הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הפני מנחם מגור זצוק”ל

האדמו”ר הרב פינחס מנחם אלתר זצ”ל מגור- נולד ב-כ”א תמוז ה’תרפ”ו בפלניצה כבן זקוניו של אביו, שהיה בן 18 בלידתו. כבר בעודו צעיר נחשב כעילוי ואחיו הגדולים התייעצו עימו לפעמים. נודע בכוח זכרונו. נמלט עם אביו מאירופה אחרי כיבוש פולין על ידי גרמניה, ובשנת ה’ת”ש עלו לארץ ישראל. התפרנס מניהול חנות ספרים עד שנת ה’תשי”ז  בה מונה לראשות הישיבה בידי אחיו, ר’ ישראל, שכיהן אז כאדמו”ר מגור. עקב ענוותנותו והתבטלותו בפני אחיו הגדול לא התפרסם עד אז כתלמיד חכם, אך הצלחתו כראש ישיבה ורמתם הגבוהה של שיעוריו העלו את ההערכה כלפיו.

גם כראש ישיבה הקפיד על קיום אורח חיים צנוע. כיהן כחבר נשיאות ונשיא מועצת גדולי התורה, וכחבר הנשיאות של מפעל הש”ס. בשנת ה’תשל”א התמנה ליו”ר אגודת ישראל. בשנת ה’תשנ”ב נפטר אחיו ר’ שמחה בונים ורבינו מונה לאדמו”ר השישי של חסידות גור. ענוותן. בעל רוח-הקודש. עזר רבות לזולת. נפטר ב-ט”ז אדר ה’תשנ”ו חי כ-69 שנים. ציונו בירושלים בחצר ישיבת ‘שפת אמת’ סמוך לקבר אביו. על פי עדות המשב”ק התבטא לפני פטירתו: “מיתת צדיקים מכפרת. כלל ישראל שרוי במצב קשה. צריך מסירות נפש בשביל כלל ישראל. אני רואה, שכאן קשה לפעול מלמעלה אפשר הרבה יותר לפעול”. אחיינו ר’ יעקב אריה אלתר משמש כאדמו”ר השביעי של חסידות גור.

אביו: האדמו”ר אברהם מרדכי אלתר ה’אמרי אמת’. אימו: מרת פייגה מינטשא בת ר’ יעקב מאיר בידרמן. אשתו: מרת ציפורה בת ר’ אברהם מרדכי אלתר. נישא בשנת ה’תש”ו  .מרבותיו: אביו, ר’ אברהם מרדכי, ר’ חייקל מילצקי. ילדיו: ר’ יעקב מאיר, מרת אסתר ליפל, ר’ משה בצלאל, ר’ שאול ראש ישיבת ‘שפת אמת’, ר’ יהודה אריה לייב ראש כולל של חסידות גור ורב שכונת רוממה בירושלים, ר’ יצחק דוד ראש כולל להוראה בית המדרש גור, בבני ברק, ר’ דניאל חיים ראש כולל חושן משפט בירושלים.

מספריו: פני מנחם- דרשות על פרשיות התורה והמועדים 5 כרכים, על הגדה של פסח והגהות על הלבוש •תורתך שעשועי- פלפולים על פרשת שבוע •פנינים נחמדים- ענייני פורים • אוצר דרשות ומאמרים- מדרשותיו •פני שבת- ענייני שבת •שולי הגיליון- הגהות על משנה תורה לרמב”ם וספר החינוך • מצותיך שעשועי- ענייני בר-מצווה • פני מלך- ענייני נישואין.

באחת הפעמים פנה אדם לרבינו ושאל אותו, היכן לקנות דירה והרבי ענה: “חפש בניין שאחד השכנים בנה על הגג!”. הלה הביע את פליאתו והרבי הסביר, שכיוון שהשכנים איפשרו לו לבנות, מכאן שזה בניין של שכנים טובים, שהם מוותרים אחד לשני, מפרגנים, בבניין כזה כדאי לגור! מעובד מתוך ‘נר לשולחן שבת’

“העבירו אותו כבר לטיפול נמרץ”, סחו בני המשפחה בדאגה לרבינו, שבא לבקר את אביהם החולה. ‘אומנם הוא היה בפנימית, אך מחלתו הכבידה, ואמש הועבר לטיפול נמרץ, כאשר המשמעות ברורה…’.

