1.
האויב של אתמול, הידיד של מחר: התיקו הפוליטי עדיין קיים וקשיח, אבל יש סיכוי שדברים עלולים להשתנות
החידה הגדולה שריחפה השבוע בחלל האוויר וטרם נפתרה בזמן כתיבת שורות אלו, היא מה עומד לקרות ברצועת עזה ולאן מועדות פניה של הלחימה. נתניהו התקבל שוב בכבוד מלכים בוושינגטון, קיבל יחס חם, זכה לקבלת פנים חגיגית ולחיבוק עז מצד הנשיא ואנשיו, ובישראל הביטו ולא ידעו איך לפרש זאת.
את החשש הגדול ניתן היה לשמוע דווקא בקרב אנשי הימין ובפרט בקרב תושבי העוטף. בעוד שהצד השמאלי של המפה הפוליטית הביט על הנעשה בשקט יחסי מהול באכזבה מהצלחתו של היריב הפוליטי, דווקא בימין לא הצליחו להסתיר את החשש מפני הסכם שפרטיו לא נהירים ואשר נראה במבט ראשון ככניעה ישראלית, כהתקפלות ואף כתרחיש בו הישגי הלחימה עד כה עלולים להתמוסס.
כך או כך, אם באמת יתגבש הסכם כלשהו להפסקת אש ולו הקצרה ביותר בת שישים יום, היא תסתיים עמוק בתוך פגרת הכנסת שלא אמורה לשוב לפעילות לפני ר"ח חשוון תשפ"ו. לקואליציה יהיה מאוד נוח לנעול את בנין הכנסת בעוד כשלושה שבועות מתוך הפסקת אש, כשידום קולם של התותחים ברצועת עזה אזי גם קולם של התותחים הפוליטיים יהיה נוח יותר לכולם.
נתניהו ישוב אז מארה"ב לתוך מציאות קצת אחרת מזו שהורגלנו אליה עד כה, מציאות שיכולה להיות אולי הזדמנות כלשהי לנסות ולהגיע לאיזושהי פריצת דרך במפה הפוליטית הקשוחה במדינת ישראל, ואם באמת קיימת הזדמנות כלשהי, גם אם היא קצרת מועד וגם אם היא כמעט חסרת סיכוי, נתניהו יהיה הראשון שיזהה אותה וינסה לנצל אותה.
עד היום, גם הפצצות הכבדות ביותר לא הצליחו לשנות את המפה הפוליטית. הסקרים עדיין מדברים על אותן תנודות קבועות של מנדטים רבים בין גנץ, לפיד והרעיון התאורטי ששמו בנט, בעוד גוש הימין בהרכבו הנוכחי עדיין לא מגיע למספר הקסם של 61, המספר הטראומתי שמלווה אותנו כבר קרוב לשבע שנים מאז החלו סבבי הבחירות הבלתי פוסקים של תיקו רודף תיקו.
בראיה פשוטה של המצב הנוכחי, עושה רושם שבבחירות הקרובות שיתקיימו לכל המאוחר אי שם בשנה הקרובה, אנחנו צפויים לחזור למצב דומה של חוסר הכרעה. כשנתניהו יזהה מצב של חוסר הכרעה הוא כהרגלו יעשה הכל כדי למנוע קודם כל מהצד השני להקים ממשלה, זה משאיר אותו לתקופה נוספת בתפקיד כראש ממשלת המעבר ובינתיים הוא ימשיך לנסות למצוא פתרון, שיגיע אולי אחרי כמה סבבים, בדיוק כמו אז.
בראיה קצת פחות פשוטה וקצת יותר מעמיקה, העם בישראל לא ממש בנוי היום לסבבי חוסר הכרעה מהסוג הזה. מדינת ישראל מוכת אסון, העם כולו מצפה למעט יציבות, לטיפ-טיפת שפיות ובעיקר לפתרונות אמיתיים לנושאים הבוערים ובראשם ביטחון וכלכלה. אם ניגרר שוב ושוב לסבבי בחירות זה יצור ריאקציה קשה יותר כלפי הפוליטיקאים ושום סיסמת בחירות לא תפגוש אף אוזן קשבת.
