עם כל הכבוד למרחק 'האסטרונומי' שביננו לירח – כשלוש מאות ושמונים אלף קילומטרים בממוצע, וביננו לשמש – כמאה וחמישים מיליון קילומטרים, עדיין מדובר במרחק מדוד ומוגבל. בסופו של דבר, שלוש מאות ושמונים אלף הם פחות משלוש מאות ותשעים, ומאה וחמישים מיליון הם פחות ממאה ושישים…
ומה לגבי המרחק ביננו לקב"ה? כמה אנחנו קרובים אליו במוחנו, ליבנו ומעשינו? זה כבר נראה לרבים מאיתנו מרחק אין סופי ממש…
הלוא המעשים שלנו רחוקים מלהיות אידיאליים, בלשון המעטה, וגם כשהם כבר טובים – מלאים הם בפניות אישיות ומהולים באינטרסים זרים כשכר, הכרה, הוקרה וכבוד. ואם כך הם פני הדברים בעוסקנו במעשים, כל שכן שכך הוא לגבי מחשבות והרהורים. דומה כי כמעט הכול יסכימו שמוטב ולא נפתח את 'תיבת הפנדורה' הזו ולא נאריך בחיטוט ובחינה של טיבם וטהרתם…
לא פלא, אפוא, שרחשי ליבנו שחים לעצמם חרש דברים כגון אלו: הקב"ה, עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, זה שאפילו "שמיים לא זכו בעיניו" ואין קדוש כקדושתו, האם הוא בכלל יכול להכיל אותנו על מכלול חטאינו ופגמינו ולהביט עלינו באהבה? דלתו עודנה פתוחה בפנינו? הרצויים אנחנו לפניו, למרות שהוא בוחן לב אדם ורואה לכליותיו? האם יש נתיב ומסילה בהם נוכל לקרב עדיו ולשוב לחסות בצל ידיו?
'שבת חזון' מלמדת שהתשובה לשאלות אלו חיובית ושהקשר שלנו עם הבורא, גם כאשר נראה שהוא כבר הותר וחוזה ההתקשרות שלנו הופר, תמיד נמצא שם. בכל עת יש לנו דרכי גישה אל הבורא ודבקותנו בו שרירה וקיימת, לא משנה מה אירע ומה קורה. איך? מה? היכן? על כך ועוד יורחב להלן.
הנשמה שומעת!
השבת שלפני תשעה באב מכונה 'שבת חזון'. טעמו הפשוט של הדבר נעוץ בהפטרה המתחילה במילים: "חזון ישעיהו", אבל ידועים גם דבריו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שבשבת חזון מראים לכל אחד מישראל חזון ובו נגלה לפניו בניין בית המקדש השלישי, ומכאן – 'שבת חזון'.
השאלה המתבקשת על דבריו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב היא – איזו תועלת מושגת בכך שאנו רואים את בניין המקדש בשבת זו, דבר שאמור להגדיל את הכוסף והכמיהה שלנו לזכות ולראות בבניינו, אם איננו מודעים לחיזיון הזה ואיננו חשים בו כלל ועיקר?
שאלה זו מזכירה שאלה דומה, לגבי הבת קול היוצאת בכל יום מהר חורב ומכרזת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", או זו המכרזת ואומרת: "שובו בנים שובבים"; הרי לאוזניו של אדם מן השורה (בהנחה שלא אובחן כסכיזופרן) לא מגיע קולה של בת קול והכרזתה איננה נשמעת, ואם כן, לכאורה היא מיותרת ובלתי משמעותית בעליל! מה, אם כן, ההצדקה לקיומה
ומסבירים על כך הבעל שם טוב ותלמידו הגדול – המגיד ממעזריטש, שאמנם הבת קול איננה מרעידה את עור התוף שלנו ואיננה נשמעת לאוזנינו הגשמיות, אבל הנשמה שומעת! ויש לכך אפקט. מהביטויים של אותה 'בת קול' הם הרהורי התשובה שבאים לאדם בפתע פתאום ומבלי כל הודעה מוקדמת וסיבה הנראית לעין . כשאדם באמצע יום שגרתי מתעורר לפתע ברצון להיטיב עם מישהו, להתחזק ביראת שמיים או לפתוח ספר וללמוד איזה פרק משנה או דף גמרא, ייתכן מאוד שאלה פירותיה של אותה בת קול שהד קולה הגיע אל נשמתו ועוררה מתרדמתה.