הרבי שמע את הדאגה בקולם, וגם ליבו – ליבם של ישראל, הרגיש בצערם. יהודי סובל נוראות ממחלה קשה, בני המשפחה סובבים סביבו כאובים ודאוגים, אכן, צרות עם ישראל מרובות… כשפניו המאירות נראו בשערי המחלקה, כבר התייצב במקום מנהל המחלקה, פרופסור ידוע שם, שקיבל קריאה דחופה, כי צדיק ידוע מגיע לבקר את מטופל פלוני. הרבי שוחח עימו בעניין, שמע סקירה רפואית מקיפה, בסיומה אמר הפרופסור באופן די נחרץ: ‘ההערכה שלנו מותירה לו – במקרה הטוב – חודש ימים לחיות…’

הרבי הקשיב לדבריו בכובד ראש, רק על מסקנת הדברים הייתה לו הערה קצרה: “בלי לפגוע בכבוד הרופא, אני דווקא חושב, שאולי ניתן לבטל את הגזירה…” אמר הרבי בקצרה וחתם את הדיון. אך נכנס הרבי לביקור בחדרו של החולה, מיד פרץ החולה בבכי מר. הוא סיפר לרבי את המצב הרפואי לאשורו ובמלוא כאבו, את ייסוריו הרבים ומכאוביו המתגברים, וגם את העובדה, כי הערכת הרופא ידועה לו, קשה ואכזרית ככל שתהיה… “רבי”, בכה החולה והתייפח מרורות, “הן לצדיקים יש כוח לגזור, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. אנא, יגזור נא הרבי לבטל את דברי הרופאים, ולהחזירני לחיים תקינים ובריאים!”.

הרבי הביט בחולה המתייפח לפניו, ועיניו התמלאו רחמים. יהודי מתייסר, דינו, מבחינה רפואית, כבר נגזר, והוא נאחז בתקווה כטובע הנאחז בקש. “יש פעמים”, אמר הרבי אחרי הרהור ארוך, “שגם לצדיקים אין כוח לשנות את הגזירה. במקום בו יש מחלוקת, אין לצדיקים כוח לגזור דבר וחצי דבר…”. הרבי הגביה מעט את קולו והוסיף: “אם יש מחלוקת, אם חסרה אחדות, אין כל כוח שיכול לבטל את הגזירה. יש להשקיע כוחות למנוע מחלוקת, ולחזק את האחדות. הביטו סביב וראו, אם יש משהו שנפגם באחדות, סכסוך או מריבה וכיוצא באלה. אם לעצתי תשמעו, השקיעו כוחות בנושא האחדות ואהבת חברים, ובעזרת השם תראו ישועה ורפואה שלמה”, אמר הרבי, וחתם את הביקור…

בני המשפחה היו מופתעים, עד כמה קלע הרבי כחוט השערה לבעיה הבוערת. כבר מספר שנים, שסכסוך כספי מעיב על היחסים התקינים במשפחה, אח אינו מדבר עם אחיו, ואף בני הדודים אינם מחייכים אלה לאלה. סכסוך כספי גרם לתבערה גדולה, והמשפחה מפולגת ומסוכסכת… עכשיו ההוראה ברורה, וגם המוצא מהסבך הרפואי. אם הסכסוך נוצר על רקע כספי – הרי שזה בדיוק הרגע להבין, שחיי האב חשובים לאין ערוך יותר מכל הון שבעולם… עוד באותו ערב, כינס אחד האחים את בני המשפחה כולה. כולם ויתרו, חלקם ויתורים מפליגים, אך סוף דבר, כולם יצאו שמחים ומאושרים, לוחצים ידיים ומאוחדים …

מספר ימים אחר כך, החלה מסתמנת מגמת שיפור. המחלה הלכה ודעכה, אב המשפחה החל לשוב לכוחותיו… כשהשתחרר מבית הרפואה הולך על שתי רגליו, נערכה סעודת הודיה חגיגית בנוכחות כל בני המשפחה המאוחדת והמאושרת, שציינו יחדיו את נס הצלתו הפלאית של אב המשפחה, שחזר מטיפול נמרץ לחיים תקינים, והדהים את הרופאים…

כך חיזק והרנין ה’פני מנחם’ לב אלמנה בחתונת בנה הצעיר

הרה”ק ה’פני מנחם’ מגור זצ”ל היה עוסק רבות בלעודד יתומים ואלמנות, והיה לוקח את אסונם באופן אישי ביותר, ונוטע בהם את ההרגשה, כי צרתם הינה צרתו הפרטית.

