כבר לא רק משבר פוליטי | דווקא בצמרת קבלת ההחלטות, היכן שאמורים לדעת את המצב במדינה, מתנהלת מערכת נפרדת לגמרי, כאילו מנהלים שם מדינה אחרת – יקום פוליטי מקביל
אין איום, אין דאגות: אם נבחרי הציבור ומקבלי ההחלטות עוסקים במה שעוסקים, כנראה שיש דבר אחד שבוודאי לא מענין אותם
שנה ורבע של מלחמה, שנה ורבע של אירועים בלתי נתפסים שהפכו להיות כמעט מובנים מאליהם – או בגלל שהתרגלנו אליהם או בגלל שאנחנו מדחיקים ולא באמת רוצים להבין את מה שהתרחש כאן, אבל במערכת הפוליטית החיים מתנהלים כאילו ביקום מקביל, בעולם אוטופי שכולו טוב, כאלו כלום לא קרה פה לפני שנה ושלושה חודשים.
אם מישהו היה מספר לנו בחול המועד סוכות תשפ"ד, שמדינת ישראל תספוג טבח מפלצתי בדרום, שהצבא ייצא למלחמה בשבע חזיתות, שהמדינה תספוג שתי התקפות ישירות מאיראן עם מאות טילים וכטב"מים, שתימן הרחוקה תכניס כחמשה מיליון איש למקלטים במשך כמה לילות ברציפות, ושחמאס יתברר כבלתי מנוצח גם אחרי שכל הצמרת שלו חוסלה ועזה נכתשה, היינו בטוחים שפרצה לפחות מלחמת עולם שלישית והעולם כולו הפך להר געש. זו היתה נשמעת עלילה מספר מתח דמיוני.
העלילה היתה הופכת להיות עוד יותר דמיונית אם היו מספרים לנו אז באותו חול המועד, שאחרי כל האירועים הללו ישראל מנהלת שגרה כמעט רגילה בחסדי שמים, למרות שספגנו למעלה מאלף חמש מאות הרוגים הי"ד, למרות שעזה ממשיכה לגבות מחיר דמים ולמרות שהטרור ביו"ש פרח בחסות איראן, היינו מבקשים מהמספר הנכבד שיפסיק לקרוא ספרי בדיה ויעבור לעשות משהו מועיל יותר עם זמנו הפנוי.
והנה כשכל זה קורה אנחנו אפילו לא מפנימים עד כמה המצב פה הפך להיות הזוי בתקופה קצרה מאוד של שנה ורבע. אז מילא אנחנו כאזרחים מנסים אולי להדחיק, לא לחשוב יותר מידי על הזוועות משום שיש לנו לב חלש, ניחא. אבל הקולר לא תלוי בצווארנו כי אי שם למעלה, בצמרת קבלת ההחלטות, היכן שהדברים באמת צריכים להיות פרוסים על השולחן וברורים היטב כל הזמן, דווקא שם מתנהלת מערכת נפרדת לגמרי כאילו מנהלים שם מדינה אחרת ביקום מקביל.
עד כמה המערכת הזאת מנותקת? נתחיל בכך שבשבוע כזה בו המשיכה עזה להקיז את דמם של החיילים הי"ד, נראה שדווקא אנשי הימין שרוממות צה"ל בגרונם וחרב השוויון בידם, עסוקים בהתקוטטות ילדותית עד לזרא, עד בחילה, בתוך המליאה המצולמת והמשודרת לכל רחבי המדינה. המשבר בין בן גביר לקואליציה רק הולך ומעמיק למרות ההתנצלות המאופקת שהשמיע בן גביר במוצאי שבת בהודעה קצרה יחסית למגילות המתלהבות שהוא יודע לכתוב כשהוא רוצה.
סדור היום במליאה ובוועדות נסוב כמעט אך ורק סביב המשבר בין עוצמה יהודית לקואליציה, חוק נכי צה"ל נפל במליאה בקול רעש גדול, ולצד זאת התפתח המשבר המשני בתוך עוצמה יהודית עם אלמוג כהן שהחל לעשות דין לעצמו.
מאפייני הניתוק התרחבו גם מחוץ למערכת הפוליטית עצמה, כשהקרע בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת והמבצעת העמיק עוד יותר כאשר בפעם הראשונה מזה זמן רב, הצהיר שר בממשלה כי אין בכוונתו לציית לפסיקת בג"ץ. שר התקשורת שלמה קרעי הודיע כי אין בכוונתו להיענות להחלטת השופטים שדרשו ממנו לבצע מהלכים מסוימים בהרכב מועצת תאגיד השידור הציבורי, וכל זה קורה כשברקע אין עדיין נשיא קבוע לבית המשפט העליון, בגלל ששר המשפטים מסרב בפועל להיכנע להחלטת בג"ץ מבלי להצהיר על כך במפורש.
