה שהיתי ב"ה באומן, יחד עם המוני בית ישראל, בדרך לליזענסק (היארצייט היה במוצ"ש והכל קרוב שם באירופה, סך הכל 14 שעות במונית ואתה בליזענסק). זה לא יומן מסע (העורך ביקש בעדינות שאתרכז בנדל"ן) אלא מסקנות עצובות, והצבת מראה לכל מי שחושב להתפתות להשקעות נדל"ן במזרח אירופה, עם דגש על אוקראינה.

אומרים שיש מלחמה בין רוסיה לאוקראינה וברור שהיא סובלת מאוד מהרוצח הרוסי. כאן לא מרגישים בכך, ולמעט כמה אזעקות קלות, הכל פעיל כרגיל. אמנם אין גברים צעירים ברחובות, מי שלא מגוייס מתחבא מחשש לגיוס (האם כך ייראו רחובות בני ברק עוד שנתיים?), אך פחות או יותר כל המערכות עובדות כרגיל.

אנחנו מתארחים במלון גדול במחירים של אוקראינה: 170 ₪ כולל הכל לחדר של ארבע מיטות, משישי בבוקר ועד מוצ"ש בחצות. כן, המחירים כאן זולים תמיד ובמיוחד כעת, וזה מה שדוחף אנשים להשקיע כאן דווקא עכשיו, ואולי הם צודקים. אך קודם כל אספר לכם את הסיפור של המלון, אחד מתוך עשרות הקיימים באומן, ואחר כך יחליט כל אחד אם עתיד כספו יהיה כרוך במדינה הזו.

כדרכו של מדור זה, יסופרו הדברים כדרך סיפור, תוך כדי שכותב השורות מסתמך על זיכרון כללי של שלושים וחמש שנות נסיעה לאומן.

ובכן, הורתו ולידתו של המלון הוא בקדושה וטהרה בשילוב עם ביזנעס.

מורי הרה"צ ר' יעקב מאיר שכטר נקעה נפשו מהמצב ששרר עד אז, שאנשים ישנו בבתים של גויים על כל המשתמע מכך. והוא יזם, באמצעות עסקנים רציניים ממקורביו, אנשים שבאמת רצו לעשות רק טוב והתקשרו לצורך כך עם אנשי עסקים, רכישה של שלד בניין שעמד ליד הציון, והפיכתו למלון.

בברכתו של הרב, רכשו כל אברכי החסידות, מיטות וחדרים במחירים לא זולים, אבל מה לא עושים בשביל אידישקייט.

כאן קרה מה שקורה בכל פרויקט חרדי טוב: היו חילוקי דעות בין היזמים ואנשי עסקים שונים שסייעו לבנייה או הרכישה (איני בקי בפרטים וגם ידיד של כל הצדדים, אין לי כל עניין לכתוב על מלחמות היהודים), הדברים הובאו בפני בד"ץ העדה החרדית והגר"צ ברוורמן והם הכריעו. הכל בסדר.

בינתיים, בעירייה המקומית הלך ותפח חוב ארנונה שאיש לא שילם, כי פשוט לא ידעו על החוב או לא הבינו את משמעותו. עכשיו שימו לב איך עובדת השיטה:

מתברר כי החוק המקומי מסמיך את העירייה למכור נכס שלא שולמה בגינו הארנונה (החוק קיים גם אצלינו, אבל ההבדל הוא ביישום, והוא רחוק כרחוק מזרח אירופה ממערבה).

העירייה, כמו כל גוף "מסודר", הוציאה את הנכס למכירה במכרז רשמי כדת וכדין, אשר פורסם בעיתונות המקומית באותיות קטנות כמקובל. אף אחד ממאות הבעלים לא קורא כמובן עיתונות אוקראינית, ואפילו אלו שכן קוראים לא הבינו את המשמעות, ולכן היה רק מתמודד יחיד.

מדובר בגוי מקומי, שהיה מפורסם אצל אנ"ש, כאדם שידו בכל ויד כל בו, בעל קשרים ענפים בעירייה. ואיכשהו, מכל האנשים בעולם, הוא זה שזכה במכרז והבעלים ההמומים קיבלו בהלם ותדהמה הודעה כי הנכס היקר והענק (למעלה ממאה יחידות אירוח עם מטבחון ומרפסת נוף) נרשם על שמו של אותו גוי בתמורה לפרוטות.

התחושה היא כי הפרוטות הללו הן כנראה רק חלק מהתשלום. וייתכן כי היו גם סכומים מכובדים יותר שעפו לכמה כיוונים וסייעו בהעברת המלון על שמו. במו עיני ראיתי השבוע, איך שוטר במחסום (יש הרבה כאלו בשל המלחמה, מזכיר את כבישי יו"ש בעניין הזה) מעכב את המונית שלנו, הנהג מבקש ממני 5 דולר, דוחף אותם בין מסמכי הרכב שמועברים לבדיקת השוטר. המסמכים חוזרים תוך דקה (בלי הדולרים) ואנחנו נוסעים הלאה.