על פי זה אפשר להסביר גם את תועלתו של החיזיון שלנו בבניין המקדש 'בשבת חזון' ולומר, שאף שאנחנו איננו מודעים אליו, הנשמה שלנו אכן רואה ויוצרת אצלנו כמיהה פנימית לפעול לבניינו, כמיהה שאולי תצוץ מתישהו ותדרבן אותנו לעשות יותר בכדי "להביא לימות המשיח".
ה'בת קול' של בעל התניא…
היה אצלנו באנטוורפן יהודי שהיה רחוק מאוד משמירת מצוות, נשא גויה והוליד ממנה ילדים גויים, רחמנא ליצלן…
כמה מידידיו שכאבו את ניתוקו מיהדות, פנו אליי וביקשו שאנסה להשפיע עליו לשוב לחיק היהדות ולמורשת אבותיו, אך מהר מאוד נוכחתי כי כל דיבוריי נופלים על אוזניים ערלות. הוא לא חש שום זיקה ורגש כלפי אידישקייט, עד שאפילו כשחברתו הגויה הציעה מיוזמתה קודם נישואיהם לעבור איזושהי גרות, הוא ביטל את הרעיון וראה בו דבר מיותר.
בוקר אחד, בעודי בבית חב"ד, נכנס לפתע הבחור דנן וביקש שאניח איתו תפילין. מיותר לומר שהייתי בהלם מוחלט. כעבור רגע הוא הבחין בבקבוק וודקה ריק שהיה על השולחן והסתקרן מי הוא אשר רוקן בקבוק וודקה בבית חב"ד…
סיפרתי לו שאמש ערכנו התוועדות בבית חב"ד והקהל אמר קצת 'לחיים' על וודקה או כפי שמכנים את זה אצלנו – 'משקה'. ולכבוד מה החגיגה? שאל. לרגל כ"ד טבת, יום ההילולא של בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד, הסברתי.
באחת השתנו פניו. רגע קודם עוד היה סמוק ועתה חיוור כשלג. עיניו זלגו דמעות, שפתותיו רטטו. קרה משהו? – התעניינתי בעדינות. לאחר שנרגע קמעא סיפר בהתרגשות: הבוקר, כשקמתי והתכוננתי לצאת לעבודה כבכל יום, לפתע התעוררה בי משיכה חזקה להניח תפילין. ניסיתי להתעלם ממנה ויצאתי לעבודה, אך היא לא הרפתה.
"תניח תפילין", אמרה לי נפשי, "תניח תפילין", חזר ודרש ממני איזשהו קול פנימי. בשלב מסוים זה כבר היה קשה מנשוא וכך מצאתי את עצמי עושה את הדרך לכאן ומבקש ממך שתניח לי תפילין. לא הבנתי מאיפה זה נחת עליי. זה היה חידתי בעיניי. אבל עכשיו, עכשיו אתה אומר לי שזה יום הפטירה של בעל התניא. כבוד הרב, זה הסבא שלי! אני מצאצאיו, אמר והתייפח.
הוא כל כך התרגש לגלות איך שהסבא הגדול שלו זרק בו 'בת קול' ועוררו להתחבר שוב ליהדותו ולהניח תפילין.
הצימאון קיים, גם אם רדום
אלא ש'בשבת חזון' תשמ"ז הסביר הרבי שהחיזיון של כל אחד מישראל בשבת זו בבניין המקדש, הוא מעבר ל'בת קול'. זה עמוק יותר מאיזשהו הד המעורר אותנו מבחוץ. כאן, הסביר הרבי, מדובר בהתעוררות פנימית של האדם, לא 'בת קול' חיצונית הגורמת לנו הרהור תשובה ב'אתערותא דלעילא'. יש בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, צימאון עז לשוב אל שולחן אבינו ולחזור אל הבית שממנו גלינו. אנחנו כמהים לשוב ולהיות במחיצתו, לעלות ולהיראות במעון קודשו.
רק מה, אפשר שהרגש הזה קצת רדום אצלינו. הוא עוד לא נבט. ולשם כך מראים לו את בניין הבית; לא בשביל להעניק לנו רגש שלא היה לנו קודם, אלא לגלות את הרגש שנמצא בתוכנו (רדום) זה מכבר. אם כן, החיזיון הוא רק הטריגר כאשר הרגש עצמו הוא לגמרי שלנו! הוא פנימי, לא ממיקור חוץ.
