הָרֵעַ וְהָרַע | עם חברים כאלה, מי צריך אויבים? יתכן ש… אנחנו

1.
מאיגרא לבירא: את הלקח מטראמפ צריך ללמוד על הבחירות במדינת ישראל

ב-2016 כשעלה לראשונה שמו של איש העסקים דונלד טראמפ כמועמד אפשרי לנשיאות ארה"ב, תהו רבים במדינת ישראל מי עדיף שייבחר, המועמד המבריק החדש, או הילרי קלינטון הוותיקה והמוכרת שהתמודדה אז מולו.

במדינת ישראל עדיין לא ידעו איך לעכל את המועמד הג'ינג'י, הצבעוני והמרתק, הרצון הגדול ביותר היה אז לסיים את שלטון אובמה שנחשב עוין למדינת ישראל. כזכור, אובמה הצליח אך ורק בזכות הכריזמה והדמות השונה שהביא איתו מול הממשלים הקודמים והמקובעים, ובמובן הזה טראמפ היה נראה מועמד מוביל כי רק הוא התחרה ביצירתיות ובפריצת הגבולות שאובמה ייצג לפניו. לעומתו, הילרי קלינטון הייתה נראית מיושבת יותר, מיושנת יותר וארכאית יותר, ומצד שני החזיקה בעמדות פרו פלשתיניות כמו בן מפלגתה אובמה.

באופן טבעי, כעבור ארבע שנים, אחרי כהונה מוצלחת ומפתיעה לטובה של טראמפ, האכזבה הייתה גדולה יותר מניצחונו של ביידן. ובכל זאת כשטראמפ התמודד לכהונה שניה בשנת 24 היו עדיין ישראלים שתמכו במועמדותה של קמלה האריס שכבר נחשבה פרו פלשתינית מובהקת יותר מאובמה וביידן יחד.

כשטראמפ התמודד לכהונה ראשונה ועדיין לא ידענו מי הוא, אפשר היה להבין למה ישראלים חוששים. המועמד החדש והלא מוכר יכול להביא איתו גם הפתעות לא נעימות, לכן היו ישראלים רבים אפילו בימין שהעדיפו את הילרי קלינטון מאשר את טראמפ הבלתי מוכר. אבל בקדנציה השניה כבר כמעט לא היה ישראלי אחד שתמך בקמלה או הביע רצון שהיא תנצח. ובכל זאת היו מעט יהודים כאן בארץ ולא מעט יהודים בארצות הברית שהצביעו לקמלה ותמכו במועמדות שלה, באותה תקופה קשה מאוד היה להבין מה ההיגיון שמאחורי הדברים הללו ואיך בכלל מסוגל יהודי לתת את קולו למועמדת כזאת.

השבוע קרה דבר שאף אחד לא יכול להסביר. אחרי תקופה של חוסר בהירות ומסרים מבולבלים מצד טראמפ, הגיע רגע השיא בו הפך נשיא ארה"ב את פניו ואת דעותיו באופן שאין לו הסבר טבעי, המומחים שהתארחו באולפנים השבוע הסבירו זאת אפילו בכדורים פסיכיאטרים או בתופעות נפשיות כאלה ואחרות, או תופעות מדיניות כמו חוסר סבלנות וחוסר יכולת לנהל מערכות ארוכות, ושלל הסברים נוספים. אבל ברשותכם ננסה אנחנו לדבוק רק באמונה הפשוטה שיש פה יד שמימית ורק הקב"ה מכוון לב מלכים ושרים.

אבל בשבוע הזה, פתאום היה אפשר להבין את אותם יהודים באמריקה או בישראל שהעדיפו בזמנו את הילרי קלינטון ואפילו הביעו תמיכה מסוימת בקמלה האריס. מסתבר שבפוליטיקה ובפרט בפוליטיקה שקשורה ליהודים בגלות, בהתנהלותם מול שלטון שאינו שלטון של תורה, לפעמים עדיף ליהודים לבחור את האויב שלהם בעצמם.

