המקובל הגאון רבי יעקב מונסה זצ”ל המכונה הצב”י: נולד בדמשק בשנת ה’תר”מ כל חייו חי בצניעות ובענווה, גם לאחר שעלה לארץ בר”ח תמוז ה’תרע”ט הישיבה בארץ ישראל הייתה עבורו עיקר חיים ולכן פעל מאמצים גדולים ועלה בהיחבא בלקחו עמו טלית ותפילין בלבד. כאשר ראה לראשונה את חומות ירושלים קרע כדין ודמעות זלגו מעיניו תוך בקשה מריבון העולמים שיזכהו ללמוד תורה ולשבת ישיבת קבע בירושלים, והמשיך: ידעתי שארץ ישראל נקנית ע”י ייסורין והתורה נקנית ע”י ייסורין ברכות ה ע”א : “יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך, ויהיו הייסורים קלים, שאוכל לסבול”.
הקים עם עלייתו, יחד עם הרב אליאו במבג’י מערבי זצ”ל, את ישיבת “יגדיל תורה” לבני דמשק בה למדו פשט וקבלה ואת ישיבת “שלום ואמת” בשכונת הבוכרים ואף עמד בראשה עד סוף ימיו, בנוסף ללימוד בישיבת המקובלים “רחובות הנהר” בראשה עמד מורו הרב החסיד שאול דוייק הכהן זצ”ל “השד”ה”. נהג לחתום: “הצב”י יעקב מונסה משרת בקודש בביהכנ”ס המקובלים המכוונים ‘אמת ושלום’ תכב”ץ מדרש חסידים”. כאשר הצב”י ר”ת הצעיר בבני ישראל. נחשב שם לאחד מגדולי הרבנים והמלמדים. גאון בנגלה ובנסתר. בעל רוח הקודש. נפטר בשב”ק ג’ אדר א’ ה’תשי”ד חי כ-74 שנים. ציונו בירושלים.
אביו: המקובל ר’ יוסף מונסה. נשותיו: זיווג ראשון מרת בוליסה, זיווג שני מרת כחילה רחל. מרבותיו: המקובל ר’ שאול הכהן. ילדיו: חכם אברהם, ר’ יוסף, הרבנית פנינה נישאה לגאון הרב משה צדקה, הרבנית שולמית נישאה לגאון ר’ שלום סופר- בן ה’כף החיים’. חברותות: המקובלים הגאונים- ר’ רפאל מערבי בחו”ל ור’ יהושע שרבני, ר’ סלמאן מוצפי.
בשנת ה’תש”ח ירושלים הייתה מנותקת מסביבותיה והקסטל, החולש על הדרך, עבר מידי הערבים ליהודים ולהפך. באחד הימים המשיך רבי יעקב את הלימודים כהרגלם לקהל הרב בביהכ”נ, שהיה מוקף חלונות וגגו קרשים וטיח, למרות מתקפות האויב מסביב, ואמר לקהל: “אני מבטיח בע”ה כי כל הנמצאים כאן לא יאונה להם כל רע, אבל היוצא מדלתי ביהכ”נ ‘בר מינן’ סכנה”. והיו לומדים תהילים בחבורות כל אחד כמה מזמורים, פתאום קם על רגליו ניגש להיכל ופתח אותו וכל הקהל קמו על רגליהם, והתחיל הרב להתפלל בדבקות ולבקש רחמים כדרכו, כבן המבקש מאביו, אח”כ
סגר את ההיכל ואמר: “רבותיי, הקסטל בידנו והדרך נפרצה לירושלים כי הצורר הגדול עבד אל קאדר אל חוסייני נהרג וכל הערבים ברחו”. מאוחר יותר כוחותינו סיפרו כי באותו יום היה עובר במחנה הצורר הזה וחייל משלנו ירה לתומו כדור ופגע בו והרגו, וכראות הערבים שמצביאם נהרג- ברחו כולם בעוד חיילי ישראל עלו על ראש ההר ושוחררה הדרך לירושלים. ולאחר דבר זה ראו כולם כי רוח הקודש דיבר מתוך גרונו לפי שאף אחד לא ידע דבר זה.