כי זה אבא!
כמה דוגמאות לדבר: אהבת אב לבנו ובן לאביו, איננה אהבה חיצונית ונרכשת, אלא טבועה בהם בהכרח. אך האם היא בכל מצב תהיה ניכרת ונרגשת? ודאי שלא. במצב בו, מכל סיבה שרק תהיה, הילד לא יודע שהאיש שמולו הוא אביו מולידו, ככל הנראה הוא גם לא יחוש כלפיו כל רגש אהבה.
ומה יקרה כשנספר לו על זהותו האמיתית של אביו? מיד הוא ירצה להכירו ועד מהרה יגלה את אהבתו כלפיו! ברי כי האהבה הזו לאביו תמיד הייתה קיימת בתוכו, אלא שהייתה רדומה לחלוטין כל עוד לא היה לה מושא. אם כן, הידיעה שזהו אביו לא יצרה רגש, אלא בסך הכול גילתה רגש שהיה בתוכו מאז ומעולם.
יהודי עשיר שהחל להתקרב לתורה ומצוות שיתף אותי כבדרך אגב בסיפורו ובסיפורה של משפחתו, ולאחר מכן שיתפתי ידיד שלי בכמה מהדברים ששמעתי ממנו. כששמע ממני על האבא של העשיר המתקרב, אמר לי ידידי שבעצם אין זה אביו האמיתי. האמא, כך סיפר, נישאה לזמן קצר למישהו שממנו נולד ילד שאינו אלא העשיר שכעת עושה את צעדיו הראשונים לדרך התורה, לאחר מכן 'התפרדה החבילה' והיא נישאה בשנית למי שהוא סבור בטעות שהינו אביו.
חשבתי שחשוב להודיע לו את האמת לגבי זהות אביו, ובהזדמנות כלשהי שיתפתי אותו בדבר וחשפתי בפניו את זהותו האמיתית של אביו שכבר לא היה בין החיים. שבוע שלם הוא הסתגר בביתו מטולטל מהמידע שזה עתה נחשף בפניו. לאחר מכן הוא נסע למקום קברו של אביו והודה מקרב לב על שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והבאנו בפניו את סיפור חייו האמיתי. "רק עכשיו אני יכול להבין למה תמיד הרגשתי תחושת ניכור מסוים מאבי ואחי", אמר בתחושת הקלה.
כפי שאמרנו, הקשר אל האבא הוא קשר עצמי, והאהבה אליו טבועה בנו מטבענו ותולדתנו. רק כך אפשר להבין מדוע למרות שכלל לא ידע האיש על קיומו ולא זכה מעולם להכירו, הרי שברגע שנודעה לו זהותו, מיד הוא קם והשתטח על קברו. כי זה אבא!
אני לא מאמין בזה…
והנה דוגמה נוספת: לפני תקופה פניתי ליהודי עשיר וביקשתי ממנו שירים תרומה עבור סלי המזון שאנחנו מחלקים לנזקקים באופן קבוע, דבר הדורש משאבים גדולים. "אני לא מאמין בזה, כבוד הרב. לא מקבל את זה שיש אנשים רעבים", אמר לי האיש והשיב פניי ריקם. "בסוף כולם אוכלים, גם אם יש הבדלים בטיב האוכל ואיכותו".
כעבור כמה ימים אני מקבל ממנו טלפון בהול והוא מבקש: "כבוד הרב, לצערי אני לא יכול כעת להגיע אליך, אבל אודה לך מאוד אם תואיל לסור למשרדי במהירות האפשרית": באתי אליו ומיד כשנכנסתי הוא אמר: "תגיד לי ב-ד-י-ו-ק כמה כסף אתה צריך לחלוקת מזון ואתן לך את מלוא הסכום. זה כל כך חשוב הדבר הזה".
לא הייתי צריך לשאול מאומה בכדי שהוא יבין שעליו להסביר את התפנית החדה ביחסו למיזם החסד, והוא המשיך: בכל בוקר יש לי קביעות בגמרא בבית כנסת פלוני, וכברוב בתי הכנסת כאן גם שם יש עמדה להכנת שתייה חמה. הבוקר, הבחנתי בשני ילדים הנכנסים לבית הכנסת כשכוסות בידיהם וממלאים אותן בחלב עד גדותיהן. "ילדים", פניתי אליהם, "החלב הזה מיועד לקפה ולא למילוי כוסות שלמות רק בו. אתם רוצים חלב – לכו לבית שלכם!". הסתכל עליי הצעיר מבין השניים ואמר לי בפנים ובנימה ששברו את ליבי: "בבית שלנו אף פעם אין חלב".