גם חברת הכנסת טלי גוטליב, סירבה השבוע באופן מופגן להתייצב לחקירה, זאת בהמשך לפרשה שהחלה לפני כשבועיים, כשגוטליב האשימה במפורש את יאיר גולן בשיתוף פעולה חמור עם פעולות ריגול שהביאו לאסון השביעי באוקטובר, כשהיא חוסה תחת החסינות הפרלמנטרית שלה בעוד גולן שאינו חבר כנסת מכהן, לא נקרא לטענתה לחקירה והנושא שלו לא נבדק מאחר ולדבריה המערכת מאתרגת אותו.
על פי החוק, החסינות יכולה להעניק לח"כ הגנה בהעמדה לדין אבל לחקירה הוא חייב להתייצב, אולם גוטליב סירבה לעשות זאת בטענה שמדובר ברדיפה פוליטית כשהיא נחקרת בעוד שגולן לא. גולן בתגובה הודיע על פתיחת הליך תביעת פיצויים נגד גוטליב ונגד אלמוג כהן שמשמיע גם כן את אותן טענות, הפרשה הזאת עדיין מתנהלת והיא צפויה כנראה להעסיק אותנו עוד רבות בתקופה הקרובה.
שרשרת האירועים הללו הם המשך ישיר למשבר הנמשך שהכביד על חיינו עוד לפני המלחמה ולפי כמה דעות גם היה אחד הגורמים לפריצתה, כאשר גם תחת המצב הביטחוני הקשה התנהלה מערכת המשפט והפרקליטות כישות נפרדת כמעט בלי קשב לרחשי העם, מה שמעלה את הצורך לקדם בכל זאת את הרפורמה המשפטית על כל המורכבות שלה ולמרות המחיר הפוליטי והחברתי הכבד שמדינת ישראל תשלם אם הסערה הזאת תחזור לחיינו, כאילו זה מה שחסר לנו עכשיו.
עוד זה הולך וזה בא, ומיד התרגש עלינו משבר מפתיע ומדאיג בצמרת הביטחון שאמורה לנהל עכשיו את המלחמה הבלתי נגמרת. אותה מערכת הטוענת שאי אפשר לקיים חקירה תוך כדי מלחמה, מנהלת קרב פנימי עמוס אגו בין לשכת שר הביטחון ללשכת הרמטכ"ל ודובר צה"ל, סיטואציה שמזכירה לנו ימים עכורים במיוחד של פרשת הרפז והדם הרע שחזר לזרום בקומה ה-14 בקריה.
הפעם זו כבר לא טעות שדובר צה"ל עושה נגד הדרג המדיני, אלא מהלך מתוכנן של הרמטכ"ל נגד השר הממונה עליו ונגד הממונה על השר הממונה עליו, ההוא שמחלים אי שם מאיזשהו ניתוח. התסכול גדול עוד יותר כשהעילה למריבה הזאת היא עצם הרצון להתחיל לחקור את אירועי פרוץ המלחמה והימים שקדמו לה. האזרחים האומללים יכולים רק להטיח את הראש בקיר בתסכול.
וכשכל הנושאים הללו ממלאים את סדר היום ומציפים את מהדורות החדשות, נדחקים הצידה הדיווחים החשובים באמת על עוד הרוגים בעזה, על יוקר המחיה המזעזע שמאיים על הכיס של כולנו, על המצב הביטחוני המדאיג, כשהאזרח הקטן קורא את החדשות ושומע את נבחרי הציבור וקודקודי המערכת הוא משפשף את עיניו בתדהמה ושואל את עצמו האם הם חיים במדינה הזאת והאם הם יודעים מה קורה במדינה שהם אמורים לנהל.
כשפוליטיקאים ומקבלי החלטות מתקוטטים ביניהם והמריבות שלהם גוברות על כל מציאות, זה יכול להיגרם מאחת משתי סיבות: או שהם שבעים מידי, או שהם רעבים מידי. וכל אחת מהאפשרויות הללו איומה יותר מהשניה.
מריבות פוליטיות מתרחשות כשכל אחד מפחד על המקום שלו, חושש שהוא עומד לאבד את כסאו, חושש מאובדן זכויות או מהליך משפטי צפוי, ובקיצור – רעב, תחושת חוסר, תחושת פחד ולא מהסיבות הנכונות.
מריבות פוליטיות מתרחשות גם כשכולם שבעים, כלומר – שכל אחד מרגיש בטוח, אין שום דאגה שמעיקה עליו וכל שנותר לו הוא לבסס את מעמדו ולשפר עמדות מול המתחרים ומול היריבים. אין עבודה אמיתית לעשות ואין דאגות אמיתיות לטפל בהן, וישמן הפוליטיקאי ויבעט, -בחבריו, ביריביו ובבוחריו.
