בשלב שאחי יוסף שנאו אותו עד כדי כך, שהתורה אומרת כי ‘לא יכלו דברו לשלום’, מביא רש”י הסבר על פי פשט, שנראה כאילו נלקח מסיפורי לימוד הזכות והסנגוריה של עם ישראל של הרה”ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב. וכך כותב רש”י: “מתוך גנותם למדנו שבחם – שלא דברו אחת בפה ואחת בלב”.
הצביעות, נחשבת למידה רעה במיוחד ביהדות, עד כדי כך שרבן גמליאל הכריז כי ‘כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית המדרש’. בסופו של דבר, רבי אלעזר בן עזריה מסלק את שומר הפתח ונוספים ספסלים לבית המדרש, אך גם כאשר אפשרו לצבועים שאין תוכם כברם להגיע לבית המדרש, אומר רבא, שנים רבות לאחר אותו סיפור, כי “כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכם”.
***
בחלק ניכר מפרשת השבוע, פרשת שמיני, עוסקת התורה בדיני כשרות המאכלים. הקב”ה מצווה את בני ישראל כי מותר לאכול חיות ובהמות המפריסות פרסה, שוסעות שסע ומעלות גירה – וכל שאר הבהמות, כולל אלו שיש להם רק סימן אחד, הרי הם אסורים באכילה.
ה’דבר אחר’, מהחיות המאוסות ביותר ביהדות, עד שהוא מכונה דבר אחר ולא חזיר, זוכה לפסוק מיוחד בפרשה: “וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם”.
ה’אור החיים’ הקדוש כותב על פסוק זה, דבר מאוד מעניין כי החזיר יחזור להיות כשר לעתיד לבא. “והוא גרה לא יגר. פירש תנאי הוא הדבר לזמן שהוא לא יגר אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר, ולא שישאר בלא גרה ויותר כי תורה לא תשונה”.
יש מספר סיבות מדוע החזיר, יותר משאר חיות טמאות, הפך לסמל מושמץ כל כך ביהדות. הגמרא כבר מביאה כדוגמה להתנהלות של אנשים צבועים, כי הם מתנהגים כמו חזיר הפושט טלפיו ומראה עצמו ככשר – למרות שהוא טמא.
מדוע אם כן, דווקא החזיר, יהיה זה שיחזור להיות טהור לעתיד לבוא? הרי הוא צבוע ומאוס כל כך?
***
נחזור לסיפור של רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה. ההחלטה הדרמטית להעביר את נשיא ישראל מתפקידו, התקבלה בעקבות סיפור המובא בגמרא, על תלמיד אחד שהגיע לפני רבי יהושע ושאל אותו לגבי תפילת ערבית – האם היא רשות או חובה? רבי יהושע ענה ‘רשות’, אך אותו תלמיד לא הסתפק בכך והגיע גם לשאול את רבן גמליאל, שענה לו: ‘חובה’. אותו תלמיד תהה באוזניו מדוע אם כן, רבי יהושע פסק אחרת.
המתין רבן גמליאל שיתכנסו בבית המדרש, שם נעמד השואל לשאול שוב, ורבן גמליאל ענה ‘חובה’, תוך שהוא פונה לתלמידי החכמים ושואל האם יש מי שחולק על כך. רבי יהושע השיב בשלילה, רבן גמליאל הורה לו לעמוד על רגליו ותהה איך יכול החי להכחיש את החי, והרי יש כאן מי שמעיד שאתה סבור כי תפילת ערבית רשות!
החל רבן גמליאל לדרוש, ומכיוון ורבי יהושע לא קיבל את רשות הנשיא להתיישב מחדש, הוא נותר לעמוד על רגליו – “עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד”, ואז החליטו להעבירו מנשיאותו, והגמרא מספרת באריכות מדוע החליטו למנות דווקא את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה אז צעיר בן 18, לנשיא.
