1.
שמאל-גייט: הסקרים מוכיחים שרוב מצביעי השמאל יצביעו אחרת אם רק תהיה להם אלטרנטיבה
כמעט אף אחד מאיתנו לא הרגיש שהכנסת יצאה השבוע לפגרה, אחרי כנס חורף ארוך, לוהט וסוער במיוחד. לא רבים התרגשו מכך שהח"כים יוצאים לחופשה של חודש וחצי ולא נראה שיש מנין של יהודים שיודעים איזה חוקי ניקוי שולחן עמדו על סדר היום בשבוע האחרון שהיה עמוס במיוחד במליאה.
מה שקורה בתוך בנין הפרלמנט הישראלי, לא מענין אף אחד באמשים אלה. ההתרחשויות האמיתיות נמצאות מחוץ לבנין הזה, ולא בהפגנות שהתקיימו ברחובות ירושלים אלא במה שהתרחש בחדרי החקירות, שם יושבים עדיין שני יועצי ראה"מ ונחקרים על הפרשה שקיבלה את השם הדרמטי קטאר-גייט, בהקבלה לפרשה הסוערת והחמורה 'ווטרגייט' שהתרחשה בארה"ב בשנות השבעים.
תשומת הלב התקשורתית והציבורית נתונה דווקא לפרשות הללו ולא בכדי. הסיבה לכך לא קשה להבנה, היא רק מורכבת מכמה פרטים. צריך רק טיפה לאחוז ראש, זה לא מסובך:
בשבוע האחרון פורסמו שלושה סקרים פוליטיים שונים, שעסקו בשאלה ההיפותטית הקבועה של – מה היו התוצאות אילו היו הבחירות נערכות היום. שלושת הסקרים הציגו שלוש תמונות מצב שאף אחת מהן לא מסתדרת עם המציאות, בעיקר בכל הקשור למפלגות האופוזיציה.
סקר ראשון של עיתון מעריב, העניק למחנה הממלכתי לא פחות מ-17 מנדטים, לישראל ביתנו של ליברמן לא פחות מ-17 מנדטים (אתם קוראים נכון), מפלגת הדמוקרטים המורכבת מרסיסי מפלגות העבודה ומרצ מקבלת 14 מנדטים ואילו יש עתיד נשרכת אחריהן עם 13 מנדטים. בחישוב הזה, רק המפלגות הללו לבד מקבלות 61 מנדטים ויכולות להקים ממשלה עוד לפני שותפות אפשרית עם רע"מ.
עורכי הסקר מוכיחים בעצמם עד כמה הסקר הזה מופרך, כשהם קובעים כי מפלגה חדשה בראשות בנט מקבלת לא פחות מ-27 מנדטים. ולפני שתסיימו לחייך רק תדעו שלפי עורכי הסקר, אם מפלגה כזאת תוביל את גוש השמאל הרי שהוא יעמוד על 67 מנדטים. המספרים אחר כך מוכיחים שהמנדטים הללו לא מגיעים כמעט מהליכוד אלא בעיקר מגוש השמאל.
סקר דומה התפרסם מאוחר יותר בחדשות כאן 11 ומראה גם הוא כי מפלגה חדשה בראשות בנט מקבלת 27 מנדטים, מפלגת רסיסי העבודה ומרצ מקבלת 10 מנדטים, המחנה הממלכתי 8 וגם ישראל ביתנו מתקרבת יותר למציאות עם 9 מנדטים. אבל גם בלי מפלגה של בנט, קובע אותו סקר כי יש עתיד מקבלת 14 מנדטים, הדמוקרטים גם כן 14, המחנה הממלכתי 15 וליברמן מטפס שוב למספר המופרך של 15 מנדטים, כשבסך הכל הם מהווים 58 מנדטים שיכולים להקים ממשלה בסיוע רע"מ.