אם יש מישהו שמזהה את המצב הזה כבר היום, זה הפוליטיקאי המוכשר ביותר שיש היום בזירה ואשר יודע לנתח את המציאות גם כשהוא עסוק בתכניות המדיניות בוושינגטון, ואולי דווקא כשהוא עושה זאת שם.
הפעם, בשונה מסבבי הבחירות הקודמים והמייגעים, היום נוצר חרך קטן שדרכו אפשר לגרום לאנשים אולי לחשוב קצת אחרת. דבר ראשון, מדינת ישראל נמצאת היום בחסדי שמים אחרי הישגים מדיניים וצבאיים חסרי תקדים. המלחמה הקשה והעקובה מדם מתחילה לשנות את פני המזרח התיכון באופן מעורר השתאות שאיש לא יכול היה לצפות זאת מראש, באופן שאיש לא העלה על דעתו רק לפני שנה וחצי.
הניצחונות הברורים וההישגים גרמו לכך שנתניהו יכול לנסות ולרכך חלקים בהתנגדות הקשה שיש כנגדו במפלגות הנמצאות כיום באופוזיציה. הסיסמה 'רק לא ביבי' יכולה היום להיפתח מחדש לדיון, אחרי שאותו נתניהו כבר חתום אישית באופן ברור על ההישגים הללו וזה ברור אפילו לבנט שהצחיק את כולנו בניסיון לייחס חלק מזה לעצמו.
כפי שכולנו זוכרים, חלק מהסיסמאות הקבועות שליוו את מערכות הבחירות בשנים האחרונות היו "אני לא אשב עם…". זה אמר שלא יישב עם זה, ההוא לא יישב עם פלוני ופלוני לא יישב עם אלמוני. סיסמה כזאת קיימת גם היום אבל היא מוגבלת יותר. פוליטיקאי יכול לומר שהוא לא יישב עם מישהו אבל זה יכול להתקבל על הדעת בשני תנאים: שזה מופנה רק לפי אדם אחד או מפלגה אחת בלבד, ושזה לא ייראה כהתעקשות קטנונית. פעם היה אפשר להתעקש יותר אבל במצבה של המדינה כיום, הקריטריונים עלו ולהתעקשות כזאת צריכה להיות סיבה ממש טובה שתתקבל על לב העם מוכה הפוסט-טראומה.
במצב הזה, ההבטחה "אני לא אשב עם ביבי" עדיין מתקבלת על הדעת – אבל טיפה פחות. אנשי ארגוני השמאל ומצביעי יאיר גולן עדיין חתומים על האמירה הזאת והקמפיין שלהם מתנגן כבר היום תחת הקריאה "לא נשכח – לא תברח", אבל במפלגות המעט יותר מתונות אפשר כבר לזהות סדקים באמירה הזאת.
אנשים כמו לפיד, גנץ ואפילו ליברמן, שייכים לזן שמביט כעת בשקט יחסי מהול באכזבה מההצלחות המדיניות של נתניהו היריב במסדרונות הבית הלבן. ככל שההישגים הללו יימשכו בעזרת ד' ואנו נחזור אט אט לימים של שקט, המגמה הזאת תמשיך להתרחב. עד שהכנסת תשוב מהפגרה אחרי החגים יכולים להשתנות הרבה דברים.
רמז ראשון לכך שמענו כבר השבוע, כשליברמן טען כי "חיילים נהרגים בעזה על מזבח שימור הקואליציה" כלשונו. ההודעה גררה כמובן תגובה נזעמת של הליכוד אבל עדיין, אצל איש כמו איווט שווה לשים לב לבחירת המילים הקפדנית שלו ולהבין מה לא נאמר בהם. ליברמן לא האשים את נתניהו ולא ביקר את מהלכיו, הוא השתמש במילה קואליציה כשהוא מכוון בבירור למפלגות הציונות הדתית, עוצמה יהודית וכמובן המפלגות החרדיות.
