אנשים רבים חווים תחושת 'תקיעות' כללית, ומרגישים כאילו איזשהו גורם עלום עומד בדרכם וחוצץ בינם ובין ההצלחה והאושר. הנה, הם כבר היו ממש במרחק נגיעה מהגשמת חלומם ו…בום, ההתנפצות הגיעה בדקה התשעים. כבר היה נראה שהם יתקבלו לעבודה הנחשקת, אבל אז הגיע הלא שגנז את העניין. המאזן הכספי שלהם סוף סוף החל להתאזן, ואז נחתה עליהם הוצאה לא צפויה ששוב החזירה אותם לטריטוריה בעייתית…
ומעיניהם ניבטת שאלה שנלווה לה ייאוש: מאיפה, למען ה', לוקחים 'א ביסאלע מזל'? מה אנחנו עושים לא נכון? כיצד נוכל להתחבר לצינורות של שפע וברכה, ולגרום להצלחה להתדפק על דלתותינו?
מי שיכולה לעזור בעניין היא פרשת בהר ומצוות השמיטה המופיעה בראשיתה, כפי שנראה להלן. והנה ספוילר: 'תחשוב טוב – יהיה טוב' (או כבמקור: 'טראכט גוט – וועט זיין גוט')!
"לה' הארץ ומלואה"
הפרשה, כאמור, מתחילה במצוות שמיטת הקרקעות בשנה השביעית ואומרת: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה; ובשנה השביעית – שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור – שנת שבתון יהיה לארץ". בפסוקים אלו מצווה התורה על הפסקה מוחלטת של כל מלאכה שמטרתה השבחת הקרקע והצמחת התבואה והפירות בשנת השמיטה.
ואם ישאלו החקלאים וכי כיצד נתפרנס אם במשך שנה שלמה נזנח את מטה לחמנו ולא נעבוד באדמתנו? התורה לא מתעלמת מהשאלה ומציגה אותה בעצמה: 'וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית' כאשר 'לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו', דעו כי לא תהיה לכם כל בעיה לצלוח את שנת השמיטה בכבוד, שכן 'ציוויתי לכם את ברכתי בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים'! ערב שנת השמיטה תהיה שנה עם יבול מבורך כל כך, שיהיה בו די סיפוקכם והותר עד השנה השמינית, כלומר – השנה שאחרי שנת השמיטה!
התורה לא מסיימת בעזיבת עבודת האדמה בשנת השמיטה, ומצווה על החקלאים אף להפקיר את השדות, הכרמים והפרדסים ולאפשר לכל החפץ ליהנות מהם ולאכול את תבואתם ופריים! ובלשון הכתוב: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה. לך ולעבדך ולאמתך, ולשכרך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך – תהיה כל תבואתה לאכול"!
אם בציווי התורה על הימנעות מעשיית מלאכה בקרקע, היא מבקשת לשרש את התחושה ש"גורלנו בידינו" ופרנסתנו תלויה אך ורק ביגיע כפינו, הרי שבציוויה על הפקרת הקרקע לכל, היא כמו מערערת על תחושת הבעלות הבסיסית על הקרקע ואומרת: "לה' הארץ ומלואה!". וכדברי הגמרא בסנהדרין: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא".
דרך שאלה ותשובה
הרבי ר' אלימלך מליז'נסק בספרו הנודע ה'נועם אלימלך' מביא משמו של אחיו הרבי ר' זושא מאניפולי שאלה על דברי הכתוב בעניין השמיטה:
כפי שציטטנו לעיל, לאחר שהתורה מצווה על השמיטה היא מציגה את השאלה שהגיוני שתעלה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית", ומשיבה על כך: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית". ושואל ר' זושא: מדוע התורה כאן, שלא כדרכה בדרך כלל, מביאה את דבריה בדרך של שאלה ותשובה ("וכי תאמרו מה נאכל", דעו כי "וציוויתי"). לכאורה, יכולה הייתה התורה להשמיט את השאלה "מה נאכל" ופשוט לספר שתהיה ברכה מיוחדת ביבול של ערב שנת השמיטה שיגדל פי שלושה מבשאר השנים, וממילא הייתה נשללת השאלה – "מה נאכל".
ברור, אם כן, שישנה סיבה כלשהי שמצדיקה את הבאת השאלה "מה נאכל", אך מהי?
