מבט חסידי: למה צריך צדיק אם אפשר לדבר ישירות עם הקב”ה?

טזמניה היא אי קטן במרחק שעת טיסה מאוסטרליה. מי שכבר טס עד אוסטרליה, נדרש לטיסה נוספת או מעבר במעבורת כדי להגיע לטזמניה. על האי ישנה עיר בשם “הובט” ונותרה בה קהילה קטנטנה בת שלושים איש. בעת שהתרחש הסיפור לפני כשישים שנה, היו היהודים שם רחוקים ונידחים ולא ידעו דבר, לא את סדר התפילות ולא את נוסחם.

החזן הקבוע שלהם הזדקן והם נותרו לבדם. הם היו נואשים, מי יבוא לכאן עבור 30 איש? הם ראו איך בית הכנסת מתפרק ואז מישהו העלה רעיון: בזמן האחרון מסתובבים בעיר בני זוג שהגיעו מהארץ, הם קוראים עברית ויוכלו להתמנות למנהיגי הקהילה.

פרופסור מיכאל ועטרה הסופר היו זוג קיבוצניקים מקיבוץ “עין שמר”, שהאמינו בחזון “השומר הצעיר”. הם חלמו לבנות את ‘היהודי החדש’ שמתמסר לעבודת האדמה ומורד בכל התחייבות דתית. אבל כתוצאה מריב בקיבוץ, החליטו לעזוב את הארץ בהתרסה ולעבור הכי רחוק שאפשר, לטזמניה. מיכאל למד מתמטיקה וסטטיסטיקה ועטרה למדה פסיכולוגיה.

כשאנשי בית הכנסת דפקו בדלתם וביקשו למנות את מיכאל לחזן, הוא היה בטוח שהם לועגים לו. “אני?! קיבוצניק שלא צם ביום כיפור אהיה הרב שלכם?!”. אבל הם לא הותירו ברירה: “אתה קורא עברית וכל מי שקורא עברית הוא רב…”. הוא ריחם עליהם ועשה מה שביקשו, אבל הבורות הייתה איומה. באחד הימים נכנס אורח לבית הכנסת ולימד אותם הלכה: בערבית לא עורכים חזרת הש”ץ…

אחרי המעשים נמשכים הלבבות ומתפילה לתפילה זז משהו אצל מיכאל ועטרה. כיון שהיו אנשי אקדמיה מעמיקים, לא עשו חצי עבודה. הצמא להכיר את היהדות גבר, הם רצו להכשיר את הכלים בבית ולהקפיד על טהרת המשפחה, אבל לא היה מי שילמד אותם. פעם דיברו על עתידם: אולי לעבור לקהילה דתית יותר? אבל איך ישאירו את בית הכנסת לבד? אבל גם להמשיך כך אי אפשר. ואז אמרה עטרה משפט מפתיע: כל שבוע קוראים בהפטרה את דברי הנביאים שהדריכו את עם ישראל, אולי גם בדור הזה יש נביא ומנהיג שדואג לעם, אז נתפלל לקב”ה שישלח לנו מסר ממנו.

חלפו שלושה ימים ומיכאל צעד ברחוב. לפתע ראה מחזה: מולו עמד רב. קראו לו הרב חיים גוטניק, רב קהילה במלבורן, הרב של הצבא האוסטרלי ומי ששימש באופן בלתי רשמי כרבה של אוסטרליה. מיכאל לחץ את ידו וממש סחב אותו הביתה. הרב לימד אותם דברים רבים והם ישבו כתלמידים ממושמעים ורשמו כל הגה. כך התחילו לשמור על מטבח כשר ועל מצוות נוספות. כעבור שנה חזר הרב גוטניק לטסמניה ולימד את הלכות טהרת-המשפחה וכן הלאה.

מרוב סערת הרגשות בה היה נתון, שכח מיכאל לשאול את הרב גוטניק למה הגיע באותו יום גורלי לעיר המרוחקת הובט בטזמניה? אחרי שנים, הבת של הסופר והבת של גוטניק שוחחו ביניהן ואז התגלה הסוד. גוטניק סיפרה שיום אחד קיבל אביה מכתב מהרבי מליבואוויטש ובו מעורר על כך שהרבנים עסוקים בקהילות הגדולות ומזניחים את העיירות. כדוגמא, ציין הרבי את האי טזמניה שמן הראוי לבקר בו. הרב גוטניק נסע מיד לטזמניה, וכזכור, היה זה שלושה ימים אחרי שגברת הסופר העלתה את האפשרות שגם בדור הזה יש נביא ששומע את הצעקה של יהודי בקצה העולם…

משה אמת

הסיפור המופלא הזה מוביל אותנו אל מרכז טענת קורח בפרשתנו.

אחת האגדות מספרת (בבא בתרא עד,א): רבה צעד במדבר ופגש סוחר ישמעאלי, והסוחר הציע להראות את המקום בו נבלעו בני קורח באדמת המדבר. הסוחר לקח את רבה למקום בו היו בקעים באדמה וביקש להטות אוזנו לקול הבוקע מבטן האדמה. רבה שמע את בני קורח קוראים: “משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים”.

