במאמרים הקודמים דיברנו על השינוי התפיסתי, להבין שהילד לומד דרך הקשר, לדעת 'לשחרר' את הלימוד להובלה שלו. כעת הגיע הזמן לרדת לפרקטיקה: איך הלימוד צריך להיראות בפועל? איך בונים "טעם בלימוד"?
לפני הכל חשוב לזכור: לימוד חברותא בין אב לבן שונה איכותית מכל לימוד בגיל הבגרות. הלימוד בגיל הזה הוא יציקת יסודות הנפש. על דרך מה שאמרו חז"ל: 'הלומד תורה בילדותו – דברי תורה נבלעים בדמיו ויוצאים מפיו מפורשים' (אבות דרבי נתן). הפנמת ידיעה זו בכוחה להגביר את המוטיבציה שלנו כאבות להשקיע.
הרגעה לפני ההיגיון: כלל המוח
בתחילת הלימוד, במקום לצלול ישר ל"אמר אביי", פתחו בבדיקת שלומו של הילד. תנו לו תחושה ש'רואים אותו'. אם הוא עייף או מוטרד, דברו על זה קודם. מידי פעם שלבו בלימוד כיבוד טעים שמייצר התניה חיובית בין הגמרא לחוויה טובה. מעין מה שאמרו חז"ל על לפתוח ב'מילתא דבדיחותא'.
זכרו כלל ברזל בהורות בכלל ובלמידה בפרט: לא ניתן לדבר בהיגיון עם ילד שמוחו הרגשי נסער. הלוגיקה המורכבת של הגמרא פועלת רק כשהמוח רגוע. אם הבן מתוסכל, אין טעם לדחוף לו עוד הסבר רציונלי.
השתמשו באמפתיה, תנו ביטוי מילולי לתחושות, הצטרפו אליו כדי להרגיע את המערכת הרגשית: 'אני מבין את התסכול, הסוגיה הזו אכן מורכבת, בוא נפרק אותה לאט ביחד'. רק כשהילד רגוע, "הגשר" במוח (האינסולה) יאפשר לו לחזור לחשוב.
האב מהווה מודל לוויסות רגשי והתמודדות עם קושי!
הכלל הכי חשוב: מפאסיביות לאקטיביות
אויב מספר אחד של ילד בלימוד הוא השעמום. כשאנחנו, האבות, נופלים למלכודת ה'הרצאה' – מסבירים, מתרגמים ומבארים בזמן שהבן רק מהנהן – אנחנו מעודדים אותו לחלום. מחקרים מראים שאבות מדברים בממוצע 70-80% מזמן החברותא.
הפכו את הדינמיקה!
הכניסו את הבן לתפקיד 'פותר הבעיות'. בקשו ממנו לנסות לפצח את הסוגיה ולהציג אותה במילים שלו, תוך שאתם בעיקר שואלים שאלות סקרניות: למה התכוונת? איך הגעת למסקנה הזו? ככל שאתם תדברו פחות ותשאלו יותר – כך החברותא תפרח.
תנו לילד ללמד אתכם, בקשו ממנו לסכם, להסביר לכם את הסוגיה, או אפילו 'למסור שיעור' קצר כשאתם הקהל.
נסו לייצר משחקי תפקידים הממחישים את הלימוד. "עכשיו אתה מייצג את אביי, ואני את רבא. בוא תנסה לשכנע אותי למה אני טועה". זה הופך את הלימוד לחי ודינמי.
אם הבן אוהב לכתוב, הציעו לו לכתוב 'חיבור תורני' קצר או רעיון שעלה לו. כל דבר שנותן ביטוי ליצירתיות שלו הוא מבורך.
כוחה של שתיקה (חוק ה-7 שניות)
צמצום הדומיננטיות של האב והגדלת מרחב הביטוי של הבן חשובה גם ביחס לזמן ההמתנה בין שאלה לתגובה.
בדרך כלל, זמן ההמתנה הממוצע של אבא מרגע ששאל שאלה, ועד שהוא עונה במקום הילד או נותן לו רמז עבה – הוא שנייה אחת בלבד! רבים מאיתנו נלחצים משתיקה.
נסו את זה: שאלתם שאלה? תשתקו ותספרו בלב עד 7.
הארכת הזמן הזה מאפשרת לבן לארגן את מחשבותיו. במקום למלא את החלל במילים, השתיקה שלכם משדרת לילד ציפייה וביטחון: 'אני סומך עליך שאתה מסוגל לחשוב, קח את הזמן שלך'. במקביל, למדו את הילד לשהות בתוך אי ודאות. קושיה שאין עליה תירוץ מידי היא לא כישלון, אלא הזדמנות לצמיחה.
בהקשר זה, השתדלו לבוא בעמדת מי שגם לומד מהבן, לא פחות ממה שהבן לומד ממנו. שאלת 'תם' של הבן יכולה לפתוח לאב כיוון חשיבה חדש בסוגיה. בבחינת 'ומתלמידיי יותר מכולם'.
דרך הלימוד, חשיבה עצמית ככלי עבודה
לימוד של גישמעק נעשה דרך התנגדות לגמרא. ההתנגדות היא כלי לבדיקת חוזק הדין / הסברא / דקדוק הלשון. התורה היא דברי אלו-הים חיים, ודוקא מתוך כבוד אינסופי לסוגיית הגמרא, יש להתייחס לכל מילה בחרדת קודש ובדיוק מרבי.