חיים של מאניה-דפרסיה
בטרם נגיע אל תשובת ה'נועם אלימלך' על שאלה זו, תשובה שתציג לנו את הדרך לפתיחת והבאת צינורות של שפע אל חיינו, תחילה הקדמה חשובה:
חיי האדם, כל אדם (גם אם בעצימות שונה), רצופים הם בעליות ומורדות, גאות ושפל, הצלחות וכישלונות, בהירות וספקות, 'מאניה' ו'דפרסיה'. ישנם זמנים שהעולם כולו מחייך אלינו, השמש מאירה לנו פנים והתחושה הכללית היא ש"הכל דבש". ויש גם זמנים אחרים…
לעתים הכול נהיר ובהיר לנו, דרכנו סלולה והמטרה ברורה, ולעתים אנו מתהלכים כסומים באפלה, מגששים את דרכנו ומנסים להבין לאן בדיוק להשים את פעמינו. ברגעים אלה אנו תוהים למה הקב"ה משאיר אותנו להתנהל כך במבוך החיים לבדנו? מדוע הוא לא נכנס לרגע לתמונה ומורה לנו באצבע: "לשם תלך! זו הדרך הנכונה".
"אפשר גם אחרת!"
ואנחנו גם יודעים לציין תקדימים ולומר: "הנה, אפשר גם אחרת"; הרי אצל בעלי החיים הכול מאוד ברור! מרגע יצירתם ניתן לדעת בדיוק איך ייראו חייהם וכיצד יתנהלו. אצלם, בשונה מאיתנו, הכול מאוד ריטואלי וצפוי. אין ספקות ותהיות לגבי 'עבודה או לימודים', 'רווקות או להתקדם כבר לנישואין', 'דרך זו, או אולי דווקא דרכם של אחרים' ועוד. גם תכונותיהם הן תמיד מתאימות לחלוטין לצרכיהם בחיים. הקב"ה בורא אותם עם כל מה שהם צריכים בשביל קיומם. ואצלינו? תמונת מראה ממש.
אגב, ההתבוננות בנפלאות הטבע ובעלי החיים שבו, כמו גם שימת הלב לכך שכל בעל חיים קיבל תכונות מדויקות עבורו בכדי להתמודד עם אתגריו הספציפיים, הן כלי מומלץ ויעיל בכדי לעורר בנו התפעלות עצומה על החכמה האלוקית שנגלית בכל פרט בבריאה ומייצרת אהבה גדולה לאמן הגדול שעומד מאחורי הכול. חכמתו האין סופית של הקב"ה הנחשפת לעינינו בטבע על כל צורותיו ופרטיו, מדליקה בתוכנו כמיהה עזה להתקרב אליו, להידבק בו!
וכפי שניסח זאת הרמב"ם ב'משנה תורה': "האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלוקיך'. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול".
הנמלה – יותר מרשימה משנדמה…
הבה ניישם זאת 'בקטנה' בשורות הבאות, ונלמד משהו על הנמלה בראי המדע ומדרשי חז"ל (כל זה במאמר המוסגר, כאשר פנינו להבין מדוע התורה מתייחסת לשאלה – "מה נאכל" בטרם מספרת על "וציוויתי את ברכתי"):
אם נודה על האמת, הרי שהנטייה הטבעית שלנו היא להתייחס לנמלה בזלזול ובביטול. היא נראית לנו יצור קטן וחסר חשיבות. אלא שמסתבר כי היחס הנ"ל ממש לא מגיע לה…
תחילה קצת מספרים: לא יודעים לומר בדיוק כמה נמלים מסתובבות להן בכדור הארץ, אבל ההערכות מדברות על משהו כמו שניים וחצי מיליון נמלים על כל בן אדם מהשמונה מיליארד. את החישוב כמה זה יוצא בסך הכול עשו בעצמכם…
וכעת לתועלתן: הנמלים ממלאות תפקיד חשוב מאוד בטבע. ראשית, אוורור הקרקע באמצעות אין סוף המחילות שהן יוצרות, דבר שמועיל לצמיחה בהכנסת חמצן, מים וחומרי הזנה אחרים לשורשים. הן גם מועילות לניקיון לכלוך ומזהמים שונים. חלקן ניזונות מהצוף של הצמח ו'בתמורה' הן עוזרות לפזר את זרעיו על פני מקומות שונים וכך מהוות מרכיב חשוב בצמיחה שלהם הרחק מ'צמח האב' שלהם. הנמלים לא לוקחות חלק רק בצמיחה, כי אם דואגות גם לשמירה על מה שכבר צמח, באמצעות אכילתם ומיגורם של חרקים מזיקים, ניקיון של פטריות פרזיטיות מעלי צמחים ועוד.