ומאז, היו ניסיונות רבים להחזיר את המקום לשליטה יהודית, כולל גם ניסיון באמצעות שכירת חברת כח אדם של מאפיונרים מקומיים. בתכל'ס המלון בשליטת הגוי והוא נותן שירותים ליהודים. שנים רבות נמנעו היהודים מלהיכנס למלון ולשכור את שירותיו. בשנים האחרונות נשבר הטאבו הזה, כי כולם מבינים כי אין מה לעשות וצריך להשלים עם המציאות של הגלות.

וכך, מצאתי את עצמי על המרפסת בקומה ארבע, מול נוף מיוחד, נהנה מצד אחד מהמחיר הנמוך (גם השירות בהתאם), ומצד שני – קול דמי אחיי (במובן הכספי של המילה) זועקים אליי מהאדמה.

מהמרפסת אני רואה את המלון של ידיד יקר מביתר, אברך באמת בעל חזון ומעוף, אשר בנה גם הוא מלון תוך רישום כל ידידיו ומכריו, כולם מהמשפחות החשובות באנ"ש, וגם שם בעיות שחלקן נפתרו כבר. שם הסיבה היא אחרת וקשורה לאישורים מסובכים הנדרשים על התשתיות.

מכל עבר רואים הצלחות גדולות לצד כישלונות גדולים. לכל אחד מהם סיבה אחרת למה הוא לא הצליח, זה הקורונה/מלחמה/הצפה/התנהלות/וכו' וכולם נכונים, אך הכל מתנקז בסוף לעובדה אחת פשוטה: אנחנו עוסקים במדינה שעדיין אינה מערבית.

לפני מספר שנים, הרבה לפני הקורונה והמלחמה, שקלתי ברצינות להיכנס לעסקי הנדל"ן במדינה. הסתובבתי בערים השונות ונפגשתי עם נדל"ניסטים ישראליים ותופתעו כמה רבים כאלו יש במדינת הענק.

הפור נפל דווקא בארוחת ערב (במסעדה כשרה למהדרין, כאלו יש כאן, יחסית, יותר מכל מקום אחר באירופה ולמרות המלחמה), כאשר היושב מולי תאר את נפלאות היעילות הממשלתית בניגוד לטאבו המסובך בישראל, המוכרים לי היטיב כעו"ד ישראלי העוסק בכך מרבית זמני. כאן – הוא מתאר בניצוץ – אינך צריך למלא את כל הררי הטפסים, כל מה שאתה צריך זה לשלם אלף דולר לעו"ד הנכון, ותוך כמה דקות הדירה רשומה על שמך.

רגע – שאלתי – ואם נניח, מישהו אחר ייקח עו"ד יותר מומחה, וישלם לו אלפיים דולר, אז אחרי שעה הדירה שלי תהיה רשומה על שמו? התשובה הייתה שכן, והתשובה שלי הייתה שהיה נעים להיפגש ושאני אשלם את הארוחה כשכר לימוד על השיעור המאלף בנפלאות הנדל"ן המקומי.

כאן המקום לשבח את העם האוקראיני בעניין אחר: הייתי בשבוע האחרון בעוד כמה מדינות באירופה. בניגוד למקומות אחרים (בדגש על פולין), אשר נתנו לנו את התחושה שאילו יכלו היו מסיימים את העבודה של סביהם, כאן חשנו אורחים מכובדים, יש כאן כבוד לעם היהודי. לא שהסבים שלהם היו טובים יותר משל השכנים, אך היום המצב שונה, אולי כתוצאה מהשפל שלהם.

בנוסף, יש להדגיש, כי אין כאן שלילה מוחלטת של השקעות. משברים יוצרים הזדמנויות וייתכנו בהחלט עסקאות טובות, דווקא בגלל שפל המצב. מספרים שמשפחת פרישווסר הבריטית התעשרו בשל חכמת אביהם לרכוש בלוקים שלמים בלונדון, דווקא בעת ההפצצות הגרמניות. בהחלט ייתכן כי מי שנכנס לזה עכשיו ירוויח מכך משמעותית, אך זה מדובר בעיקר על אנשי מקצוע שמכירים את השפה ואת המנטליות, לא על אברכי בני ברק ומודיעין עילית.

יש כאן בהחלט תמרור אזהרה לכל מי ששוקל את ההשקעה במזרח אירופה. אוקראינה היא רק דוגמה ולא הכי גרועה. כל מי שבגילי זוכר את בהלת רכישת הקרקעות ברומניה. מאות חרדים – כולל רבנים חשובים – רכשו דונמים שלמים במחוז נידח כלשהו. וכולם (אולי למעט היזמים והמשווקים) הפסידו את כל הכסף שהשקיעו. ידיד נעורים שלי, שהיה בעל בעמיו, טרם התאושש עד היום מהמכה הכלכלית שהוא ספג אז. הקרקעות עדיין רשומות על שמם, איש לא הונה אותם, אבל מישהו במערכת הממשל הרקובה, החליט משהו לגבי זכויות הבנייה שם, וכל הכסף נותר קבור בקרקע, תרתי משמע.