גם לפיד משמיע בשבועות האחרונים זמירות ששווה לתת עליהן את הדעת, הוא משבח את ההישגים באיראן ומכוון את הביקורת שלו לכיוון אחד ויחיד, לאותו כיוון ישן וטוב של הכה את החרדים והצל את עתידך הפוליטי. לצידו יש את גנץ שבבירור לא שולל הצטרפות לממשלה כבר היום ואת איזנקוט שלמרות הרעש שמחולל, הוא עדיין לא פורס אג'נדה פוליטית ברורה.
אסור להקל ראש במגמה הזאת כי היא הולכת ומתחזקת מיום ליום, למרות שכולנו מפקפקים בה וגם כאן היא מוצגת תחת סימן שאלה. מפלגת הרל"בים כבר לא מאוחדת כל כך ואנשים עלולים למצוא את עצמם חושבים מחדש. נתניהו נהיה פחות מוקצה אחרי שהביא את ההישגים הללו למדינת ישראל וככל שנתקרב לבחירות, כבר לא יהיה מופרך שאנשים כמו ליברמן, גנץ, איזנקוט ואולי אולי אפילו לפיד כבר לא ידברו בנחרצות על הצורך להדיח אותו מכסאו. אם נרחיק לכת ונתקדם צעד גדול יותר בתאוריה הזאת, ניתן יהיה לומר שאפילו בנט יכול לזהות בנתניהו חבל הצלה פוליטי ולהצטרף לקואליציה שלו עם המפלגה החדשה שהקים, בהנחה שהיא תעבור את אחוז החסימה, משום שזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת לחזור לגלגל בדלת הקדמית.
את האמירה הנחרצת של "אני לא אשב עם", יבחרו ראשי המפלגות להפנות לכיוון אחר, גם הוא מאוד מסויים, כיוון שעליו יחתמו גם חברים רבים בליכוד שרובם שומרים היום על שקט ממלכתי, אבל בשולי המפלגה כבר ניתן למצוא את העפרונות הפחות מחודדים שאומרים בקול את מה שהרבה חושבים בשקט וכותבים כי "לנתניהו מגיעים שותפים טובים יותר".
בינתיים אין באופק שינוי כלשהו במפה הפוליטית הקשיחה, אם הבחירות ייערכו ברגע זה התוצאה תהיה זהה כמעט לזו של אינספור הסבבים הקודמים, אבל בפוליטיקה אפשר לזהות סדקים של מגמות, וסדק אחד כזה מתחיל להסתמן כבר היום. ואם מישהו על כנף ציון מזהה את הסדק הזה, הוא בהחלט מסוגל לנעוץ בו קיסם, אחר כך מקל, אחר כף של טרקטור עד שיורחב לכדי הזדמנות אמיתית לפריצת דרך.
2.
אויב אויבי – שותפי: כאב הבטן הלאומי מהונדס בכיוון אחד, כי יש מי שמרוויח מזה כדי לברוח מאחריות
התרחיש שתואר לעיל נחשב עדיין מעט מופרך ובצדק, אבל הסיבה שאפשר להמיר אותו מדמיון לכדי מילים כתובות, היא הבנת המצב האמיתי השורר ברחוב הישראלי.
המלחמה הזאת תסתיים בעזר ד' במוקדם או במאוחר וכבר עכשיו כשהפסקת האש היא עדיין בגדר דיבורים, אפשר לשמוע את הצעקה העולה מהשטח והזעקה למעט שקט ומעט יציבות. ההיסטוריה מוכיחה כי אחרי מלחמה העם רוצה שינוי וזה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות, אפילו במצב מופרך כמו במדינת ישראל.