המדע מתייחס אליהן בהערכה רבה על שהן יוצרות 'איזון אקולוגי' נפלא באמצעות ויסות של אורגניזמים אחרים ועל תרומתן העצומה לבריאות של כלל המערכת. השבחת הקרקע שהן מבצעות הופכת אותן לגורם בעל חשיבות רבה 'בשרשרת המזון'.
"לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם", מורה שלמה הלך במשלי, "אשר אין לה קצין, שוטר ומושל", אבל חסרונו של 'בוס קשוח' מעליה איננו נרגש כיוון שהיא פועלת בחריצות יוצאת דופן, רואה את הנולד וכבר בקיץ אוגרת מזון לעונת החורף. מספרים גם שאף נמלה לא 'חותמת אבטלה', למרות שאין תמריצים ממשלתיים לעבודה.
הנמלים הן הנדסאיות מהשורה הראשונה! הן בונות מבנים עצומים תחת הקרקע ומעליה, לעתים בגודל מרשים של כמה מטרים בעבדות צוות הרמונית שרק אפשר להתקנא בה. את 'בתיהן' הן בונות כבעלי שלוש קומות כשאת מזונן הן אוגרת בקומה האמצעית, כל זאת בכדי למנוע מהרטיבות המגיעה מלמעלה ומלמטה להזיק לו.
לבתיהן ומושבותיהן יש חדרים רבים, פרוזדורים, מבואות וכללי תנועה ברורים בתוכם. ביפן מצאו מושבה של לא פחות מ-306 מיליון נמלים, עם 45 קנים בודדים מסודרים למופת. לשם השוואה, בארצות הברית של אמריקה מתגוררים כ-330 מיליון תושבים בעשרים אלף ערים, כפרים ועיירות. מסתבר שהאחווה ביניהן מאפשרת לנמלים לחיות יחד בריכוזים הרבה יותר צפופים…
והן גם ישרות מאוד; גרגר מזון שנפל מנמלה אחת, לא תיגע בו חברתה. בכל פירור יש ריח של הנמלה שמצאה אותו וכך האחרות יודעות לא לנגוע בו. ובדברים רבה (ה, ב): מעשה בנמלה אחת שהטילה חיטה אחת, והיו כולן באות ומריחות ולא הייתה אחת מהן נוטלת אותה; באה אותה שהייתה שלה ונטלה אותה.
רכבת הרים כמשל
וכדוגמת החכמה הגדולה שיש בנמלה, כך בכל בריאה ובריאה. ומה אצלינו? החכמה באדם בוודאי לא יורדת מזו שאצל בעלי החיים, אבל החיים עצמם הרבה פחות צפויים ורגועים. בעלי החיים כולם מתנהלים בהתאם לתפקיד המסוים שקבעה להם ההשגחה האלוקית, ואנו, לא פעם סוטים ממנה ויורדים מדרך המלך לדרך חתחתים.
אם אצל בעלי החיים העניינים נראים כברכבת בינעירונית שקטה וחלקה, שהתחנות בה ידועות מראש והמסלול קבוע וללא פניות חדות, הדימוי לחיים שלנו הוא יותר רכבת הרים… אצלינו זה רגע אחד בפסגה ורגע אחר בתהום, פעם הראש למעלה ופעם למטה, רגע אתה חש יציב ורגע אחר כך אתה תלוי על בלי-מה…
סביר להניח שבעלי החיים לא סובלים מתסביכים רבים ומגוונים כמו אלה שמצויים אצלינו ומפרנסים ספרות מקצועית ענפה וככלל, חייהם הרבה יותר פשוטים. אז מה באמת הסיבה לשוני ביננו בני-האדם לבינם? האם התסבוך, האתגר והעניין הרב (מדי) שיש בחיינו הם בשל מעלתנו או חסרוננו?