הממשל האמריקני בבית הלבן אף פעם לא היה פרו ישראלי באמת, גם הממשלים הידידותיים ביותר כמו של טראמפ וקודמיו מהמפלגה הרפובליקנית, היו ידידים של אינטרסים. לאמריקה יש אינטרס גדול מאוד במזרח התיכון ויש להם ענין שnמדינת ישראל תהיה חזקה ויציבה, וכך קיבלנו מלכות של חסד לאורך שנים ארוכות. אבל גם הממשל הזה בסופו של דבר יכול להיות אויב כשהאינטרסים מתנגשים ולא עולים בקנה אחד, מדובר במציאות צפויה שהייתה קיימת לאורך שנים, ולכן הרבה פעמים היה נוח יותר ליהודים לבחור בנשיא שאינו בהכרח פרו יהודי או פרו ישראלי באופן מובהק, אבל הוא לפחות מוכר, ידוע, ותיק, המדיניות שלו ברורה, האינטרסים שלו ידועים ואפשר לדעת איך להתמודד איתו ואיך להשיג ממנו את מה שצריכים.

במשך שנים ארוכות, נתניהו בנה קריירה בזכות היכולת שלו להיות איתן מול ממשל עוין בבית הלבן. כזכור, באופן פרדוקסלי, דווקא מול ממשל ידידותי נתניהו התקשה לחזק את מעמדו כמנהיג הימין בישראל, בעוד שבזמן כהונת אובמה המניות של נתניהו עלו בימין הישראלי, בגלל היכולת שלו לעמוד איתן מול הבית הלבן.

בפוליטיקה של ימינו, יש היגיון רב בהחלטה לבחור את האויב שלך ואפילו לתמוך בו, בגלל שאיתו אתה לפחות יודע איך להתמודד. עדיף אויב מוכר מאשר ידיד לא מוכר, עדיף מנהיג עוין אבל לפחות מוכר וצפוי, שאפשר לדעת מה המהלכים שלו ואיך להתמודד איתם, מאשר חבר חדש שיכול להפתיע לכל כיוון ברגע שיתחשק לו.

כך למשל נתניהו עושה כבר שנים רבות מול האופוזיציה הישראלית. בעבר הוא מיקד את המתקפות שלו לכיוון לפיד כדי לחזק אותו ולהפוך אותו למנהיג האופוזיציה, משום שאותו היה קל יותר לנצח. היום הוא עושה את זה על איזנקוט, הוא מעדיף את איזנקוט בראשות האופוזיציה מאשר את האחרים, כי אותו קל יותר לנצח ואיתו קל יותר לעשות עסקים בהמשך. יש תבונה רבה בבחירת האויבים שלך לפעמים יותר מאשר בבחירת החברים שלך שלא יכולה להיות לך שליטה עליהם.

במידה מסוימת היה עדיף למדינת ישראל שהילרי קלינטון הייתה נבחרת, למרות שכהונת טראמפ הראשונה הייתה מפתיעה וחסרת תקדים, למרות שהיא הכתה את כולם בהלם חיובי. ההכרה האמריקנית בגולן, ההכרה האמריקנית בירושלים, הסכמי אברהם ומעל הכל- המלחמה המשותפת באיראן, דברים שאיש לא צפה קודם, ועדיין מגיעה לטראמפ הכרת הטוב על המעשים הספציפיים האלה. נתאר לעצמנו שהילרי קלינטון הייתה נבחרת, השגירות האמריקנית הייתה היום בתל אביב, לא הייתה הכרה רשמית ברמת הגולן, ההתיישבות ביהודה ושומרון הייתה מקבלת קצת פחות תקציבים בחסות העלמת העין האמריקנית, אבל אחרי כל זה – האיום הביטחוני על מדינת ישראל לכאורה לא היה משתנה בהרבה.
מה שטראמפ ומדינת ישראל עשו באיראן בחודשים האחרונים, אמנם החזיר את איראן שנים לאחור בחסדי שמיים, האיום פחות משמעותי ואסור לזלזל בכך, אבל ההסכם הנוכחי שטראמפ מביא מוחק את כל ההישגים האלה בבת אחת. וקשה להבין איך בדיוק אפשר למנף את ההישגים במלחמה להמשך הסרת האיום שעלול לחזור במהירות שיא עוד לפני שנספיק לעכל אותו.