רק סקר חדשות 14 מציג כמובן תמונה שונה אבל גם היא לא ממש צפויה, וקובע כי גוש הימין מקבל אמנם 62 מנדטים, אבל גם הוא מחלק את קולות השמאל באופן מעניין ומעניק לליברמן לא פחות מ-19 מנדטים, לדמוקרטים 16, לגנץ 7 וליש עתיד 5 בלבד.
חשוב רק להזכיר שבמצב היום, לפי תוצאות הבחירות האחרונות, גוש השמאל ללא הערבים עומד על 46 מנדטים שמתוכם 24 נמצאים אצל יש עתיד. ליברמן מחזיק בקושי בששה מנדטים, מפלגת מרצ לא עברה את אחוז החסימה, העבודה הצליחה לגרד 4 מנדטים והמחנה הממלכתי שכלל אז בתוכו גם את סער קיבל 12 מנדטים.
את העובדה שיש עתיד מתרסקת – אפשר להבין, לפיד לא הציג איזו הצלחה פנומנלית במיוחד המצדיקה את התמיכה הציבורית בו. אבל השאלה לאן נדדו הקולות הללו היא החשובה כאן. מקובל להציג את יאיר גולן כאויב המרכזי של לפיד אבל אם נקבל את העובדה שליברמן עולה למספרים כל כך לא הגיוניים כאלה, ושבנט אכן מצליח לעורר התלהבות כזו, המשמעות היא שהם שואבים את המנדטים מלפיד ומיאיר גולן.
בניתוח זהיר של הסקרים הללו אפשר להבין שגוש הימין כמעט ולא נפגע גם אם בנט ירוץ. לגוש הזה עדיין אין רוב מוצק חוץ מבסקר של ערוץ 14, ואפשר גם להניח שבסופו של דבר העם הולך ימינה יותר וככל שהפגנות קפלן נמשכות – המגמה הזאת רק מתחזקת. משכך, המלחמה האמיתית מתנהלת בתוך גוש השמאל וזה מסביר את המגמות השונות העולות משלושת הסקרים הללו.
המסקנה הראשונה המתקבלת היא שהסקרים עדיין לא מוכיחים כלום, הם באמת היפותטיים ותאורטיים בלבד כי אף מספר שם לא מתכתב עם המציאות, רק מעצם זה שהם מראים על 10 מנדטים שעברו לכאורה מגוש הימין לגוש השמאל.
המסקנה השניה היא שיש לרוב מצביעי השמאל חוסר אמון מוחלט במפלגות הקיימות, מה שמוביל אותם להביא אדם כמו בנט – אשר כל מילה נוספת עליו כבר מיותרת – לשיא של 27 מנדטים שיורדים כאמור בעיקר ממפלגות האופוזיציה.
המסקנה השלישית היא שהשמאל הקיצוני יותר בתוך גוש השמאל מבין שהוא צריך להילחם על חייו. בבחירות האחרונות, גם אם מרצ והעבודה היו רצות יחד הן היו מקבלות לא יותר מששה מנדטים. כעת, יאיר גולן שאיחד את המפלגות הללו מצליח להעפיל ל-14 מנדטים בלבד אשר גם הם פריכים מאוד משום שאם בנט נכלל בסקרים, הם מתאדים ועוברים ברובם אליו.
גם ההתחזקות של ליברמן מוכיחה שהשמאל לא רוצה את השמאל הקיצוני, וגם המספר הנאה שמקבל גנץ למרות הביקורת החריפה שהוא סופג, למרות פרישת סער ועל אף המתיחות עם איזנקוט. כל זה מוכיח שגם מצביעי גוש האופוזיציה, לא ממש רוצים את הפגנות קפלן, לא את הדיקטטורה השיפוטית ולא לגמרי מיישרים קו עם המגמה הקיצונית של ארגוני השמאל.
בדרך כלל, בתקופה כזאת בה אין בחירות באופק, באמת אין טעם להתייחס לסקרים שרובם ככולם תאורטיים ולא מתכתבים עם המציאות, אבל במצב הזה יתכן ואפשר לראות תמונה אחרת, לא של מספרי מנדטים ומצב גושים אלא של מגמה כללית המשקפת את רוח העם. והמגמה הזאת יכולה להדאיג את אותה קבוצה שנתניהו מכנה דיפ-סטייט.