עודדו את הילד להשתתף בתהליך ההתנגדות הכולל בתוכו – למשל, ליטוש קושיה והפיכתה לחמורה ומקוממת מבלי להסתפק בהרגשה עמומה, חיפוש קושיות נוספות באזור הדין, אי-הסתפקות בתירוץ הראשון שעולה.
לצד זאת, בלימוד איכותי יש להביא את הבן למצב שהוא משחזר את מחשבות התנא, האמורא או הראשונים, עד שהוא מרגיש שגם הוא היה כותב את הדברים באותה צורה. כי להבין בלימוד זה לא רק להאמין למה שכתוב ולהיות בלי קושיות, אלא כביכול 'להמציא' את הדבר מחדש. עד כדי שאם זה היה משתנה היינו מופתעים.
מרחב בחירה ושחרור מפרפקציוניזם
כדי שהלימוד לא ירגיש ככפייה, אפשרו לבן מרחב בחירה: במה מתחילים היום? האם לומדים עכשיו יותר מהר וזורם, או יותר בעיון איטי ומעמיק? ככל שנצליח להכניס אלמנטים של בחירה, כך חיזקנו את תחושת הבעלות של הבן על הלימוד והפחתנו התנגדויות.
זאת ועוד, היזהרו מהצבת סטנדרטים נוקשים מדי. אל תגרמו לילד להרגיש שכל מה שהוא עושה אינו מספיק טוב, היזהרו מדגש על 'להבין הכל מושלם' או 'להיות הכי טוב'. למדו את הילד שמותר לשגות ולהתבלבל בהבנת הסוגיה, ושעצם העמל וההתגברות על קשיים הוא הערך הגדול.
הניגון, הדוגמה האישית והכנה מראש
חינוך הוא בראש ובראשונה דוגמה אישית. כדי שהבן יחווה למידה משמעותית, הוא צריך לראות את האב עצמו מתרגש ושמח מהלימוד. ההתלהבות מהלימוד מדבקת, והאב משמש 'מודל' עבור הבן לאופן שבו לומד ניגש לסוגיא. מעין מה שאמרו חז"ל: גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה.
הדינמיקה הזו צריכה לכלול את קריאת הגמרא בניגון ובנעימה, זה מה שהופך את הלימוד לחוויה רגשית ולא רק שכלית.
זמרה ונעימה, גם מגבירות את הזיכרון וההנאה. וכבר אמרו חז"ל 'כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זימרה, עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם' (מגילה לב, א). המטרה היא לייצר חוויה ש'תיצרב בזיכרון'. לשם כך עלינו "לחיות" את הגמרא בעצמינו בגעשמאק, כמשהו חי, רלוונטי ומרתק.
במקרים רבים מומלץ להתכונן וללמוד את הסוגיה מראש. הכנה מאפשרת לדעת היכן נמצאים המוקשים הצפויים, ולבחור מראש דוגמאות שיחברו את הסוגיה לעולמו של הבן. להסביר את הדברים 'בלשון קצרה' וממוקדת. והכי חשוב, להיות יותר פנוי בתשומת לב מלאה לילד ולא בפיצול קשב לשם פיענוח הסוגיא.
ניתן לדמות את האב בשעת הלימוד המשותף למעין מאבחן בזמן אמת ביחס לשגיאות והקשיים הספציפיים של הבן. למשל, כשהבן לא מבין, האב לא צריך סתם לחזור על ההסבר לאט יותר. עליו לבצע מעין 'דיאגנוזה' מהירה. האב צריך לשאול את עצמו, למה הוא לא הבין? האם חסר לו ידע מוקדם, אולי מושג הלכתי לא מספיק ברור? האם הוא תרגם לא נכון מילה בארמית? או שהוא איבד את רצף הלוגיקה?
ההתייחסות הנכונה לקושי הספציפי היא המפתח להתקדמות.
רק אחרי שהאב מבין למה הבן חשב כך, הוא יכול להנחות אותו בעזרת שאלות פתוחות לגלות את הטעות בעצמו. כאמור במאמר הקודם, המטרה היא להביא את הבן לחוויית 'פיצוח' – העונג של הידיעה העצמית. לחפש את הרגע שלילד נופל האסימון והעינים שלו זורחות.
ככל שהבן כלומד גילה בכוחות עצמו את הטעות, מבלי שהאב האכיל אותו בתשובות מוכנות מראש. כך הבן יחווה את הלימוד כמשמעותי מספיק, כ'תורה דיליה'.
יצויין כי עקרונות חשובים נוספים לא פורטו – מפאת מגבלות מסגרת הכתיבה, ואין זה אלא בבחינת 'תן לחכם ויחכם עוד'.
לקריאת המאמרים הקודמים בסדרה:
הריטלין לא אשם: למה הבן שלך שונא ללמוד איתך גמרא – חלק א'
מחברותא לזירת קרב? כך תחזירו לילד את ה"טעם בלימוד" – חלק ב'
***
חיים עוזר הוניגסברג – מטפל זוגי ומשפחתי. לתגובות וליצירת קשר – [email protected]
מאד יפה כל הכבוד . תביאו עוד מאמרים כאלה.