ואז זה היכה בי. הבנתי שיש בתים בהם הילדים עולים על יצועיהם רעבים. בתים שגם חלב איננו בהישג ידם… המחשבה הזו הרי בלתי נסבלת! אז כבוד הרב, אנא ממך, אמור לי בדיוק כמה אתה צריך ויותר מאשמח לקחת חלק בחסד הגדול והחשוב הזה.
גם במקרה הזה, ברור שהחסד והחמלה היו אצלו גם בעת שהשיב פניי ריקם בראשונה ודחה את בקשתי לעזרה במימון החלוקה. רק מה, הם לא היו פעילים בשל חוסר מודעות לקיומו של עוני במובן הכי פשוט וקשה שלו, כזה שבו פרוסת לחם וכוס חלב אינם בנמצא… וכשבעקבות מפגשו עם הילדים המודעות נוצרה, מיד התעורר רגש הרחמים והחמלה שהיה אצלו תמיד. שוב, לא נוצר כאן רגש, כי אם התעורר והתגלה הרגש!
וכך גם, כאמור, לגבי החזון של כל אחד מאיתנו 'בשבת חזון'. בכל יהודי צימאון וכוסף לשוב אל בית המקדש – בית אבא, ולצאת כבר מגולה לגאולה. אלא שבשל התארכות הגלות וריבוי המסיחים, לעתים הם מנומנמים או אף רדומים. וכשנשמתנו רואה את המקדש השלישי בתפארתו, מיד ניצתת בה כמיהתה ורגשותיה מתעוררים.
וזה, הרבה יותר מ'בת קול' חיצונית. כאן זה מגיע מתוכנו, מנשמתנו, מקולנו הפנימי.
מעשה בשמש, מלמד ואופות
כשם שתמיד יש בליבנו ערגה לבית מקדשנו, כך גם בכל עת ובכל מצב יש לנו קשר בל יינתק לבוראנו. אפשר שהוא יסתתר, ייתכן שיהיה רדום וקולו לא יישמע, אך אי אפשר להכריתו. התבוננות בדברי המדרש הבא הנראה סתום וחידתי על פניו, תעמידנו אף היא על אותו ערוץ קשר בין ישראל לאביהם שבשמיים, קשר שתמיד-תמיד, מבלי כל תלות בשמירת הרמ"ח והשס"ה על דקדוקיהן, מוסיף ומתקיים.
וכה מסופר במדרש על הפסוק באיכה – "גדר דרכי בגזית, נתיבתי עיווה": בעיירה מגדל שמצפון לכינרת היה שמש בית כנסת שבכל ערב שבת הטיב את הנרות והכינם להדלקה, אך קודם שהדליקם היה נכנס למנהרה ארוכה שהגיעה עד לירושלים ועלה למקדש. איכשהו הצליח השמש לחזור עוד קודם כניסת השבת, ואו-אז היה מדליק את נרות בית הכנסת ומאירו.
והיה שם גם סופר ומלמד תינוקות שגם הוא בכל ערב שבת היה נכנס למנהרה הארוכה וצועד בה עד לירושלים ולמקדש, וכשהגיע לשם, היה מכין את השיעור אותו ימסור לצעירי הצאן ששמעו את לקחו, חזר למקום מוריו עוד קודם לשבת ולימד את התינוקות את "המצווה, החוקים והתורות".
כיוצא בדבר היה עם בנות ציפורי שלשו את עיסותיהן בכדי לאפות חלות לכבוד שבת המלכה, אך מיד לאחר הלישה וקודם לאפייה והפרשת החלה, עלו לירושלים באמצעות המנהרה והספיקו לחזור לעירן בטרם נכנסה השבת ולהשלים את הכנתן.