וידוע לכל באי שערי ירושלים, כמה עקרות נפקדו בתפילתו וקראו את שם בנם יעקב כשמו והוא היה הסנדק, וכמה חולים נעזרו ע”י תפילותיו ועצותיו, ונתקיים בו מאמר התנא: “ונהנים ממנו עצה ותושייה”. היה שונא בצע ולא ביקש כסף, ומי שרצה לתת- הייתה קופה של ביהכ”נ, בפתח ביהכ”נ, והיה אומר: ‘הנה הקופה, מה שתרצו תשימו’.
סיפר בנו חכם אברהם זצ”ל כי רבי יעקב, בסוף ימיו, היה שוכב חולה במיטה ובאותו זמן שהה לבדו בביתו והרהר באיזה יחוד הידוע לו ודלת הבית פתוחה. נכנס איש אחד ושאל: “האם בבית זה גר חכם רבי יעקב מונסה?”. אמר לו הרב: “תשאל את השכנים ויאמרו לך”. כי מתוך ענווה לא רצה לומר לו שזה הוא. אמר האיש שהוא שאל ונאמר לו שזהו הבית. שאל הרב: “אם כן מהו רצונך?”. פנה האיש ואמר: “אני לא מאמין, אמרו לי שיש רב מקובל גדול גר כאן ואני רואה לפני זקן שוכב במיטה לבדו”.
התאמץ הרב בכוח גדול וישב על המיטה והשיב לאיש: “תשמע אל תלך. אני אשאל אותך מדוע כשאתה מתפלל עמידת י”ח ומגיע ל”מודים” מצטייר לנגד עינייך צורת “שתי וערב” ואתה משתדל להעביר צורה זו מנגד עינייך ואינך יכול. ועל זה באת לבקש תיקון. עתה אם אתה רוצה ללכת- לך”.
כששמע האיש את הדברים נדהם והחל לבכות ולהתחנן ולצעוק בקריאות “אמת הדבר, אנא מחל לי על דברי ותיתן לי תיקון”. מחל לו הרב ונתן לו תיקון הדבר. כששב בנו אל הבית וראה בחולשתו, סיפר לו את המאורע. שאלו בנו: “איך אפשר לדעת דבר כזה?”, ענה רבי יעקב: “מי שיש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע- רואה ושומע”.
יהודי, מהעולים ארצה, בנה לו חצר עם מספר חדרים וחנויות במקום מרכזי בירושלים. העסקים הצליחו, אך סבלו הוא וב”ב ייסורים נוראים וחולאים קשים ל”ע. יעצו לו ידידיו שילך להתברך ולקבל תיקון מרבי יעקב. ניגש היהודי אל ביתו של הרב, ואיך שנכנס קרא אליו רבי יעקב: “מדוע אתה משהה את נדרך? לפני שעלית ארצה נדרת שאם תזכה לבנות אחת מחורבות י-ם תקדיש חדר אחד
לביהכ”נ, ואתה בנית חצר …ואת נדרך שכחת? קום קיים נדרך והשם ישלח דברו”. האיש הנדהם הודה כי אמת לאמיתה היא, ותכף ניגש ופינה חדר, נתן בו ספסלים ועוד באותו היום התפללו בו מנחה. אח”כ בנה לו עליה, וכיום ביהכ”נ מתנוסס גדול ומרווח לתפארה בירושלים, והאיש וב”ב בריאים ושלמים מאז.
בחורף לפני הסתלקותו אמר כצוואה “בדור הזה מי שמתחבא יותר טוב”, ופרשו תלמידיו: התרחק מהמעמד והכבוד שקוברים בעלייתם- כה היה עניו. באותה שבת קודש, ג’ באדר א’ שנת תשל”ז פרשת “ויקחו לי תרומה”, עם נץ החמה, השיב נשמתו הטהורה לבוראו. חשך השמש בצאתו. צדיקים במיתתם קרויים חיים ת.נ.צ.ב.ה.