מאמר המערכת שהיכה השבוע גלים ונגע בדיוק בנקודות הנכונות, דיבר על השינוי שעשתה בריטניה דווקא אחרי הישגי מלחמת העולם השניה והרצון הזה לשינוי לא השתנה גם היום. מה שכן עלול להשתנות זה האופן בו הממשלה נערכת למצב כזה, תוך הפקת לקחי העבר.
במצב היום, הזעם הלאומי מתועל בכוונת מכוון לכיוון אחד בלבד. כשמערכת הבחירות תתחיל, הנושא שיישמע יותר מכל הוא נושא היחס לציבור החרדי וסוגיית מעמד בני הישיבות. אין אנו נכנסים כאן כלל לעומק פרטי הנושא הרגיש והמורכב אשר צריך להיות נתון לדיון אך ורק על שולחן גדולי ישראל, אבל התקשורת הפכה את הנושא הזה למחבט הלאומי.
כבר חודשים ארוכים שהנושא הרגיש והכל כך מכריע הזה, פתוח לדיון בכל במה ובכל כלי תקשורת וכל הרוצה לברבר יבוא ויברבר עצמו לדעת. כל אחד נהיה בר סמכא להביע דעה וכל אחד רשאי לפעור את פיו על ציבור גדול ויקר שנושא כמעט לבדו בעול לימוד התורה והמשך מסורת הדורות.
ארגוני השמאל כבר פתחו בקמפיין נגד נתניהו "לא נשכח לא תברח", אבל קולם צפוי להישמע באופן מוגבל בלבד. בבחירות הקרובות העם בישראל כבר יירגע קצת מהדרישה לבוא חשבון עם המנהיגים ובמקום זאת הוא יבוא חשבון עם אחוזים מסויימים בשולי החברה, האלה שמיוצגים ע"י המפלגות החרדיות בכנסת.
זה לא מקרי וזו לא סתם מגמה שיצאה משליטה. זה מצב בו התקשורת הכללית מלבה ומעצימה את הנושא הזה ובעצם משרתת בכך גם את נתניהו וגם את הימין. אנחנו הספונים ברחוב החרדי אולי פחות נחשפים למצב הזה אבל ברחוב הכללי, כבר שוררת אווירה מאוד ברורה שהחרדים אשמים בהכל משום שאינם מתגייסים, למה? ככה. זה מה שהתקשורת מאכילה אותם וזה מה שהם צורכים בהתלהבות.
העם במדינת ישראל רוצה תהליך ריפוי מהמצב הטראגי בו הוא נמצא, אבל כל אזרח ישראלי מהשורה בטוח מעל לכל ספק, שהריפוי של החברה הישראלית נעוץ רק בדבר אחד: בשוויון בנטל. העם כבר לא דורש לבוא חשבון עם המנהיגים, לא דורש להעמיד לדין את האחראים על מחדלי הטבח והמלחמה, אף אחד כבר לא מדבר על אנשי הקונספציה, כל זה שייך לחדשות האתמול. היום החדשות מעודכנות יותר.
בבחירות הקרובות העם ייצא לקלפיות כדי להעניש את מי שהוא רואה כאשם עיקרי, וזה לא יהיה נתניהו, אלו לא יהיו מפלגות הימין ולא מפלגות האופוזיציה. התקשורת והשיח הציבורי רקחו תבשיל שמישהו בישל בקפידה והמתכון מורכב מהרבה סילוף האמת, קורטוב של שקר, כמה כפיות של אמוציות וכך נוצר הטשולנט שיגרום לאזרחי מדינת ישראל את כאב הבטן המסויים והנכון. שהבטן הלאומית תכאב דווקא מסיבות כאלה ובשום אופן לא מסיבות אחרות.