האר"י כבר לימדנו ש"רוב סתרי תורה נמצאים באגדות ומדרשי חכמינו זיכרונם לברכה", וכבר קריאה פשוטה של המדרש כמו קוראת לנו להעמיק בו ולעמוד על סודו ומשמעותו. מדוע מצאו לנכון השמש, הסופר והנערות, לעלות לירושלים לפני השלמת מלאכתם? וכי בשביל לאפות חלות טובות יש צורך לטרוח וללכת עשרות מילים מציפורי ירושלימה? ובשביל להדליק את מנורות בית הכנסת צריך דווקא אש שהובערה במקדש? מה הם ביקשו להשיג בהליכתם לירושלים? וגם בפן העובדתי העסק עם המנהרה נראה קצת משונה; גיאולוגים וארכיאולוגים יודעים להצביע על מערות ומנהרות רבות שנחפרו בעידן ההוא בארצנו, אבל מנהרה שהגיעה ממגדל לירושלים – זה, יש לומר, "קצת" מפתיע…
מנהרה אלגורית
ומסביר המהר"ל ש'מנהרה' במובנה האלגורי מסמלת דרך העוקפת כל מכשול ומגיעה ישירות ליעדה, כמו המנהרה שלא פוגשת במסלולה לא הר ולא יער, לא נהרות ולא בקעות ומשכך ישרה היא כסרגל, מבלי בור ובלא תל.
דרך הנסללת מעל פני הקרקע, לעומת זאת, היא מעוקלת ומשתנה בהתאם לתוואי השטח והסביבה. כאן אנו נאלצים להתמודד עם האתגרים והמכשולים השונים הנקרים בדרכנו, וכשיש נהר – מקימים גשר, כשיש הר או בקעה לרוב נקיף אותם ונאריך בכך את הדרך וכן הלאה.
כיוצא בדבר בדרכנו לה' אלוקינו. יש את המסלול שנסלל ונמשך על פני השטח – בעבודתנו היומיומית והשגרתית, הגלויה והנראית לעין. ובעבודה זו 'הרגילה', יש מכשולים ואבני נגף רבים הפרושים על פני השטח, המעכבים את התקדמותנו אל יעדנו ולפעמים אף מונעים כליל את מעברנו.
פעם המכשול הוא 'הר' – רוממות וגאווה עצמית, בפעם אחרת המכשול מופיע דווקא בדמות 'בקעה' – שפלות ותחושת חוסר ערך וחשיבות, ופעם המכשול הוא 'נהר' שוצף וקוצף – אלה הם השעבוד וההתמכרות לתאוות והנאות העולם המשולים למים ("כי המים מצמיחים כל מיני תענוג" ). מכשולים אלה ומכשולים רבים אחרים, גם אם אינם מונעים מאיתנו את המעבר, בוודאי הם לא מסייעים לנו לצלוח את הדרך ולהגיע אל היעד…
הבעיות מתחילות כשה"אני" במרכז
כשהיה רבה הראשי של אנגליה בעבר – הלורד הרב יונתן זקס ז"ל, סטודנט צעיר שעשה את צעדיו הראשונים בדרך התורה וההלכה, הוא כתב לרבי מכתב ובו הציג איזשהו קושי שהוא נתקל בו בחייו האישיים וביקש את עצת הרבי כיצד יוכל להתמודד עמו נכון. כשקיבל כעבור זמן מכתב תשובה, הוא פתחו בלב הולם ומייחל וקיווה שעצת הרבי תשים את הקושי ההוא מאחוריו. אלא שלאכזבתו, גילה זקס שמכתב התשובה אינו אלא המכתב שלו עצמו.
ברגע הראשון סבר שמדובר בתקלה ושבטעות נשלח אליו מכתב השאלה תחת מכתב התשובה, אבל אז הבחין מר זקס הצעיר בעיגולים קטנים ועדינים שנעשו בגוף המכתב ששלח. הרבי, כך הסתבר, הקיף 17 פעם מילה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב במכתבו, המילה – "אני".
המסר החד עבר היטב… יונתן זקס העיד שהייתה זו התשובה הטובה ביותר שיכול היה לקבל. פתאום התחוור לו שהקושי אותו הוא העלה במכתבו, הוא תולדה של מרוכזות יתר בעצמו. "האני" שלו תפס מקום מוגזם בתשומת הלב שלו ויצר תופעות לוואי כמו זו שעליה כתב במכתבו. 'הר' ואגו הם שעמדו בדרכו והקשו עליו את הליכתו.