אז כשנבחרי הציבור וצמרת מערכת הביטחון עסוקים במה שעסוקים, מה זה אומר: שהם רעבים, מודאגים על מקומם ומנסים להילחם על מעמדם? האם הם מרגישים איום כל כסאותיהם ולכן שולפים חרב איש ברעהו? או שלהיפך, הם נתונים בשלווה איש תחת גפנו ותאנתו, ממשלתו היציבה, רכבו ולשכתו ולכן פנויים לעסוק בכל העולה על רוחם?
את התשובה יענה כל אחד לעצמו. אך הצד השווה בשתי התשובות הללו היא שיש דבר אחד שבוודאי לא מדאיג אותם: אנחנו האזרחים.
המרכז השקט: אירועי השבוע החולף מסבירים את ההחלטה שקיבל גלנט בשבוע שעבר
שר הביטחון לשעבר יואב גלנט נעלם מהזירה התקשורתית והציבורית, במהירות רבה יחסית לתפקיד המשמעותי אותו מילא עד לפני זמן לא רב. אחרי שהתפטר מהכנסת בקול רעש גדול בשבוע שעבר, הוא הפך להיות חלק מחדשות האתמול שאיש לא זוכר.
בשבוע שעבר נכתב כאן כי לפעמים הדרך היחידה להישאר על הגלגל היא דווקא לרדת ממנו לפרק זמן קצר וזה בדיוק מה שגלנט רואה לנכון לעשות. אירועי השבוע שחלף העידו שאכן כך הם הדברים והוא מתכוון לחזור בחזרה יותר מהר ממה שחושבים.
לגלנט אין בית פוליטי אחר ולכן הוא עושה כל מאמץ להישאר בליכוד ולשמור על מקומו, בעיקר מול מרכז המפלגה שם נקבעות ההחלטות האמיתיות. הוא נצפה באירועים פרטים ושמחות של חברי ליכוד, גלנט נראה יושב שם נינוח למדי בין חברי כנסת מהליכוד וחברי מרכז ועשה רושם שהוא לגמרי מרגיש שם בבית וכך גם הם מרגישים כלפיו.
במקביל, השבוע הצהיר אמונים במליאת הכנסת חבר הכנסת עפיף עבד, נציג המגזר הדרוזי בליכוד שנכנס לכנסת במקומו של גלנט. בצהרי יום שני הוא הצהיר אמונים במליאה ולאחר מכן ערך טקס פרטי צנוע באחד מחדרי הוועדות. לבנין הגיעו באותו יום אורחים רבים בעיקר מבני משפחתו ושכניו של עפיף שבלטו בלבוש הדרוזי המסורתי, אבל לא פחות מהם בלטו בנוכחותם בעיקר חברי מרכז ליכוד רבים. פתאום נראו במסדרונות בנין הכנסת הדמויות המוכרות מהמרכז הרב-גוני של המפלגה שהגיעו בהמוניהם להפגין נוכחות ביום כזה.
לנוכחות כזאת יש משמעות ברורה. גלנט אמנם הודח ממשרתו והתפטר מחברותו בכנסת, זה גרר אי אלו חילופי גברי טכניים אבל בסופו של דבר, עמדות הכח נמצאות מאחורי הקלעים ולא במליאה ובשיבוץ החברים במפלגה. מי שקובע את סדר היום הם אותם אנשי קבוצה לא קטנה שגדשו את מסדרונות הבנין ביום המשמעותית הזה.
האירוע הזה שבלט מאוד השבוע בכנסת, ממחיש את הסיבה להלך המחשבה של גלנט ולשיקול הדעת שהביא אותו לקבלת ההחלטה. הוא לא נלחם על מקומו בכנסת משום שהבין שלא זו הדרך להישאר על הגלגל. הוא צריך לצאת מאור הזרקורים, להתרחק מסדר היום התקשורתי ולחזור לזירה בה באמת מתנהלים הדברים.
אירועי השבוע החולף, סדר היום החדש של השר לשעבר ומאפייני הטקס החגיגי של הח"כ החדש, הסבירו יותר טוב מכל פרשנות כתובה את המהלך שבחר גלנט לעשות ואת מה שעוד צפוי לנו מכיוונו של חבר הכנסת החדש ישן המוברג עדיין בצמרת הליכוד ולשם בדיוק הוא מתכוון לחזור בקרוב.