גם 'נזר הבריאה' וגם נחות מהיתוש…
חכמינו ז"ל בגמרא ובמדרש עונים ששתי התשובות נכונות. או מדויק יותר, שתיהן אפשריות.
הגמרא בסנהדרין שואלת מפני מה האדם נברא בערב שבת רק לאחר כל הנבראים, ומשיבה: "שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית… דבר אחר: כדי שייכנס לסעודה מיד". התשובה הראשונה בעצם אומרת שאיחור בריאתו של האדם לשאר הנבראים ואפילו נחותים כמו היתוש, הוא משום חסרונו ופחיתות ערכו! ומשום כך, אם רק יחשוב על זה, מיד ייצא לו האוויר מהמפרשים וגאוותו תיפגע.
לעומת זאת בביאור השני ("כדי שייכנס מיד לסעודה"), ההבנה היא שהאדם נברא רק לבסוף משום שהוא-הוא נזר הבריאה ותפארתה, ועל כן לקראת בריאתו, דאג הקב"ה שבריאת העולם כולו תושלם והוא יימצא בעולם את כל הדרוש לו. וכמשל מלך שבונים לו ארמון מפואר, שתחילה בונים את הארמון על כל טרקליניו, היכלותיו וחדריו. בשלב הבא מרהטים אותו במיטב הרהיטים, לבסוף מאבזרים אותו בפרטי נוי ואומנות לרוב, ורק משהמלאכה כולה הושלמה, או אז נכנס המלך בשעריו.
ושניהם אמת! האדם הוא הנברא היחידי בעולם שניתנה לו בחירה חופשית כיצד להתנהג ובאיזו דרך חיים לבחור. כאשר הוא מנצל את אותו חופש בחירה לטוב, אזי הוא "למעלה ממלאכי השרת" במעלתו! אך כאשר הוא חלילה בוחר ברע ומקלקל את אורחותיו, אז אפילו "יתוש קדמך"… הוא נעשה נחות מכל שאר ברואי תבל שכולם, בשונה ממנו, "אינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך" ו"עושים באימה וביראה רצון קונם".
המורכבות שיש בתוכנו ונמצאת בכל צעד ושעל בחיינו, אותה מורכבות שאנו לעתים מלינים עליה, היא זו שהופכת את חיינו לבעלי עניין ומשמעות אמיתית. אכן יש משהו נוח באורח החיים של הפרפר והנמלה שאצלם הכול נהיר וברור, אבל ערך יש דווקא לחיים שבהם האדם נדרש להקרבה. דווקא בחיים שיש בהם בחירה! רק אנחנו יכולים להשלים את "הכוונה".
להחזיר את הגלגל לאחור
וכעת נשוב ונשאל: אם האדם נברא באחרונה בשביל שיימצא הכול ערוך ומוכן לסעודה, מדוע בפועל הוא זה שעמל הכי קשה לפרנסתו? הלוא מתבקש היה שהוא יחיה כאותו מלך שהכול סביב נועד לשרתו? ואמנם אומר המהר"ל שכך היה בתחילה וכותב: "אל יחשוב האדם כי נברא בטבע שיהא עמל ועושה מלאכה, שאין זה כך. וכשנברא האדם, לא נבראת עמו מלאכה בתיקון בגדיו ובניין בתיו… רק בגן עדן היו ללא דברים אלו! ואם כן, אין זה (ההתעסקות המפרכת במלאכה לשם השגת הפרנסה) פעולת האדם מצד שלמותו. ולא נמצא בבעלי חיים מאלו הפעולות, והם מתפרנסים בלא דברים אלו. אם כן, פעולות אלו הן לאדם מצד החיסרון שלו, שחטא וקיפח פרנסתו. ולולא זה, לא היה צריך לדברים אלו".
כיצד, אפוא, נוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולחיות בדוגמת האדם בגן עדן? איך אפשר להחזיר אלינו את צינורות השפע והברכה שיעניקו לנו את כל מחסורנו בקלות ובהרחבה? כאן נשוב ונתחבר לדברי 'הנועם אלימלך' ונפצח את השיטה 'לפתיחת הצינורות'.
פשוט להאמין!