בליקוטי שיחות (ח/104 הערה 17) מובא מספרים כי המילה “אמת” היא ראשי תיבות “אהרן, מזוזה, תכלת”. היינו שמעומק מצולות הגיהינום, מודים בני קורח בשלוש המחלוקות מול משה: א. אהרן ראוי לכהונה גדולה. ב. בית מלא ספרים חייב במזוזה. ג. ציצית שכולה תכלת חייבת בחוט תכלת.

וכיון שכן עולה השאלה המתבקשת: איך משקפים התעלולים הללו את מוקד המחלוקת הפילוסופית והעמוקה מול משה? מדוע 1500 שנה אחרי שנפלו בגיהינום, הם נדרשים להודות בעניינים אלו?

הרבי מליובאוויטש הזכיר כמה פעמים רעיון מופלא שעומד במרכז חיינו ולמענו אנו חיים (ראו תורת מנחם תשי”ד ג/57 ובכ”מ, ויסוד הדברים ברבנו בחיי ובפירוש הגור אריה של המהר”ל מפראג).

קרח לא היה אידיוט, הוא ירה במקצועיות את הטענה הרגשית המעיקה ביותר כנגד המעמד של הצדיק. הוא תקף את משה: איך הפכת למזוזה על הקיר? מה פולחן האישיות שמעמיד אותך גבוה מכולם? כיון שכל ישראל הם קדושים כספרי תורה, מה פתאום אתה מתנשא על בימה נפרדת וגבוהה כמו מזוזה על הפתח?

אם כל בני האדם נבראו שווים, מדוע יש כאלו ששווים יותר? אם כולנו עמדנו למרגלות הר סיני ושמענו את קול הגבורה, אם כל יהודי לוקח סידור ומתפלל ישירות לקב”ה, מדוע צריכים מתווך? למה חסידים מתייחסים בביטול אל הרבי, מקטינים ראש להוראותיו ותולים תמונתו בגובה הקיר?

והאמת היא שקרח מעלה נקודה יסודית ביותר: משום מה, הקשר בין העולם וה’ מתנהל באמצעות ממוצע. כדוגמה נשים לב לדבר מדהים: התפילה הראשונה המסופרת בתנ”ך היא (לא אדם שמתפלל בעד עצמו, אלא) צדיק שמתפלל בעד אחר. כשאבימלך מתמלא נגעים אחרי מעשה שרה, הוא לא פונה לה’ לבקש מחילה, אלא “ויתפלל אברהם אל האלוקים וירפא אלוקים את אבימלך”.

כך כשמוקם העם היהודי והקב”ה פועל להוציאם ממצרים, הוא לא פונה ישירות לישראל ומחולל ניסים לפרעה, אלא שולח את משה לשמש מתווך בינו ובין ישראל ובין פרעה. כך מתנהלת כל מסירת התורה לישראל, עד שמשה מעיד: “אנכי עומד בין ה’ וביניכם”. אחרי קריעת הים נאמר ביטוי חריף יותר: “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”.

ובכן, למה צריכים מזוזה נישאת וגבוהה על הפתח, כאשר כולנו ספרי תורה מהלכים?

התשובה נמצאת בעצם המענה של משה: “כן, בית מלא ספרים חייב במזוזה”. שכן המזוזה היא אלוקות גלויה. היא משדרת את המהות הנשגבה שאינה נראית בעיניים. מבט עליה ממלא יראת שמים וחרדת קודש. מי שעצם המבט לא מספיק לו, שומע את הסיפורים המופלאים הקשורים בקדושת המזוזה ושמירתה ומשתכנע שיש משהו גדול מאתנו.

כך פתיל התכלת שנמצא בציצית, מזכיר את הרקיע ומעורר יראת שמים נשמתית שלמעלה מהיגיון.

ספר התורה, לעומת זאת, נועד גם ללימוד כפשוטו, ובלימוד יכולה להשתרבב חכמה עצמית, שמשכיחה את ה”למה” בשבילו לומדים. את חכמת הסופר שמעל המילים ומאיר דרכן.

הנמשל בענייננו: הצדיק הוא מי שבא מלמעלה, הוא נשמה נעלית שנותרה תלויה בשמים גם כשרגליה דורכות בארץ. כמו שיש, להבדיל, אנשים שהתברכו בכישרון ספרותי גאוני, ביצירתיות מוזיקלית וירטואוזית, יש נשמות שניחנו ברגישות רוחנית. הן ביטוי של האלוקות הנשגבה וכשאנחנו חושבים על כסף וחומר, הן חושבות אלוקות ומרגישות אלוקות. כשאנחנו מודאגים איך לשפר את ההכנסה, הצדיק מודאג כיצד עוד יהודי יידע את מטרת קיומו.

ולכן זה חיוני לראות צדיק ולחוות צדיק, כי איך נעלה למעלה? איך נקפוץ מעל הגובה של עצמנו? כיצד נשאף למקום טהור שאיננו מסוגלים אפילו לקלוט את קיומו? כדי להיות גדול – צריך מורה גדול, וכדי לטפס גבוה – צריך לפגוש מנטור גבוה, מישהו שבא משם וחושב את השפה של שם…