באחת הפעמים שעסק ארוכות בענינה של אלמנה, והאריך בדבר יותר מכפי הרגיל, פצה פי קדשו וגילה נסתרות מפנימיות נפשו הטהורה – וכה אמר: “כשאבוא לעולם העליון לאחר אריכות ימים ושנים, וישאלוני מה פעלתי בעולם הזה, אשיב כי הייתי מקרב ומחזק אלמנות ויתומים שבורי לב”.

בענין זה סיפר אחד מתלמידי ישיבת ‘שפת אמת’ שהתייתם בילדותו, ו’הפני מנחם’ שכיהן אז כראש הישיבה, נשאו תמיד על לוח לבו ברחמים גדולים:

“היה זה כאשר באתי לפניו ביום חתונתי, כפי שהיה נהוג שהחתנים נכנסים לפניו ביום שמחת לבם לקבל הימנו ברכה ודברי הדרכה. עם היכנסי אמר לי שמבקש להאריך עמי מעט בשיחה, והורה לי להודיע זאת לבחור שנלווה אלי והמתין בחוץ.

לאחר ששוחח עמי כדרכו, במילי דחסידותא והדרכות רוחניות לקראת החיים, שאלני היכן תלון אמי האלמנה בליל החתונה (הרי עד עתה הייתי רגיל לישו בבית מידי לילה, בהיותי בן הזקונים). בשומעו כי עומדת ללון בביתה לבדה, לא היתה דעתו נוחה מכך – ואמר שאין זה ראוי, וקשה הדבר שתלו לבד בלילה כזה. אף כי זמן שמחה הוא לה, בהיותה זוכה להשיא את בנה האחרון, אך צער בדידותה גובר עתה ביותר. לא נחה דעתו עד שהתקשרתי מביתו לאחי הגדול לבקשו שיזמין את אמנו ללון בביתו לאחר החתונה.

לאחר מכן אילפני בינה באריכות דברים ולימדני איך להסביר לה ברגישות ובדרך ארץ שהנני מבין ללבה ומרגיש את הקושי העובר עליה בשעה שבן זקוניה פונה להקים בית משלו – בקיום הפסוק “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו” – וכיצד להטעים באזניה שהנחת שלי היא נחת שלה והמשך דורותיה. אין לתאר את ההתרגשות לשמע דברים אלו, שנגעו בהבנה עד שיתי הנפש. הפני מנחם (ח”ב עמ’ ק”פ)

השתוקקותו לנתינת צדקה

מסופר על הרה”ק הפני מנחם מגור זצ”ל: געגועיו אל הצדקה היו שוקקים בנביעה תמידית, בלתי פוסקת. אף בימי חורפו, בהיותו שרוי במחסור, בשנים שבהן היה מטופל במשפחה ובצאצאים ופרנסתו היתה דחוקה – פיזר כספים רבים לכל נצרך והרעיף ממונו על גבאי הצדקה ששיחרו לפתחו.

מרגלא בפומיה בשם אביו האמרי אמת זי”ע על דברי חז”ל (יבמות סג, א) המשבחים את המלוה סלע לעני “בשעת דחקו” – שהכוונה בזה על המלוה לעני בשעת דחק הפרטית שלו, של המלוה [וכפ שהבאנו לעיל בשם הכתב סופר]. – ואכן קיים זאת הלכה למעשה.