אף אחד לא חושב שנושא חשוב כל כך שמלווה את המדינה מיום הקמתה, ייפתר ויסתיים כבמטה קסם, במהירות בזק ועוד באמצע מלחמה וסערה קיומית. אבל אף אחד לא עוצר רגע כדי לחשוב ולומר את האמת הפשוטה הזאת, משום שיש יותר מידי אנשים בצמרת קבלת ההחלטות שלא באמת רוצים את הפתרון אלא ההיפך, הם מעוניינים במלחמת אחים, בליבוי שנאה ובהפניית כאב הבטן הלאומי לכיוון אחד בלבד, ובלבד שלא יופנה חלילה לכיוון פחות רצוי.
וכשנפנים את המצב הזה נבין שבבחירות הבאות צפוי להיות אויב פוליטי אחד משותף גם לאלה שנמצאים היום בקואליציה וגם לאלה שנמצאים כיום באופוזיציה. אם נפקח עיניים ונזהה את המצב האמיתי השורר ברחובות, התאוריה האמורה לעיל כבר לא תהיה מופרכת כל כך. לא בטוח שהיא תתממש אבל היא כבר לא מופרכת.
ואם נשאל את עצמנו מי הביא אותנו למצב הזה, נצטרך כמו יהודים טובים להשיב את התשובה בשאלה: את מי בסוף זה משרת פוליטית. זאת השאלה וזו כנראה גם התשובה.
3.
הטרור שמאחורי הנורמליזציה: מי באמת מתנגד ליוזמה החדשה בחברון ולמי זה דווקא נוח
ובכמעט ביקום אחר: כותרת שלא זכתה השבוע להבלטה גדולה מידי, סיפרה על כמה שייחים ראשי חמולות בחברון, שפרסמו מכתב אותו שלחו לכמה בכירים בישראל ובו הציעו לנרמל את היחסים, לחתום על הסכם שיתוף פעולה ולהכניס לישראל יותר פועלים תושבי חברון. (ראו כתבה נרחבת בהמשך גיליון זה).
מדובר בתכנית פרקטית אותה מבקשים ראשי החמולות לקדם, רק מתוך דאגה פשוטה לפרנסה של אנשיהם. הם מבינים לאן נושבת הרוח ומה המגמה האזורית במסגרת הסכמי אברהם ולכן מבקשים להיות חלק מזה ולהתפרנס, בלי קשר לכאורה לפוליטיקה.
בתוך יומיים בלבד מאז הפרסום, הוצת רכבו של השייח שהוביל את המהלך. את ההצתה ביצעו דווקא אנשי הרשות הפלשתינית החוששים מהצעד שיעקוף אותם, זאת לאחר הביקורת שנשמעה ברמאללה נגד התכנית ונגד הניסיון לנהל מו"מ מול מדינת ישראל שלא באמצעות השלטון במוקטעה.
הנתון הזה מעניין משום שאזור חברון נחשב למסוכן ולצרעת ביטחונית של ממש, משום ששם יש את מעוזי חמאס הגדולים ביותר ובראשם שבט משפחת קוואסמה ימ"ש, העומדים מאחורי גל טרור רצחני ובראשו חטיפת ורצח שלושת הנערים הי"ד בגוש עציון.
כשכמה שייחים מחברון מנסים לקדם נורמליזציה מול מדינת ישראל, ההתנכלות אליהם מגיעה דווקא מהרשות הפלשתינית ולא מצד שכניהם פעילי החמאס. וזו נקודה שיש לתת עליה את הדעת משום שהארגון הרצחני לא פוחד מאמירות פרו ישראליות, הוא יודע שלטרור שלו יש כח לנצח גם את זה. מי שפוחדים אלו דווקא אנשי אבו מאזן שמטעמי פוליטיקה מונעים מאזרחים פלשתינים הנתונים רשמית לאחריותם, את האפשרות לרווחה כלכלית ונורמליזציה. וזה נתון שישראל צריכה להפנים היטב.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
קשקוש , בבחירות הקרובות ביבי יעוף
בדוק
היכולת לחרטט עם עשרים אלף מילים זה בהחלט כישרון.
כנף ציפור וחירטוטיו