אחד מי יודע? // יענקי גולדברג בטור פוליטי סוער

נתחיל מהסוף: הפרס הכי טוב שהימין קיבל אי פעם – זה השמאל. מה שקראתם. הקרע באופוזיציה, התככים הבלתי פוסקים, המאבקים הפנימיים – כל אלו מאפשרים לנתניהו פשוט להביט מהצד ולחכך ידיים בהנאה.

אין שום תרחיש שבו השמאל מנצח את הבחירות הקרובות במצב הנוכחי. אייזנקוט נגד בנט, בנט נגד לפיד, לפיד נגד גנץ, גנץ נגד גולן – ועכשיו תהפכו את הסדר כמה פעמים עד שכולם נגד כולם. כל אחד מהם מגיע עם סלים גדושים באגו ויוהרה, ועם הדרישה הבלתי-מתפשרת להיות המספר 1 ומוביל הגוש.

בסקרים לפיד עם מספר חד-ספרתי מביך ומבייש, הטיעון היחיד שאיתו הוא מגיע להצדיק את הדרישה לקבל את הנהגת הגוש, זו העובדה שכיום הוא יו"ר האופוזיציה. בנט מגיע עם נקודת פתיחה מעולה כשהוא במאבק צמוד מול הליכוד בסקרים, אך גם אייזנקוט עם סכום מכובד.

מערכת הבחירות הקרובה במחנה השמאל תנוע כנראה סביב השאלה: אחד מי יודע? מי יהיה זה שבסופו של דבר יצליח למצב את עצמו כמוביל גוש השמאל. בינתיים הירי בתוך הנגמ"ש בשמאל לא פוסק, והתדרוכים ההדדיים נמשכים, אך במקביל מתקיימים נסיונות להגיע למו"מ שבסופו של דבר כן יגיעו למועמד מוסכם על כולם שינהיג את הגוש.

אך זו לא הבעיה היחידה של השמאל. פלונטר נוסף שמדאיג את מנהיגי האופוזיציה היא השאלה הפשוטה אך המורכבת: מה המסר? איזו בשורה השמאל מביא לבוחריו? עם מה ייפתחו את הקמפיין? אם נעיין ברפרוף קל במסרים הראשוניים שהחלו להבליח בשבועות האחרונים כחלק מקמפיין הבחירות שמתדפק על דלתותינו, נראה מסר אחד ויחיד שחוזר על עצמו בווריאציות שונות: רק לא ביבי.

אותו מסר שמלווה אותנו כבר כמה שנים טובות. האם בוחרי השמאל עד-כדי-כך חלולים וריקים מתוכן, שבכדי להוציא אותם מביתם להצביע צריך בסך-הכל להבטיח להם החלפת דמות אחת במדינת ישראל? מספיק להביט בחטף על הקמפיינים של מפלגות הימין ולהבין כיצד אמור להיראות קמפיין של מפלגה נורמלית במדינה מתוקנת. מסר. הבטחה לציבור. בשורה. כמה פשוט ככה מתבקש.

עזבו את מפלגות הימין. נדפדף אחורה לקמפיינים של מפלגות השמאל – תוכנית הייצוב של פרס ב-1985, שהבטיח לצמצם את האינפלציה שזינקה. אהוד ברק שהבטיח לצאת מלבנון, או עמיר פרץ עם העלאת שכר המינימום, "ישראל מחכה לרבין" המיתולוגי שהבטיח שינוי תפיסה מדינית-ביטחונית והשגת שלום ארוך טווח לישראל.

השמאל הנוכחי בראשות לפיד, אהה וגם בנט. וליברמן. וגנץ. וגולן. ואייזנקוט. צריך לעשות חושבים עם עצמו ולהבין מה הוא רוצה מעצמו, ומהבוחרים שלו. לצאת עם קמפיין אחיד שמכיל שתי מסרים מחלידים ומעלי אבק: רק לא ביבי, והחרדים – זה זלזול באינטלגנציה, ומציג תדמית כביכול אתה בא ריק מכל תוכן ובשורה ממשית.

או שבעצם, אולי השמאל באמת מגיע ריק מכל תוכן, וללא שום בשורה לציבור?

אולי.