ומן הצד השני יש קשיים הנובעים דווקא מ'בקעה' ותחושת אפסיות וחוסר ערך. כזה הוא למשל סיפורו של איש הרוח – אדם ברוך, שלמד בצעירותו בישיבה תיכונית וכנראה לא היה מהשקדנים הבולטים. וכשהגיע חג שמחת תורה שנחוג על ידי התלמידים והצוות בישיבה, רקד אדם ברוך בהתלהבות רבה ופיזז וכרכר כאילו היה חתן השמחה.
ואז, כשהוא בשיא ההתלהבות והשמחה, ניגש אליו אחד מהמשגיחים בישיבה וזרק לו בסרקזם: "אדם, נראה לי שביחס ללימוד התורה שלך – כבר רקדת מספיק". וזה, כך סיפר, שבר אותו. הזלזול בו, בערכו ובקשר שלו אל תורתו, היה המכה בפטיש שהוביל אותו לעזוב את הישיבה ולחיות באורח חיים הרחוק מזו שלאורו היא חינכה…
הנה כי כן, כשבדרכנו למקדש ה' יש מכשול, בין אם בדמות 'הר' ובין אם בדמות 'בקעה' או 'נהר', קיים חשש שנתקשה לסיים את המסלול בהצלחה וניתקע אי שם באמצע הדרך, אולי בתחילתה. ומה עושים אז? נכנסים למנהרה…
להתחבר אל המקדש שבלב
האגו, תחושת חוסר הערך, ההליכה אחר שרירות ליבנו וההתמכרויות לתאוותינו, כל אלה יכולים להפריע לנו כל זמן שאנחנו עובדים את ה' 'על פני השטח' ובחיצוניות ליבנו. אבל כשאנו מעמיקים, כשאנו חופרים 'מנהרה' אליו עמוק בתוך נפשנו ומצליחים להתחבר אל עצם נשמתנו, פתאום הקשר אתו נעשה חלק וחף ממכשולים. כשאתה 'מתחת לפני הקרקע', לא משנה לך אם מעליה יש הר או נהר, אתה צועד אל היעד ישר!
וזה עומק דברי המדרש על אודות השמש, מלמד התינוקות והנערות אופות החלות: כשהשמש עמד להדליק את הנרות לקראת השבת, הוא לא רצה לבצע את מלאכתו באופן טכני יבש, אלא רצה לקבל מאורה של מנורת המקדש וליטול ממנה את האש. גם מלמד התינוקות הבין שמלאכתו איננה מסתכמת בהעברת 'חומר' לתלמידים, כי אם גם ובעיקר – בהענקת יסודות האמונה וחיבורם לה' אלוקים חיים! ובשביל זה, הוא חייב היה 'לקפוץ' לירושלים ולהכין שם דווקא את שיעורו. הוא היה זקוק לאותה השראה, הוא ביקש לספוג שם את אור הקדושה!
ובנות ציפורי אופות החלות, לא הסתפקו בטעם הערב לחיך וקוצר מחמאות… הן ביקשו הרבה מעבר; הן רצו להפריש חלה ולאפות לכבוד שבת המלכה, באופן שכולו רוח וכולו חיבור לשכינה. ובשביל לקבל את אותה השראה רוחנית, נכנסו כולם ל'מנהרה' האלגורית שחיברה אותם למקדש שבליבם. הם התחברו לאותו תדר מוצפן שבו תמיד הם יכולים לתקשר עם ה' מלכם.
לא משנה איך עבר עליהם השבוע וכמה המצב הרוחני באותו יום שישי היה נראה יבש וצחיח, ידעו השמש המגדלי והסופר וידעו גם הנערות – אם רק נחפור עומק יותר בתוכנו, מים חיים פתאום יופיעו וימלאו את הבורות.
"חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד"
מורשתו של מנשה בן חזקיהו הייתה מהמפוקפקות ביותר שבמלכי יהודה וישראל לדורותיהם. הוא חטא והחטיא את הרבים, רצח את הנביא ישעיהו סבו הגדול, העמיד צלם בהיכל, מסר את בניו לעבודה זרה וממש התעלה ברשעו…
לאחר מכן הוא גלה לבבל וסבל שם ייסורים נוראיים שגרמו לו להכיר בחטאיו ולהנחם עליהם. אלא שהמדרש מספר שכשביקש להיכנס בדלתי תשובה, מיד עמדו על רגליהם מלאכי השרת "והיו סותמים את החלונות שלא תעלה תפילת מנשה לפני הקב"ה ואמרו: ריבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל – אתה מקבלו בתשובה?!" זה נראה לך סביר באיזושהי צורה?! אמר להם הקב"ה: אם איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל דלת בפני בעלי תשובה, דבר העומד בסתירה לעיקרון המקודש ששערי תשובה לא ננעלים! מה עשה הקב"ה? "חתר לו חתירה מתחת לכיסא הכבוד והכניסו".