מנהיגי מפלגות השמאל ובראשם גולן ולפיד, מזדהים לחלוטין עם הפגנות קפלן, והנה הסקרים מוכיחים שהמצביעים שלהם עצמם מבינים כבר שזה לא נכון. כולם כבר הבינו שזה מה שהחיה את נתניהו והחזיר אותו לגדולתו, אבל עכשיו הם גם ממש אומרים לסוקרים שהם פשוט לא רוצים את הטרלול הזה, וזה כבר עשוי מאוד להדאיג את גולן ולפיד.
כעת נחזור לעיסוק התקשורתי הנרחב בפרשת יועצי נתניהו. בשבועות האחרונים נתניהו כבר יצר את הקמפיין שמציג את כל התקשורת, מערכת המשפט ומפלגות השמאל כשלטון צללים אויב המדינה, והנה נקרתה בידם ההזדמנות להציג דווקא את לשכת נתניהו כאויבת המדינה וכמשת"פית של מדינת אויב.
וזו בעצם המלחמה כעת. לא מה שקורה בכנסת, לא מה שקורה במספרי המנדטים, מה שמעניין עכשיו זו השאלה איך העם יתפוס מחדש את המושג ימין ושמאל ומי יצליח להצטייר כאוהב העם ולא כאויב ישראל.
דווקא הסקרים התאורטיים הללו חידדו עוד יותר את ההבנה שצריך לעסוק בדיפ-סטייט, בקטאר-גייט ןבכל מיני מושגים לועזיים מהסוג הזה ולא לעסוק בשאלות הלא רלוונטיות של ימין או שמאל. כשמצביעי השמאל בעצמם מביעים אי אמון בשתי מפלגות הקצה וזזים יותר לכיוון בנט הפוסט-ימני או ליברמן הימני קיצוני ואפילו לגנץ ההפכפך, זה מוכיח שיש לשמאל הרדיקלי סיבות טובות להיות בלחץ ולנהל מלחמת הישרדות חסרת רחמים וחסרת מעצורים כמו שאנו רואים כעת, כולל מעצר וחקירת עיתונאים, דבר שאינו מקובל באף דמוקרטיה.
אף אחד לא באמת חושב שאם בנט חסר הבושה יחזור לפוליטיקה, הוא באמת יגרוף 27 מנדטים. גם ככה יש לאיש הזה רקורד עשיר של המראה בסקרים והתרסקות בקלפי. אף אחד לא חושב שליברמן באמת יקבל 19 או אפילו 15 מנדטים. לסקרים אין משמעות מצד עצמם, אבל הם כן מוכיחים שרוב מצביעי השמאל יבחרו אחרת אם רק תהיה להם הזדמנות כלשהי ואלטרנטיבה שלא תהיה גרועה במיוחד.
השמאל הקיצוני ואיתו גם מערכות המשפט והתקשורת, נלחמות אם כן על חייהן, והאבסורד הגדול יותר הוא שלא בטוח שצורת המלחמה הזאת היא זו שאכן תחזיר להן את התמיכה הציבורית מקרב השמאל. הרי דווקא המאבק הזה בצורתו הנוכחית הוא זה שגורם למצביעים לברוח למחוזות ההזויים של בנט וליברמן, העיקר לא להיות במרצ וביש עתיד. ובכל זאת, כמה אנשים שם דוהרים קדימה אחוזי אמוק, ועדיין חושבים שאם הם יחזרו שוב ושוב על אותה פעולה, הם ישיגו פתאום תוצאה שונה.
2.
המתכון ההונגרי: בין אורבן לטראמפ: שרידיה האחרונים של השפיות
בשעה ששורות אלה נכתבות, מתחיל ראש הממשלה נתניהו את ביקורו הרשמי בבודפשט, שם התקבל בכבוד מלכים על ידי ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן. במרכז הביקור עומדת ההצהרה הרשמית של הונגריה לפיה אינה מתכוונת לכבד את צווי המעצר שהוציא בית הדין בהאג כלפי בכירים ישראלים, בהם נתניהו.
