להם אין שום סיכוי לנצח! אבל אולי עבורנו נפתחה הזדמנות לתיקון גדול?

עולם התורה מצוי בימים אלה בתקופה קשה וכואבת, מדינת היהודים הכריזה מלחמה על בני הישיבות ואברכי הכוללים. בניסיון לטפל באיום הדמוגרפי החרדי המאיים על זהות המדינה החילונית, הם נטפלים לציבור החרדי ונלחמים בעולם התורה. תחת כסות של "צורך מבצעי" וסיסמאות כמו "פיקוח נפש" במלחמה, מנסים אויבי הדת ואחים טועים להתנכל למרכז התורה הגדול בעולם שזכה עם ישראל ובתקופה זו למרות קשיי הגלות הוא שוכן בארץ ישראל.

בהנחיית היועצת המשפטית לממשלה ובג"ץ, ולאור הלחץ הציבורי הכבד שמופעל על הצבא מצד חלקים מבני הציונות הדתית שחברו לשונאי הדת, החלה המשטרה הצבאית בביצוע פעולות אכיפה ומאסרים של בני ישיבות קדושים וטהורים. כמה מהם נכלאו על לא עוול בכפם אך ורק בעוון לימוד התורה.

אתמול (חמישי) נפל דבר בישראל כאשר מרן ראש הישיבה הגאון רבי דוב לנדו כיתת את רגליו בגילו המופלג והגיע בעצמו לבקר את האחים יצחקוב בתוך בית האסורים הצבאי במחנה בית ליד. דבר לא הכין אותנו למחזה נורא ההוד בראותנו את מרן ראש הישיבה הולך לבקרם בתא המעצר מתוך תחושת אחריות עמוקה לשלומו של כל בן ישיבה.

מהלכים רבים נרקמים מאחורי הקלעים וחלקם כבר פורסמו בתקשורת, היהדות החרדית ניצבת בפני מאבק אותו לא ביקשה, מאבק שבעז"ה יסתיים בניצחון חד וברור לתורה ולומדיה.

תגובות רבות התקבלו במערכת לאחר המאמר בו הצהרנו כי "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח", כתבנו שהדרך עלולה להיות לא פשוטה אבל בסוף התורה תנצח. כך היה לאורך הדורות, וכך יהיה בעז"ה גם כעת.

היום נבקש לעמוד על נקודה חשובה ביותר שנראה שזו העת להאיר עליה ואולי להוביל לחשבון נפש אמיתי וכנה. כציבור האמון על ערכי התורה ומתנהל לאורם של גדולי התורה, שומה עלינו לגלות בגרות מספקת ובמקביל לייצוב חזית אחידה ותקיפה אל מול השלטונות, להביט אל הבית פנימה ולראות האם ניתן להשתפר ולתקן.

כולנו יודעים שכאשר שבית המקדש עמד להיחרב היו הרבה סימנים לכך, הנביאים חזו, והרשעים עשו את שעשו, היה נראה ברור שזה עומד לקרות, אולם היו שבחרו להתעלם, התעלמותם לא הייתה מרשעות וציניות אלא מיראת ה' גדולה, מרוב חיבתם למקדש לא העזו לחשוב בכלל שיחרב, הרי לא תהיה יהדות בלעדיו! מי הוא בן המוות שמעז לומר בכלל שהוא יחרב?!

כשהנביא ירמיהו זעק והתריע שהמקדש עתיד להיחרב אם לא יתקנו את דרכיהם, היו שאמרו עליו בן מוות אתה, ורצו להורגו. במקום לשמוע את אזהרת ירמיהו שבית המקדש עלול להיחרב, במקום לשמוע כמה חשוב לו בית המקדש, במקום לחשוב על תיקון דרכיהם על מנת למנוע את החורבן, הם לא היו מסוגלים לשמוע אותו אומר שבית המקדש יחרב.

במקום לתקן את דרכיהם הם חטאו בחטא נוסף, ה' מדבר אליהם והם לא שומעים.