בשורה התחתונה, מבחינת ביטחונה של מדינת ישראל, לא היה הרבה הבדל בין המצב הנוכחי לבין התרחיש בו הילרי קלינטון הייתה מנצחת והייתה שומרת בקיבעון על אותה מדיניות מול איראן, מדיניות של המשך סנקציות והמשך חופש פעולה ישראלי חשאי, שהרי מדינת ישראל פעלה באיראן בחשאי בחסות אמריקנית מבלי לעורר מהומות ובלי לפגוע בכלכלה האמריקנית, היה נוח לארצות הברית לאפשר לאנשי המוסד לשלוט שם ולפגוע בשקט בשקט בתוכנית הגרעין בלי לזעזע ובלי לגרום כאב ראש לבית הלבן. בשורה התחתונה, ישראל ניצבת היום בדיוק מול אותו איום שהיה ואולי אפילו גרוע יותר.

מבחינת ישראל, התוצאה הביטחונית של ההסכם שחתם טראמפ היא כמעט שוות ערך למצב שלפני השביעי לאוקטובר. האיום האיראני חוזר ובגדול, אין שום דבר שיפריע לאיראן להתחמש, להחזיר את התמיכה שלה בחמאס ובחיזבאללה, להחזיר את תוכנית הגרעין שלה ולשמר את הטילים הבליסטיים. ההתהפכות של טראמפ נעלה את ידיה של מדינת ישראל באופן גרוע הרבה יותר ממה שהיה לפני המלחמה. אז מי אמר שההרפתקה עם טראמפ אכן היתה שווה את ההשקעה? אולי במשמרת של הילרי וקמלה המצב היה יכול להיות טיפה פחות גרוע ובעיקר קצת יותר יציב?

ההתהפכות הבלתי מוסברת של טראמפ כואבת היום פי כמה, משום שהיא מגיעה בצורה של נפילה אחרי אופוריה גדולה. אז יתכן שאם היה ממשל אחר בארצות הברית, יתכן שאפילו קמלה האריס הייתה פחות שונאת ישראל היום משום שמדינת ישראל הייתה מנהלת מולה איזה שהוא קו של ידידות פושרת וקשוחה. מבחינת ביטחונה של מדינת ישראל, אולי היה הרבה יותר קל לנתניהו לעמוד על שלו מול ממשל דמוקרטי, מה שפחות מתאפשר כעת מול ממשל ידידותי, כי הרי קל יותר להמרות את פיו של האויב שלך מאשר של החבר שלך.

מבחינה פוליטית, יותר קל לפעמים לבחור את האויב שלך בגלל שהוא מוכר ואתה יודע איך להתמודד איתו, מאשר לתמוך בחבר שלך ואחר כך לקבל מכה כואבת פי כמה, ובסופו של דבר להגיע לאותה תוצאה. לפעמים יותר קל להשיג הישגים במאבק שקט של דיפלומטיה מאולצת, חיוך מלאכותי ושלום קר, מאשר בחיבוק דוב של חבר קיצוני, אימפולסיבי ובלתי צפוי כמו טראמפ, שכמו שהוא היה קיצוני לצד אחד עכשיו הוא נהיה קיצוני לצד השני.

המהפך של טראמפ הוא מכה כואבת מאוד, והוא מהווה קריאת השכמה למדינת ישראל מכל הבחינות, גם מבחינה מדינית עולמית, וגם מבחינה פוליטית פנימית.

