שני אנשים נתפסו על ידי המשטרה בחשד לביצוע עבירה חמורה, אך לא היו בידי חוקרי המשטרה הוכחות על מנת להעמיד אותם לדין בגין הפשע החמור עליו נחשדו, אלא בגין עבירה קלה יותר משמעותית, עליה גוזרים בבית המשפט מאסר מופחת.
החשודים כמובן הופרדו לחדרי חקירות שונים מיד כאשר נתפסו, אך הם שתקו בחקירתם והחוקרים המיואשים כבר עמדו להעמיד אותם לדין בגין העבירה הקלה יותר, אך כאן החליט אחד החוקרים הוותיקים להתערב, ולהציע להם, לכל אחד בנפרד, דיל שיכול לשנות את חייו.
"תלשין על חברך, כך שהוא יקבל את מלוא העונש המגיע לו – ואתה בתמורה תקבל עונש מופחת", הציע להם החוקר.
כאן, בשל חוסר התיאום ביניהם, נכנסו החשודים לדילמה אכזרית. האם להלשין ולהפר את קוד הנאמנות, או שמא לשתוק ולהסתכן בחשש שחברם ילשין עליהם – ואז הם ייכנסו לכלא לשנים ארוכות בעוד עמיתם ישוחרר וישוב לביתו?
תיאור זה, מוכר כדילמת האסיר בתורת המשחקים.
בפני דילמה דומה, העמיד תלמי המלך את חכמי ישראל. הגמרא במסכת מגילה מתארת כיצד הוא אסף שבעים ושניים מזקני ישראל והושיבם בשבעים ושתיים בתים נפרדים, תוך שהוא מבקש מכולם לתרגם עבורו את התורה ליוונית.
בצורה זו, כך קיווה, יתרגמו לו את התורה בדיוק רב, שכן אף אחד לא ירצה לקחת סיכון ולבצע בו שינוי, כאשר ייתכן כי חבריו לא ישנו כמוהו – וכך המלך יגלה כי הוא לא תרגם נכונה את התורה ויעניש אותו.
אך חכמי ישראל ידעו כי ישנם חלקים בתורה שיכולים להתפרש בצורה לא נכונה על ידי חכמי הגויים, ולכן ביצעו יחדיו, בעצה אחת מאת ה', מספר שינויים בנוסח התורה. כמה מהשינויים, כבר בפרשתינו – ועל אחד מהם, נבקש להתמקד בשורות הבאות.
***
את הפסוק הבא, אנו אומרים מספר פעמים מידי שבת, גם בעת אמירת הקידוש כאשר אנו נעשים שותפים למעשה בראשית: "וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה".
שבעים ושניים חכמי ישראל שינו, כך מספרת הגמרא, את הפסוק וכתבו כך: "ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי".
רש"י במסכת מגילה מסביר את השינוי, ומדוע היה נצרך. "שלא יאמר, 'אם כן עשה מלאכה בשבת', דהא כתיב ויכל ביום השביעי – והוא לא יקבל עליו מדרש חכמים, שדרשו בו: מה היה העולם חסר? מנוחה. באתה שבת – באתה מנוחה, וזהו גמרו".
בפרשתינו, רש"י אכן מביא את המדרש המסביר כי העולם היה חסר מנוחה, וכאשר באה שבת מנוחה הושלמה המלאכה של בריאת העולם – אך כמובן שהקב"ה עצמו לא עבד גם ביום השביעי, וכך אנו מצווים לשבות ביום השבת מכל מ"ט המלאכות.
רבות עוסקים במפרשי התורה, החל מהמדרשים ועד לספרי החסידות עד ימינו אנו, בשאלה מדוע כתוב מלכתחילה 'ויכל אלוקים ביום השביעי', ולא, כפי שתרגמו חכמי ישראל לתלמי המלך, 'ויכל ביום השישי'.
במדרש בראשית רבה, מובא לכך הסבר: "משל למלך שעשה לו חופה וציירָהּ וכיירָהּ. ומה היתה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר? שבת. ורבותינו אומרים: משל למלך שעשו לו טבעת. מה היתה חסירה? חותם. כך מה היה העולם חסר שבת".