הדו שיח בין הקב"ה למלאכיו השרת, כמו גם התנהלותו של הקב"ה, אומרים דרשני. מלאכי השרת, כשמם, נועדו לשרת את הקב"ה, לא לבקרו. אך כאן הם מתגלים לנו כשופטי עליון הסבורים ש'הכול שפיט' ושגם הקב"ה צריך לתת דין וחשבון על מעשיו… איך אפשר להסביר את זה?! והקב"ה, במקום להעמיד אותם במקום ולהבהיר להם את גבולות גזרתם ולשלוח אותם לשנן שוב את המבנה ההיררכי, הוא חותר חתירה תחת כיסא הכבוד ומכניס את מנשה כגנב בלילה?!
אלא, ההנהגה הרגילה של הקב"ה את עולמו היא על פי שורת הדין והחומר הראייתי. ועל פי הנהגה זו אכן צודקים המלאכים שאם אדם חוטא ומחטיא את הרבים בחטא עבודה זרה, אין לו דרך תשובה. הקב"ה לא יכול לומר להם שהם לא צודקים, כי הוא עצמו מכיר בהנהגה על פי נקודת מבט זו.
אבל יש לו עוד נקודת מבט. פנימית ועמוקה יותר. הקב"ה בחר להסתכל על מנשה בראי נשמתו. הנשמה לפני ירידתה למטה נמצאת תחת כיסא הכבוד, טהורה וזכה. ובעצם, גם בשעת החטא הנשמה "הייתה באמנה אתו יתברך" ונותרה בטהרתה. וזה הפירוש ש"חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד": הקב"ה החליט להביט על מנשה כפי שהוא בשורשו, בעצם נשמתו ש"תחת כיסא הכבוד". ושם, למרות הכול, המקדש של מנשה עודנו עומד על תלו ושערי תשובה פתוחים לקראתו.
מחזון למציאות
וכך גם מספר מדרש על מה שאירע לאחר שישראל חטאו בחטא העגל: "אמר רבי יצחק בשעה שאמר לו הקב"ה לך רד, חשכו פניו של משה ונעשה כסומא מן הצרות, ולא היה יודע מאיזה מקום לירד. והיו מלאכי השרת מבקשים להורגו". משה ייצג בשבילם את ישראל שחטאו ומשכך, ראוי הוא לשאת במחיר עוונותיהם.
הקב"ה ביקש למלטו ולהצילו ושוב – "פתח לו הקב"ה פשפש מתחת לכיסא הכבוד". גם כאן, ברגע שהשתנה המבט "ופתח לו הקב"ה פשפש מתחת כיסא הכבוד", פתאום נראו ישראל באור אחר – באור נשמתם.
וכשמשה התקשה להבין כיצד מחצית השקל יכולה לכפר על עוונם של ישראל וחטאם בחטא העגל, אומר המדרש תנחומא ש"כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כיסא כבודו ואמר למשה 'זה יתנו' – כזה יתנו". שוב, "תחת כיסא הכבוד". כי גם אם על פי שורת הדין קשה להסביר איך מחצית השקל יכולה לכפר עוון שכזה, הרי שכשמביטים על ישראל לאור נשמותיהם שתמיד קשורות אל הקב"ה המאצילן, מבינים שתמיד קיימת בפניהם דרך תשובה, אם לא מצד, מצד נשמתם.
מי ייתן ונזכור תמיד שהמקדש הפנימי שלנו בכל מצב נותר על עמדו ונמצא בשלמותו ובתפארתו, ונראה גם את האחר במבט דומה. ונדע כי גם אם על פני השטח עומדים ביננו למקדש הפנימי הר או בקעה, נתחבר לפנימיותנו וניכנס ל'מנהרה'.
ויהי רצון שנזכה כבר לראות את מקדשנו בעיניים, לא רק כ'חזון', ותחזינה עינינו בשובך לציון!