כל זמן שהיהודי זוכר ומרגיש בכל עצמותו את אהבת ה' אליו כאהבת אב לבנו יחידו, וכל אימת שהוא משליך יהבו ושם מבטחו בה' שיכלכלו וייתן לו את פרנסתו בכבוד, כל צינורות השפע פותחים לפניו והוא יראה ברכה גדולה בכל אשר יפנה. כל עוד אנו בוטחים בה' ובטוחים בישועתו, הוא לא יאכזב אותנו! אנו נראה בעינינו את חסדו וברכתו.
אבל זה מותנה בכך, מחדד 'הנועם אלימלך', שהאדם מרגיש את אותו קשר לקב"ה ומבסס עליו את ביטחונו. "אך כאשר הוא נופל ממדרגה זו וכבר אין בו ביטחון שלם בבורא שהוא המשגיח האמיתי, הזן ומפרנס ברווח בלי הפסקה, אז הפגם שפגם האדם במחשבה מתיש את כוחה של פמליה של מעלה", פוגם בצינורות השפע ואז הוא נעצר. ובכדי להשפיע לו שפע לאחר שנפסק, צריך הקב"ה לצוות על השפעת שפע חדש.
וזו הסיבה שהתורה מציגה תחילה את השאלה: "וכי תאמרו מה נאכל", וממשיכה – "וציוותי את ברכתי". השאלה מה נאכל שקודמת להבטחת ה' "וציוותי", איננה עניין סגנוני והעדפת הצגת הדברים כדיאלוג. לא. מדובר כאן בשאלה שהתוצאה שלה היא "וציוויתי". כלומר: התורה אומרת ש"אם תאמרו מה נאכל", דהיינו, אם לא יהיה לכם ביטחון שאני אספק לכם את כל צורככם בשנת השמיטה, התוצאה האוטומטית של זה תהיה הפסקת השפעת השפע אליכם (בשל חסרון האמונה והביטחון שלכם). ומשכך, לא יהיה מנוס מלצוות על השפעת שפע חדש – "וציוותי את ברכתי".
אלא שאם בחסרון אמונה עסקינן (שהוא הגורם לשאלה בדוגמת "מה נאכל"), מדוע באמת הקב"ה יצווה להם את ברכתו? בזכות מה הם ראויים לה? הרי הארכנו לבאר שהאמונה היא הגורמת את השפעת השפע, וכאן הרי יש בה חלישות?
התשובה לכך טמונה בניסוח התורה – "וכי תאמרו" תחת הניסוח המתבקש יותר – "וכי תשאלו". כשהתורה מציגה את דברי החקלאי, כ"אמירה" מה נאכל ולא כשאלה, היא רומזת לנו שלא מדובר בחקלאי שאין בליבו אמונה, אלא בכזה שהאמונה אצלו איננה מספיק איתנה. הוא לא באמת 'שואל' מה אוכל, אלא רק 'אומר'… יש בו איזשהו חשש בנושא.
לכן, כשהוא מחליט לקיים את מצוות השמיטה, הרי שגם אם חסר לנו משהו באמונה, זה מספיק בשביל שהקב"ה ימשיך לו שפע חדש .
"בשכר הקיווי"
נמצאנו למדים שהדרך לפתוח בחיינו צינורות של שפע, היא על ידי אמונה ומחשבה טובה, "תחשוב טוב – יהיה טוב!" כל זמן שאנו בוטחים בקב"ה, אין מה שיפריע להשפעת השפע אלינו. רק כשהספק מכרסם ומתחילות לצוץ תהיות לגבי "מה נאכל", רק אז הם עלולים להיסתם וזקוקים להמשכה חדשה – "וציוותי את ברכתי".
בפן הנפשי, מחשבה טובה מכניסה בנו אנרגיות חיוביות, משרה עלינו ביטחון ושמחה ומעניקה לנו חיות, רעננות וכוחות. ובפן הסגולי-רוחני, 'מחשבה טובה' שמשמעה ביטחון שהקב"ה יראנו בישועתו ובטוב נראה ונגלה, היא המפתח לכך שאכן יהיה טוב!
ויהי רצון שנתחזק כולנו באמונה ובביטחון בה', וללא ספק נראה מיד אך טוב וחסד; עדי נזכה לחסד הגדול ביותר – גאולה אמיתית ושלמה, שגם היא באה על ידי האמונה ו"בשכר הקיווי!"