שני קולות מעזה: איך מתיישבת האופטימיות בארה"ב עם המציאות שמציג חמאס
בימים מתוחים אלה של ערב כניסת הנשיא החדש לבית הלבן, נשמעים שוב ושוב הקולות מארה"ב המרמזים על עסקת חטופים אפשרית קרובה. הבית הלבן אמנם משמיע תמיד את אותן זמירות ולאורך כל הדרך חתרו שם לעסקה, אבל הפעם, כפי שנטען, בשלו התנאים גם בישראל.
כל הדיווחים הללו מקורם אך ורק בתקשורת זרה ובגורמים עלומי שם בישראל, אין בינתיים כל אישור רשמי לכך שעסקה יכולה להיות קרובה אבל ההרגשה היא שמשהו אכן קורה, כמה משפחות חטופים שנפגשו שרי ממשלה טענו כי שמעו מהם שהפעם ישראל כנראה הולכת על זה וברצינות.
לאורך החודשים האחרונים נשמעו טענות בעיקר על נתניהו שכאילו הוא מסכל עסקת חטופים מטעמים פוליטיים. לא צריך להיות ימני כדי להבין שמדובר בטענה לא נכונה, משום שכל מי שעיניו בראשו רואה ומבין שחמאס הוא זה שמסרב בעקשנות פעם אחר פעם לכל עסקה ומסכל כל ניסון של אמריקאים נאיביים להוביל לעסקה שמצולמת טוב ב-CNN ותו לא.
בינתיים הגיעו אירועי השבוע החולף וטפחו שוב על פנינו. חמאס עדיין מצליח לירות ללא הפרעה ליישובי הדרום, ששגרת האזעקות חזרה לחייהם כאילו לא היתה מלחמה, עוד ועוד חיילים נהרגים בקרב ברצועה ולאחר מכן הגיע חילוץ החטוף יוסף אל-זיאדנה והשמועות על בדיקת מצבו של בנו החטוף, וסיפקו תמונת מצב עצובה למדי על המציאות הקשה.
החטוף שהוחזר ובנו נמנו עד כה על רשימת החטופים המוחזקים כחיים, והנה מתברר שההיפך הוא הנכון. מוקדם יותר נקט חמאס בלוחמה פסיכולוגית ושחרר אות חיים מהחטופה לירי אלבג, אך אין לדעת מתי הוא צולם באמת ומה מצבה כרגע. ברשתות החברתיות בערבית נשמעו סיפורים מפוקפקים על חטוף ישראלי שניסה לפגוע בעצמו אך המחבלים "הצילו" אותו ושרשרת האירועים הזאת מלמדת כי חמאס לא באמת רוצה ואולי אף לא יכול לספק רשימה אמיתית ואמינה של מספר החטופים ומצבם.
טראמפ מבטיח "לפתוח את שערי הגיהנום" על חמאס אם החטופים לא יוחזרו אבל לא ברור איזה כיסוי יש למילים הגבוהות הללו במציאות הבלתי אפשרית בעזה, מה עוד אפשר לעשות נגד חמאס שעדיין לא נעשה ואיך בדיוק הוא מתכוון לאיים על ארגון טרור שכבר אין לו מה להפסיד.
בינתיים, בעוד שעסקת חטופים לא יוצאת לדרך, לא רבים שמים לב שבחסדי שמים השיגה מדינת ישראל הישגים לא מבוטלים. הלוחמה בשבע חזיתות התבררה כבנויה על אסטרטגיה נבונה שהצליחה בס"ד, אפשר לומר היום שהמזרח התיכון שינה את פניו בעיקר בגלל התגובה הישראלית לטבח האיום, ציר הרשע הוחלש משמעותית ומתקשה להשתקם.
הרבה אנשים חושבים בלב אך חוששים לומר בקול, שאם עסקת חטופים היתה מתבצעת לפני אי אלו חודשים, אז כל זה לא היה קורה, ומכאן יש הדורשים לשבח ויש לגנאי – האם כביכול מחיר החטופים היה נכון עבור התוצאה. אבל מדובר בשאלה לא נכונה מעיקרה משום שלא בטוח שישראל אכן קיבלה החלטה קרה ואכזרית להימנע מעסקה כדי להמשיך את המלחמה, עינינו הרואות שחמאס הוא זה שסיכל כל ניסיון עד כה.
במצב הנוכחי, לישראל יש רק מה להרוויח מעסקה שאם היא תצא לפועל, היא מתקיימת כשהאויב בעמדת נחיתות ביחס למה שהיה. אבל עדיין השאלה המרכזית העולה מכל זה היא – איך תיתכן עסקה כשבצד השני אין אף אחד שיכול לחתום עליה ולספק את תמורתה הכה-יקרה. אירועי השבוע החולף שהביאו איתם לא מעט אופטימיות, הביאו באותה נשימה גם את השאלה המרכזית ואת הסתירה המובנית בדיווחים היוצאים מהחדרים הסגורים.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן לתגובות: [email protected]