ההרגשה היא שכיום אנחנו מצויים במצב דומה מאוד. מעולם לא היה כדבר הזה שלומדי התורה נרדפו בצורה מחפירה כל כך. שאנשי צבא הסתובבו ברחובות בניסיון לצוד את לומדי התורה ולכלוא אותם מאחורי סורג ובריח כאחרוני העבריינים. בית המקדש מעט שלנו, המקום היקר לנו מכל, המקום שעליו עומדת כל היהדות – הישיבות הקדושות – ניצב בפני איום ממשי של חורבן.

מולנו ניצבים רשעים שונאי תורה ולומדיה, למרבה הצער הם אינם בני עשיו או ישמעאל, חלקם אף מגדיר את עצמו כשומר תורה ומצוות, והם חברו יחד כדי להחריב את עולם הישיבות.

האם בזמן כזה עלינו להסתפק באמירה והצהרה כלפי חוץ: זה לא יקרה!! תמשיכו לדמיין, אתם לא מכירים אותנו, כל כלי יוצר עלייך לא יצלח! או שמא עלינו ללמוד מהעבר, שלפעמים דרך רשעים צלחה, ובית המקדש חרב. נכון הוא שתמיד המשיכה התורה להתקיים, ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" חיה וקיימת, אבל המחירים הקשים אותם הזכרנו אך ברמז במאמר הקודם בנושא, עלולים להיות מרים כלענה ליהדות החרדית.

האם אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא תהיה חלילה כמות גדולה של נערים שלא יעמדו בקושי ויתגייסו? למרבה הצער, אין לנו הבטחה כזו.

מקובלנו מרבותינו שגם בדור שאין לנו נביא ומוכיח בשער, הקב"ה מדבר איתנו. משה רבנו נבחר למנהיג של עם ישראל כי "סר לראות". הוא ראה סנה בוער באש והסנה איננו אוכל, הדבר הפליא אותו והוא סר לראות, ניסה להבין מה ה' מנסה לומר לו.

הקב"ה מדבר איתנו תמיד, לא בכל פעם זה נעשה בצורה נעימה, לעתים הוא מדבר עמנו בדרכים קשות, נראה שהפעם בורא העולם מדבר אלינו דרך היועמשי"ת ובג"ץ. אין ספק שעלינו לנסות להבין מה רוצים מאיתנו בעת הזו. הרי לא אל המנוערים ממצוות ה' פונה ומדבר, אלינו הוא מתחנן: שפרו מעשיכם.

אמת היא שאין לנו נביא שיאמר מה מוטל עלינו בעת הזו וכל אחד יודע מרת נפשו. אבל בעודנו ניצבים במערכה על עתיד עולם התורה, מערכה בה מנסים לזנב בנחשלים בקצה המחנה, מנסים לפתות ולאיים כדי למשוך את החלשים יותר אל מחוץ לאוהלה של תורה, חובה עלינו לחזק את אותו עולם תורה מופלא שקם כאן בארץ ישראל.

האם נכון להמשיך ולקבל כמובן מאליו את העובדה שקבלת בחורים לישיבות מתבצעת על ידי 'רשמים' שלא כולם פועלים לשם שמיים? האם נכון להמשיך במצב שרק בחורים שמוגדרים 'שפיצים' מתקבלים לישיבות מסוימות? האם ניתן לקבל סילוק של תלמיד ישיבה ללא מציאת מסגרת חלופית מתאימה עבורו רק בשל קשיי משמעת?

האם ראוי שעסקנים יהיו הקובעים איזו משפחה אינה עומדת בקריטריונים של "החרדי הנכון בדיוק" שראוי לקבל את ילדיהם למוסד הלימודי? האם משפחה שהאב עובד ומפרנס את משפחתו היא מוקצית ומצורעת מחוץ למחנה, ואינה ראויה לכך שילדיה ילמדו לצד בני אברכים בתלמודי התורה ובתי הספר?

איך נוכל לשאת פנים לאותה משפחה שמגדלת את ילדיה לתורה ולמצוות ביראת ה' טהורה, והיא מורגשת מושפלת ובזויה לאחר שכל מוסדות החינוך הטובים באזור מגוריהם נעלו את שעריהם בפניהם רק בגלל תחום עיסוקו של האבא או מוצא המשפחה?