לפני ארבע שנים, הוקמה פה ממשלת ימין על מלא, שהייתה אמורה להיות הממשלה הכי ידידותית לציבור החרדי והכי נוחה לימין בישראל אי פעם. בסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו בממשלה שהייתה הכי מסוכנת לציבור החרדי אי פעם, יותר מכל ממשלה אחרת. הציבור החרדי מעולם לא היה מושפל כל כך, הציבור החרדי מעולם לא היה מוכה כל כך כמו בממשלת הימין עלמלא הזאת, שמורכבת אך ורק מאנשי ימין, חלקם הגדול חובשי כיפות.

המכה האדירה שחטפנו על הראש מידיו של טראמפ, מעוררת אותנו דווקא על הנעשה במדינת ישראל. לא תמיד נכון להתחבר לחברים שלך שיכולים להפתיע ולהיות הפכפכים, לפעמים עדיף לך לתמוך באויב – כל עוד זה אויב שאתה מכיר ואתה יודע איך להתמודד איתו. מאז קום המדינה התמודד הציבור החרדי עם שלטון ישראלי שלא ממש חיבב בלשון המעטה את שומרי התורה ולומדיה, ובכל זאת בחסדי שמים היו הישגים רבים בזכות פוליטיקה נכונה.

לפעמים את המכה אתה חוטף דווקא מחברים שלך, ולא מהאויבים שלך, שאיתם אתה יודע לפחות איך להתמודד ומהם אתה יודע איך להשיג את מה שאתה צריך. מה זה אומר על הבחירות הבאות? את זה יכריעו אך ורק עיני העדה שליט"א, אבל את הנקודה הזאת שווה לנו לזכור ולהפנים. לא תמיד זה חכם לחזק חברים לכאורה – שבסוף יחשפו את פרצופם האמיתי, לפעמים יותר נוח ללכת עם האויב המוכר, הוותיק והצפוי.

2.
טוב משתיקה: נתניהו נמנע עד כה מלבקר את ההסכם, ויש לכך סיבה

מלבד הנזק האדיר שצפויה מדינת ישראל לספוג מההסכם שהתגבש בין טראמפ לאיראן, מדובר באסון פוליטי של ממש עבור נתניהו, במצב הזה הוא לא יכול להגיע לבחירות בשום אופן.

התמיכה בנתניהו בחוגי הימין, נמצאת בשפל שלא היה מזה שנים רבות, שפל שמזכיר את הימים שאחרי השביעי באוקטובר, אז גם הסתמנה מגמה בה תומכי נתניהו המובהקים ביותר התחילו לעשות חושבים ותהו האם הוא באמת מר ביטחון. תופעה דומה נראית גם עכשיו, כשהם שואלים את עצמם האם אחרי כל הניצחונות בחסדי שמיים שהביאו את הנהירה בחזרה לשורות הימין, האם עדיין נתניהו עדיין מסוגל לדאוג לביטחון מדינת ישראל.

חלון ההזדמנויות כבר לא ארוך. לנתניהו אין הרבה זמן, הוא חייב לפעול מהר. וכשהוא חייב לפעול מהר הרעיונות חייבים להיות יצירתיים הרבה יותר. וקשה מאוד להעריך בשלב כזה מה הוא כבר יכול לעשות כדי לשמור על גוש הימין, לשמור על תמיכה ולשמר את מעמדו.

בינתיים נתניהו שומר על שתיקה. הוא נוקט במהלך חכם מבחינתו והוא לא מצטרף לקולות המביעים אכזבה ברורה מטראמפ. גם מסיבת העיתונאים הנדירה שכינס השבוע ובה ענה על שאלות, לא הנפיקה שום כותרת מצידו נגד טראמפ או נגד מהלכיו. מדובר במהלך חכם מבחינתו, הוא לא שורף את הגשרים, הוא לא ממהר לקחת צד בסכסוך וכדרכו הוא שומר על כל הקלפים פתוחים. הפעם מדובר בהחלטה נבונה מאוד, קודם כל בגלל שמדובר בנשיא הפכפך מצד עצמו ואי אפשר לדעת מה תהיה הגחמה הבאה שיכולה גם להתהפך לטובה באותה מידה.