לקראת הביקור, שודרו בכמה כלי תקשורת מרכזים בישראל תחקירים על ממשל הונגריה, תחת הכותרת 'מי אתה ויקטור אורבן'. בתחקירים הללו הוצגה ההיסטוריה המורכבת של בחירתו של האיש לתפקידו בו הוא מכהן לא מעט שנים, זאת בהיותו נציג הימין הרדיקלי במדינה.
בין היתר הוצגו לא מעט דיווחים ותמונות על ההתנגדות שיש לאורבן בביתו פנימה, על הפגנות שנערכות נגדו פה ושם ובעיקר על התדמית שקנה לעצמו בעיני השמאל העולמי, שסימן אותו כימני קיצוני מסוכן.
למעשה, בשורה התחתונה, הונגריה נחשבת וילה בג'ונגל בתוך הסערה הפוקדת את אירופה. רוב מדינות אירופה כבר ניגפו בידי הכיבוש המוסלמי וטבעו תחת גלי ההגירה של רבבות ערבים שהציפו את בירות אירופה, שברובן הפכו כבר מסוכנות לא רק ליהודים אלא גם לאזרחים מערביים באשר הם.
התקשורת הממלכתית העולמית מתביישת להודות על האמת, ותחת כסות הפוליטקלי קורקט היא מסתירה הצהרות הנאמרות במפורש על ידי מהגרים מוסלמים, שכבר הצהירו שבכוונתם להפוך את בלרין, פריז, לונדון ובירות אירופאיות נוספות לערים מוסלמיות המחוייבות לחוקי השריעה המוסלמית.
האבסורד הגדול הוא שאותה ממלכתיות מזוייפת העוטפת את השמאל העולמי, מדברת על פלורליזם וקבלת השונה, ומתוך כך היא מחבקת את אותם מוסלמים המצהירים במפורש שהאויב המרכזי שלהם הוא אותו פלורליזם, פתיחות וקבלת האחר. בעיני רוחם המהגרים רואים את רוב מדינות אירופה כבירות מוסלמיות בהן נישאים בגאון צריחי המסגדים המשליטים את שלטון הדיקטטורה המוסלמית וחוקיה, שאחד הראשונים שבהם הוא הכחדת כל סממן שמאלני פרוגרסיבי.
במצב המדכא הזה, נשמע קולו של ויקטור אורבן כאור בודד באפילה. אורבן לא מתבייש לנופף במדיניות ההגירה שלו ובעובדה שבמדינה שלו, האיסלאם הוצא מחוץ לחוק. הונגריה נהנית בינתיים משקט ושלווה, אין בה הפגנות פרו פלשתיניות, אין בה טרור ואין בה מהומות ורעש מיותר, גם היהודים נהנים שם מביטחון מוחלט והישראלים המגיעים לשם יכולים להסתובב ברחוב בלבוש יהודי ולא נאלצים להסתיר זאת כמו שכבר נהוג היום בבירות אירופיות אחרות, אבל בעיקר תושבי הונגריה עצמם נהנים משקט ושלווה ורובם אפילו לא יודעים להעריך זאת, והם נגררים גם כן להתנגדות לאורבן בלי להבין שאם הוא נופל, הונגריה תטבע גם היא בגלים העכורים.
קולו הבודד של אורבן, הצליח לאחרונה לפגוש חבר חדש, את קולו של טראמפ בארה"ב. המכנה המשותף לשניהם הוא הרצון לשמור על אותה שפיות שהולכת ונעלמת מחיינו בגלל המגמה הפרו-פרוגרסיבית העולמית המאיימת להטביע את המערב כולו. טראמפ נאבק כעת בהפגנות האסלאמיות בקמפוסים במדינתו והוא מקדם גם חוקים המבוססים על שפיות ועל ראיה פשוטה מפוכחת של הבדלה בין טוב לרע.