חשקו הגדול אל הצדקה והחסד לא עזבו, והיה מפריש מלחמו הדל והעניק כספו לתמוך בדלי יכולת שאין ידם משגת. הממון לא תפס בעיניו כל ערך, זולת רצון הבורא שניתן לקיים באמצעותו. ראו בו מעין התגלמות מעשי הצדיקים שהתקשו לפרוש לתנומת ליל ביודעם כי עדיין מצויים תחת ידם כספים שלא פוזרו לאביונים.

במרוצת השנים סייעוהו מן השמים לפזר לצדקה ביד רחבה, וראו בעליל שמתקיימים בו דברי חז”ל (ב”ב ט, ב) “כל הרודף אחר צדקה, הקב”ה ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה” כשמוקיריו ביקשו להנותו והמציאו לידו סכומים נכבדים, העבירם ללא היסוס עבור חלוקה למטרות צדקה. בכל פעם שכזו נתמלא שמחה עצומה. ויש שנענה להם באושר גלוי ואמר: “אכן באים אלי אנשים רבים המתלוננים שזקוקים הם לכסף, מה טוב שיש בידי לתת להם” (הפני מנחם ח”ב עמ’ רח).

כך רמז מרן ה’פני מנחם’ על פטירתו

בשנת תרצ”ב ביקר מרן האמרי אמת מגור זי”ע בארץ הקודש, ובאותם ימים שרר בפולין משבר כלכלי קשה שפגע במיוחד באחינו בני ישראל.

כשהגיע לעיר חיפה, כיבדוהו החסידים שם וערכו לכבודו סעודה גדולה עם דגים. הביט הרבי במאכלים שלפניו ואמר בצער: “שם בפולין, בבית, אנשים נופלים על פניהם מרוב רעב ודחקות… אין לחם לאכול… ואני יאכל דגים?”.

נענו לעומתו אחיו הגה”ק רבי מנחם מנדל מפאביאניץ הי”ד והג”ר שאול משה זילברמן זצ”ל רבה של וויערשוב (אשר כבר התגורר באותם ימים בארץ ישראל ושימש כרב בתל אביב) ואמרו: “באם יאכל הרבי – יתחיל להשתנות המצב”. לא סירב להם הרבי, נטל ידיו הקדושות ואכל…

בעודו שוהה בארץ הקודש, באחד מן הימים הבאים, סיפר הרבי כי חלם בלילה את המובא בתוס’ שלהי מנחות (קי, א) שמה שמבקשים “ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון” – קאי על “נשמותיהן של צדיקים” שמיכאל שר הגדול עומד ומקריבם כקרבן לפני השי”ת. וחלם כי קאי גם על הישיבה בתענית דאיתא (ברכות יז, א) שמיעוט החלב והדם בתענית נחשב כקרבן, וגם את הקרבנות הללו עומד מיכאל ומקריב לפני השי”ת.

וסיים ואמר: “כנראה שגם מה שסובלין בני ישראל מרעב בארץ פולין – אלו הם קרבנות שמיכאל מקריב למעלה”…

כעבור שנים, בשבת פרשת תצוה זכור תשנ”ו, היא השבת האחרונה לחייו של בנו מרן הפני מנחם מגור זי”ע, פתח ואמר על שולחנו הטהור בהאי לישנא: כ”ק אאז”ל אמר פעם אחת שראה בחלום על מה דאיתא בגמרא שלהי מנחות שיש מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו נשמותיהן של ישראל, דקאי על תענית, וכדכתיב (ויקרא טז, כט) תענו את “נפשותיכם”… מיעוט חלבי ודמי שבני ישראל מקריבים מעצמם בכל לבם – זה מה שמיכאל מקריב.

והענין מה שראה כ”ק אאז”ל בחלום – הוא שכל העבודות ובתפילות מה שבני ישראל מתייגעין לשבור התאוות לעבודתו יתברך שמו, עולין לרצון, ומגיעים למקור שורשם…

וכן איתא בגמרא (סנהדרין סה, ב) שהיה רבי עקיבא בוכה, מה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה – שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה – על אחת כמה וכמה ששורה עליו רוח טהרה באמת…

לא עברו אלא ימים ספורים, ומיכאל שר הגדול עמד והקריב את “נשמתו” של אותו צדיק קדוש וטהור זי”ע.

(ליקוטי אב – פורים)