***
הגאון רבי יעקב ריישר, בעל מחבר הספר ‘שבות יעקב’, הפך לעיוור בעיניו. הוא הבטיח בתפילה לקב”ה, כי אם ישוב לראות, יכתוב ביאור על ‘עין יעקב’, המלקט את מרבית האגדות בתלמוד, ‘עין תחת עין’. הוא ישוב לראות בעין ויכתוב ביאור על העין. הביאור נקרא בשם ‘עיון יעקב’, ושם הוא מסביר את הסיפור של רבן גמליאל, בצורה רלוונטית לענייננו.
השאלה ‘תלמוד גדול’ או ‘מעשה גדול’, עלתה לדיון פעמים רבות. גם כאן, מסביר ה’עיון יעקב’, האם התלמוד, ראשית הרעיון העיקר, או שמא התלמוד, סוף המעשה הוא העיקר. בסדר תפילות היום, שחרית מנחה ערבית, האם ערבית היא רשות, כי ‘תלמוד גדול’, או דווקא העובדה שתפילת ערבית היא בסוף היום מלמדת כי ‘מעשה גדול’.
רבן גמליאל סבר כי מעשה גדול, ולכן תפילת ערבית חובה – ולכן הוא גם אסר על כניסת התלמידים שאין תוכם כברם לבית המדרש, כי הם לא הגיעו לשלמות המעשה בכך שהם לא מתנהגים כמו שהם לומדים. הם פועלים בצביעות.
מנגד, רבי יהושע סבר כי תפילת ערבית רשות – כי תלמוד גדול, ולכן רבי אלעזר בן עזריה, שהיה ‘יניק וחכים’, בתחילת דרכו, הוא זה שמונה לנשיא במקומו.
למעשה, הגמרא קובעת כי תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. בתורת החסידות מוסבר, כי דווקא בהכרעה זו של הגמרא, מודגשת מעלת המעשה, שכן עיקר הסיבה שהתלמוד גדול, הוא רק כי התלמוד מביא לידי מעשה. ואכן, גם הגמרא קובעת כי מבטלים תלמוד תורה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
***
כעת, אחרי שהבנו כי רבן גמליאל התנגד לצבועים מהסיבה כי המעשה הוא העיקר, נבאר הסבר מעניין של הרבי מליובאוויטש לגבי סימני הטהרה, כאשר הוא עורך הבחנה בין הסימן של מפרסת פרסה – ברגל, במעשה; לבין מעלת גירה – עניין של לעיסה נוספת, בירור וזיכוך.
החזיר, למרות שחסר אצלו הזיכוך, מכיוון והרגל, כח המעשה, הוא כמו שצריך – אז למרות שכעת מצבו לא טוב, לעתיד לבוא הוא יזדכך, ויחזור להיות מותר באכילה.
כלומר, למרות שכעת החזיר מאוס במיוחד בגלל שהוא צבוע, הרי זה בגלל שהוא פושט טלפיו ומראה כי הוא טהור, בעודו טמא. עם זאת, דווקא בגלל שהוא מתנהג למעשה כמו שצריך, הוא מפריס פרסה, ברגל, הרי שלעתיד הוא יחזור ויהיה כשר בפועל, למרות שבפנימיותו הוא לא היה במצב של בירור וזיכוך.
***
לומדים אנו מכך, כי אסור לנו להתנהג בצביעות, אנחנו צריכים אכן לדעת שלא להיות במצב בו אנחנו מראים את עצמנו כאנשים כשרים, כאשר אנחנו רחוקים מכך. אך מנגד, למרות שאנחנו לא צבועים, אנחנו צריכים לנהוג בפועל, בקיום מעשה המצוות ולימוד התורה, בצורה מושלמת ולא להגיד כי אנחנו לא אוחזים בשלב זה במצב כזה בעבודת ה’, ולכן להימנע חלילה מתורה, תפילה וקיום מצוות.
למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן
להערות ופניות: [email protected]
חידוש עצו