"לפחות אנחנו יודעים שאלינו כל גזירת הגיוס הזו לא תגיע. אנחנו כאן בתוך ה'תיבת נח' שלנו, הישיבה!" אמר/ דרש דודי, בחור שקדן ומגיד מישרים בוסרי למדי, ליענקי חברו המסור לשמיעת דרשותיו שהפכו תדירות מיום ליום…
"אי אפשר לדעת…" פלט יענקי לדודי הנחרד.
"חס ושול'עם! איך אתה מדבר?" אמר דודי ברעד לא מדומה. "אסור לנו לחשוב אפילו על כזה דבר! מהישיבה שלנו לא יגייסו בחורים, אני אומר לך!" הרעד של דודי הפך מפחד לתקיף עד כועס… "טוב, אני הולך לראשיב'ע, להביא לו לראות את טיוטות הדרשות שכתבתי…" אמר ועזב את יענקי לכיוון חדרו של ראש הישיבה.
הוא צעד במרץ, לקצב מחשבותיו שנעו בתזזיתיות יתר לאור השיחה האמוציונלית שהייתה לו…
הוא הגיע לדלת חדרו של ראש הישיבה. קולו נשמע מבפנים, מדבר בטלפון.
הוא עצר בעצמו מלדפוק, קצת כדי לא להפריע לשיחה, יותר מסקרנות לשמיעתה.
"כן, אני שומע מוישה, זה ברור, המצב ממש לא טוב! כמה שזה כואב, אני אשלח אליהם כמה בחורים מהישיבה.
מפחיד אותי לחשוב שאני שולח ככה בחורים מידיעה לגיוס הזה.
ברור שלא הייתי רוצה להגיע לזה… אבל אין מה לעשות, אנחנו לא נעמוד בסנקציות!"
דודי בלע את רוקו באימה.
"לא שמעתי, מה אמרת? כמה רוצים לגייס? אהה, רק מהישיבה שלנו, זה לא הרבה מדי? טוב, אל תדאג אני אשלח את הפחות טובים… נקווה שכל הישיבות יישרו קו שיחד נגיע ליעדים שנקבעו…"
דודי כבר לא היה יכול. הוא פרץ לחדר משתנק מאימה.
"הראשיב'ע! לגייס?! בחורים מהישיבה שלנו??!!"
"אין מה לעשות דודיל'ה… אתה לא יודע באיזה מצב קשה…"
"אבל איך? מה? זה לא ייתכן!"
"אחרי שיגיעו ליעדים הכל יהיה טוב, ונוכל כולנו לחזור למסלול…"
"אבל הראשיב'ע" פרץ דודי בבכי קורע לב "בחורים מהישיבה שלנו ילכו לצבא ויהיו לחייל…"
"מה?? איך אתה מדבר דודי?? חס ושול'עם! לגייס כסף! במצ'ינג של עולם התורה!"
חזקקקקקקקקקק
חי חי חי