מלאכתו של הקב"ה בבריאת העולם, לפי משל זה המסביר כי העולם היה חסר שבת, אכן הושלמה ביום השביעי, למרות שבו שבת א-ל מכל מלאכתו. כלומר: דווקא השביתה ממלאכה, דווקא השבת, היא השלמת בריאת העולם והיא העבודה בכך שאין עבודה.
רבי שמעון בר יוחאי מביא במדרש, ורש"י מצטט אותו על הפסוק בפרשתינו, הסבר אחר. אנחנו, מצווים להוסיף מחול על הקודש, עד כדי כך שבירושלים הקפידו על זמן הדלקת נרות של 40 דקות לפני השקיעה – אך הקב"ה אינו זקוק לכך.
"בשר ודם שאינו יודע לא עיתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועיתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה", אומר רבי שמעון בר יוחאי. כך, בזמן שלנו כבר לכאורה נכנס שבת ואנו כבר ביום השביעי, אך הקב"ה יודע לכוון את הרגע המדוייק.
התרגום יונתן מביא כי 'ויכל אלוקים ביום השביעי', באותם רגעים של בין השמשות שאנו לא יודעים לכוון אם הוא היום השישי עדיין או כבר היום השביעי – אז ברא את העשרה דברים, הנאמרים כבר במסכת אבות, כי נבראו בערב שבת בין השמשות.
וזה לשון המשנה שם: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה".
***
כל דבר שנאמר בתורה, בא ללמד אותנו כיצד להתנהג. תורה מלשון הוראה. מה אנו לומדים איפה מכך שהתורה מדגישה כי 'ויכל ביום השביעי', עד שצריכים בתרגום התורה לשנות ל'ויכל ביום השישי', אלא אם אנו מבינים את מדרשי חז"ל המלמדים אותנו כי הקב"ה לא עבד ביום השביעי ומסבירים מה הכוונה?
כאשר הקב"ה כביכול דחק עצמו לסיים את העבודה 'כחוט השערה' ברגע האחרון, הוא בא ללמד אותנו כי אסור לנו לזלזל באף רגע. הכוונה אינה כמובן להיכנס לשבת עם 'הנשמה ביד', ולרוץ למקווה אחרי הדלקת נרות כשבקושי הספקת לעלות את הסירים על הפלטה…
בהלכות תלמוד תורה אנו מוצאים דבר מעניין. יש יהודי שיוצא ידי חובה בלימוד של פרק אחד בבוקר, ופרק אחד בערב – ואפילו בקריאת שמע שחרית וערבית. מנגד, יהודי שיושב באוהלה של תורה, וביטל רגע אחד מלימוד התורה, נאמר עליו כי 'דבר ה' בזה'!.
יכול לכאורה אותו יהודי לטעון, כיצד ייתכן שחברי העוסק בעבודתו, ומפרנס את לומדי התורה בכספו, יוצא ידי חובת לימוד התורה בלימוד קל בבוקר ובלילה, ואילו אני לא יכול לבזבז כמה דקות לשתיית כוס קפה ושיחת מרעים מחוץ להיכל בית המדרש?
מסביר הרבי מליובאוויטש: את התשובה לאותו יהודי אנו מוצאים במעשה הקב"ה שסיים את עבודתו ברגע האחרון של בין השמשות. הקב"ה מלמד אותנו את חשיבות הרגע הבודד, כזה שנוטים לזלזל בו, אך אם בשנייה האחת הזו אתה יכול לברוא עוד עשרה דברים, ללמוד עוד משהו, עליך לנצל אותו. עד תום.
ובמעשה בפועל עבור כל עם ישראל, ולא רק אלו שזכו ללמוד תורה כל יום, כל היום. אנו מצויים בדור האחרון לפני ביאת המשיח. יכול יהודי לטעון: מה אני יכול לתרום בכוחותי הדלים ובעבודתי את ה', להוסיף על מה שלא עשו גדולי ישראל בדורות הקודמים?
לכן נכנס הקב"ה אל היום השביעי כ"חוט השערה", כדי להורות: דווקא ב'חוט השערה' האחרון תלויה שלמות כל מלאכת הבריאה – ודווקא עבודתנו ה'פעוטה' היא זו שמשלימה את כל העבודה הגדולה של ששת-אלפי השנים, והיא המביאה אותה לידי תכליתה: לאלף השביעי של הגאולה השלמה, ה"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
כל הכבוד ללוחמי צהל ככה יעשה למחבלים