נתניהו מתקבל כעת בבודפשט בכבוד מלכים, כי הקשר בינו לבין אורבן ובין שניהם לטראמפ, הוא קשר חיוני לכל מי שרוצה לראות את העולם נאחז בשפיות ולא טובע בגלי הטירלול. הטירלול האמיתי הוא של כלי התקשורת בישראל שמיהרו להזכיר השבוע כמה אורבן הוא "שנוי במחלוקת" וכמה הוא "ימני קיצוני", מתוך רצון להציג את נתניהו כמי שמתחבר לאנשים מפוקפקים.
הביקור בהונגריה הוא חשוב מצד עצמו וכבר פחות חשוב מה יהיו התכנים שימלאו את הפגישות וההצהרות המשותפות לתקשורת. ישראל חייבת להמשיך ולהיות קשורה למנהיגים שפויים ולאלה שמנסים לפחות להיות כאלה ולקדם מדיניות פשוטה של הבדלה בין טוב לרע. ומי שתוקף את אורבן או את טראמפ דווקא בגלל המגמות הללו ובגלל הקשר שלהם לנתניהו, הרי שהוא מצהיר בעצמו לאיזה צד הוא שייך בבחירה בין טוב לרע.
3.
מס וחלילה: טראמפ מעריך כח ועוצמה, לכן יכבד את ישראל אם היא תעמוד על שלה
בבוקר יום רביעי השבוע, הכריזה ממשלת ישראל על החלטה תקדימית, לפיה יבוטל המכס על יבוא מוצרים מארה"ב, זאת כחלק מהעמקת הברית האסטרטגית עם ממשל טראמפ. משמעות ההחלטה להערכת מומחי כלכלה, היא אבדן הכנסה של יותר מ-40 מיליון שקלים ממכס שהיה אמור להיגבות על היבוא השנתי, אבל לישראל שווה המחיר כדי לחזק את הקשרים עם הבית הלבן ולהביע הערכה ואמון.
כמה שעות אחר כך, נשא טראמפ נאום דרמטי משלו ובו הציג תכנית מהפכנית להעלאת המכס על יבוא ממדינות שונות לארה"ב, כאשר בלי להניד עפעף הוא קבע שיא חדש של 17 אחוזי מס שייגבו על סחורות המגיעות מישראל לארה"ב.
בישראל לא יודעים עדיין איך לעכל את המהלך, מדובר בהכנסת אצבע בעין מצידו של טראמפ. בבוקר ויתרה ישראל על הכנסות ממכס על יבוא מארה"ב ועד הערב, לא רק שהיא לא מקבלת תודה או הערכה מצד הבית הלבן אלא חוטפת העלאה משמעותית של המכס, מהלך שצפוי לפגוע בייצוא לארה"ב בגלל ההתייקרות הצפויה כתוצאה מכך.
טראמפ מצידו, נקט כאן עוד מהלך שמסתדר עם המדיניות השפויה מבחינתו שהוא מוביל, לפיה אמריקה לפני הכל והוא דואג לאינטרסים שלו ושל מצביעיו, בלי סנטימנטים של קשרי ידידות או פוליטיקה. טראמפ מבין היטב שמהלך כזה, כמה שיכעיס את הישראלים, לא באמת יגרום לממשלת ישראל לעבור לעבוד עם המתחרים. אז אם הוא יכול לעשות מה שבא לו – למה לא.
לפי שעה, מנסה משרד האוצר להפעיל לחץ על מקביליו בוושינגטון להפחית את המיסוי ל-10%, אבל לא זה מה שישנה את מהות הענין. במצב הזה, ישראל מצידה צריכה לענות באותו מטבע ואם מתגלעים חילוקי דעות עם ממשלו של טראמפ, ישראל צריכה לעשות מה שטוב לה בלי להתחשב באינטרס האמריקני. במקרים מסויימים, אנשים כמו טראמפ שמעריכים כח ועוצמה, דווקא יקבלו זאת בהבנה ואף בהתלהבות.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