כיצד נבוא לאותו בחור שסורב וקיבל תשובה שלילית שוב ושוב ושוב מהישיבות בהן שאף לגדול בתורה, לא בגלל חוסר התאמה אמיתי, לא בשל חוסר ביראת שמיים, אלא אך ורק בשל מוצאו העדתי?

ומה נאמר לצעיר שאחותו יושבת בוכה בבית כי מנהלי הסמינרים באזור החליטו שקיבלו כבר מספיק נערות מבני העדה שאיננה העדה לה הם משתייכים?

כל מי שמכיר את תחום החינוך יודע על המצוקה הגדולה של המחסור במלמדים בתלמודי התורה, אם פעם היה קושי למנהלים להשיג מלמד טוב, היום הקושי הוא להשיג מישהו, כל אחד, שיסכים להיות מלמד בכלל.

האם לא הגיעה העת לבחון מדוע רבים מהעוסקים בחינוך נוטשים את התחום? האם ישנם מנהלים שמתנהלים בחוסר הוגנות כלפי המלמדים היקרים? האם חלקם חש שאינו מוערך מספיק? האם יש מנהלים שמרשים לעצמם לחמוס את שכרם הלא גבוה של המלמדים בדרכי מרמה ושקר וגורמים לטובים בתחום לעזוב?

הרשימה עוד ארוכה. אבל דבר אחד ברור: אולי דווקא בעת הזו הגיע לפתחנו הזדמנות לשיפור ותיקון. במקביל למאבק אל מול הרשויות אותו מנהלים גדולי הדור שכל אשר יאמרו לנו נעשה, אולי יש בכוחנו להוביל שינוי מלמטה ולשפר ולו במעט את מוקדי הכוח שבחלקם השחיתו את דרכם.

חשוב להזכיר שרוב רובם של העוסקים בצורכי ציבור – באמונה הם עוסקים. אבל חובה עלינו לתקן את הדרוש תיקון. לשפר את הטעון שיפור. לא ייתכן שנאבק על כל בחור על מנת שלא ילך חלילה לצבא אבל בבואו להתקבל לישיבה יסרבו לקבלו מטעמים שכל כולם "גאווה, גאווה, גאווה" כפי שזעק מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל.

לא ייתכן שהציבור החרדי שהוא הציבור האיכותי ביותר בעולם, יאפשר לקומץ עסקנים לגרום לדמעות לבנות סמינר שנותרו בביתם חסרות מענה. אין לנו מושג כיצד חשים הורים שמסרבים לקבל את ילדיהם לתלמוד התורה או לבית הספר לבנות רק כי הם אינם במרכז העניינים בקהילה.

עלינו למחות את החרפה הזו, למחות את דמעות העשוקים והכואבים, בוודאי יועיל הדבר להגדיל את הסיעתא דשמיא לה אנו כה זקוקים בעת הזו.

בעזרת ה' גזירת הגיוס לא תקום, נדע כל אחד להשפיע ולתקן את דרכנו ונזכה להצלחה רבה. בורא עולם לא רוצה להחריב את הישיבות הקדושות חלילה. הוא רוצה שהם ימשיכו ויגדלו פירות לתפארת, אבל הוא רוצה עולם ישיבות מתוקן יותר, עולם ישיבות שלא מנוהל על ידי רשמים, עולם ישיבות שהבחורים בו יותר מתוקנים ועבודת ה' שלהם פנימית יותר, הוא רוצה שהציבור החרדי, נושאי הדגל, שומרי הגחלת, שישמרו יותר טוב על הגחלת, שישמרו אותה על ידי שיגרמו לפחות אנשים להיפלט ממנה, הוא רוצה שנדאג לציבורים שלמים שלא דואגים להם.

נתפלל ונקווה שנזכה, ניטיב את דרכנו ונזכה לראות בהמשך קיומו של עולם התורה שרק יגדל ויפרח עוד ועוד. כי בסוף ברור לנו "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח". את הקושי שבדרך ניתן וחובה עלינו לצמצם ככל הניתן.

לתגובות והערות לעורך המאמר ניתן לפנות למייל: [email protected]