וגם אם טראמפ בסופו של דבר לא יתהפך בחזרה, השתיקה של נתניהו תעניק לו נקודות זכות גבוהות ויכולת תמרון רחבה יותר. כך למשל הוא יכול לתת לזעם הציבורי מעט לשקוע, ואז להרים טלפון לטראמפ ולהגיד לו: תראה, שמרתי על הכבוד שלך, עכשיו בוא תהיה חבר, תהיה הוגן ותן לי משהו בחזרה. תן לי משהו לנפנף בו ולהראות לבוחרים שלי שאני עדיין ימין.

טראמפ עשוי לאהוב את זה, ואפילו להגיד לנתניהו – אין בעיה, בוא נעשה הסכם היסטורי עם סעודיה, בוא נביא באופן רשמי שלום למזרח התיכון, נביא אותך לבית הלבן, תקבל תמונת בחירות מנצחת של מנהיג שקבר סופית את רעיון המדינה הפלשתינית דרך הסכמים עוקפים עם כל מדינות ערב, מהלך כזה יאפשר לנתניהו לטשטש את הכישלון האיראני ולהגיד שכרגע איראן מוחלשת, איראן נמצאת בפיקוח אמריקני ושלל תירוצים אחרים.

תהליך כזה יאפשר לנתניהו גם לקחת את הבחירות, גם לגבש ממשלת אחדות עם מפלגות אופוזיציה שיתחברו לרעיון השלום במזרח התיכון, וגם יאפשר לו להשאיר אופציה של ירידה מבמת ההיסטוריה במועד ובאופן שיבחר לעשות זאת בלי שיכריחו אותו.

עד כה השתיקה של נתניהו גרמה לנזקים בימין, שהרגיש שאף אחד לא מדבר ולא מסביר את המצב. אבל הפעם השתיקה הזאת יכולה דווקא לפעול לטובתו.

3.
הנאה מסוכנת: כששוטר פועל מתוך אמוציות ולא מתוך תפקיד, הוא עבר את הגבול האסור

מסופר על יהודי שהגיע למרן ה'חפץ חיים' זיע"א, וסיפר כי אולץ בעל כורחו להצטרף ללחימה בצבא הפולני מבלי יכולת להתחמק מכך, וכעת הוא שואל מה יעשה כשאין שם כלל אוכל כשר. השיב לו מרן החפץ חיים, כי במקרה שלו בוודאי מדובר בפיקוח נפש והוא חייב לאכול כדי להתקיים, אבל מה שהוא מבקש ממנו זה רק שלא ימצוץ את העצמות… כלומר, שלא יהפוך את ההכרח האסור להנאה חלילה.

במדינה מתוקנת, משטרה צריכה לפעמים במקרים מיוחדים להפעיל כח, זה מחויב המציאות ואין ברירה, הסדר הציבורי חייב להישמר ואזרחים חפים מפשע לא צריכים לסבול. אבל מה שנדרש משוטר שנאלץ לעשות כך, זה בבקשה שלא ימצוץ את העצמות.

כששוטר נאלץ לפנות כביש בכח, אפשר לראות עליו האם הוא עושה את המוטל עליו, או שהוא נהנה ממה שהוא עושה. ובמראות הקשים שראינו השבוע בכביש גהה, למרבה הצער ראינו הרבה יותר מהפעלת כח לצורך שמירה על הסדר. ההסתה הנוראה המשתוללת נגד הציבור החרדי דווקא בתקופת כהונתה של ממשלת ימין על מלא, גורמת גם לשוטרים לפעול מתוך אמוציות אישיות ולא רק מתוך התפקיד המוטל עליהם כשומרי הסדר.

המבט על פניהם של חלק מהשוטרים שם לא היה של ביצוע משימה הכרחית, אלא של הנאה, של נחישות להכות באכזריות את כל מי שנראה להם כחרדי. הם לא רק פינו את הכביש, הם גם מצצו את העצמות, וזו הבעיה הגדולה במקרה הזה, יותר מעצם האלימות לכשעצמה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]