חודש אלול המוכר כ'חודש הרחמים וסליחות', הוא זמן של חשבון נפש, 'ניקוי רעלים' והתחדשות, כאשר כל אחד מבקש לגדול מקשייו ואתגריו ולגלות את הפוטנציאל הרוחני שלו במלואו. והפוטנציאל שלנו – כביר!
האדם – 'נזר הבריאה' והיהודי – בעל נשמה 'חלק אלו-ה', מסוגל להגיע לגבהים רוחניים של זיכוך עצמי, טוהר מידות ודבקות בקב"ה. דשדוש תמידי בעולם גשמי של חומר ותאוות, ממש איננו גזרת גורל עבורו. גם אם מצבו הרוחני בהווה הוא מאות מטרים 'מתחת לפני הים', מסוגל הוא לכבוש את ה'הימלאיה' ולהגיע לשמי רום. אל לו להסתפק בקטנות בשעה שמסוגל הוא לשיא הגדלות, אליה עליו לשאוף ולכוון.
אלא שבבואנו להציב גדלות רוחנית כשאיפה ומטרה, תחילה עלינו להבין מהי ולתת לה הגדרה. אז הבה נצא לדרך וננסה להבין גדלות אמיתית מהי ואיזהו 'אדם גדול', מתוך אמונה שלמה שבידינו הדבר ושכל אחד יכול.
מה מסתתר כאן?
בפרשתנו מלמדת התורה כי מי שעבר על 'לאו שאינו ניתק לעשה' והתחייב מלקות בבית דין, דינו כך: "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר; ארבעים יכנו, לא יוסיף".
על אף שהמשמעות הפשוטה של הפסוק היא, שיש להכות את המחויב מלקות ארבעים מלקות – "ארבעים יכנו", לימדונו חכמים בגמרא שמקסימום המלקות לחוטא הוא 39. והם מצאו סמך לדבר מצמד המילים "במספר ארבעים" שבפרשת מלקות, שמתפרש לדידם – בתוך מספר ארבעים או מספר "שהוא סוכם לארבעים" שזהו 39. כלומר, לא ארבעים ממש, אלא במספר ארבעים – המספר שאחריו יגיע הארבעים.
את החידוש שבלימוד זה הרגישו, כך מסתבר, חכמי הגמרא עצמם; וכך אמר רבא על אודותיו: "כמה טיפשים הם האנשים שקמים מפני ספר תורה העובר לפניהם מתוך יראת כבוד, אך אינם מוצאים לנכון לקום לפני תלמיד חכם – 'גברא רבה'; זאת בשעה, שכוחו של התלמיד חכם גדול, במידה מסוימת, מכוחה של התורה! הרי בתורה כתוב: 'ארבעים יכנו', ומכל מקום באו חכמים, "הורידו" אחת ואמרו שאין לוקים אלא שלושים ותשע" .
דברי הגמרא האלה מזמינים אותנו לעיון והעמקה. ראשית, מה מסתתר מאחורי השינוי שבין ארבעים מלקות המוזכרים בכתוב לשלושים ותשע אותם קבעו חכמים כמקסימליים? הרי יכלה התורה לכתוב באופן ברור: "שלושים ותשע יכנו", כך שפשט הכתוב יעלה בקנה אחד עם ההלכה.
ומלבד זאת, דרשות חכמים העוקרות את הפשט השטחי של הכתוב ומגלות את עומק כוונת התורה, אינן דבר נדיר. דוגמה מפורסמת לדרשה כזו, הם דברי חז"ל אודות מצוות ספירת העומר שבכתוב נאמר לגביה: "תספרו חמישים יום" , וחכמים דרשו כי הספירה בפועל היא רק ארבעים ותשעה ימים! מדוע, אפוא, התפעל רבא מכוחם של החכמים לחדש בתורה, דווקא בעניין גריעת מספרן של המלקות ולא מזה שבספירת העומר או דרשות אחרות דוגמתה?
העבירות שלנו אף פעם לא שלמות…
בעל ה'ארץ צבי' מבאר את המסר והרעיון שמאחורי מצוות חכמים להכות לא יותר מל"ט, חרף פשט הכתוב האומר "ארבעים", כך:
בעצם, המניין המלא של המלקות לחוטא הוא ארבעים. וכפי שמסביר הרמב"ן שמספר זה – ארבעים – הוא מספר סימלי שכן החוטא "עבר על התורה שניתנה בארבעים יום", ובדין, אם כן, 'זכאי' הוא לארבעים מלקות…
אף על פי כן, גרעו חכמים ממניין המלקות והציבו אותו על מקסימום 39, זאת משום שעבירה של יהודי אף פעם אינה מושלמת. תמיד יש לו איזה צד זכות, איזשהן נסיבות מקלות. הוא עושה אותה בלב ולב ואיננו מתמסר אליה כליל. אם כן, מן הראוי שנפחית גם במספר המלקות שילקה על חטאו.
הסבר זה יפה בכדי להסביר את הרציונל של הגריעה במספר המלקות, אך עדיין נותרה בעינה שאלתנו בדבר סיבת התפעלותו הגדולה של רבא מכוחם של חכמים הבא לידי ביטוי בגריעה זו ובשינוי מהמובן הפשוט של הכתוב, זאת בשעה שיש דרשות רבות כדוגמתה הפזורות ברחבי הש"ס.
אגב, מסופר על הגאון ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצה ('האוסטרובצר') בעל ה'מאיר עיני חכמים', שפעם פגש את הגאון הליטאי ר' חיים עוזר גרודזנסקי ודיבר עמו בעומקה של הלכה. חריפותו של הגאון מאוסטרובצה הביאה את ר' חיים עוזר לידי השתאות והוא אמר מתפעל: "אתם גברא רבה!"
"אין די בזה בכדי להיות ראוי לכינוי 'גברא רבה'", הגיב הגאון. "ובמה כן?" שאל ר' חיים עוזר. "אומר לך במה; בגמרא מסכת מכות רבא עושה שימוש בביטוי 'גברא רבה' בקשר לכוחו של החכם להחסיר ממניין המלקות שחייב החוטא ותמה על אלו שאינם עומדים לפני 'גברא רבה'. אין זה מקרי", המשיך האוסטרובצר, "שדווקא שם הוא נקט בתואר זה – שכן בכדי להיות ראוי לו ולהיקרא 'גברא רבה', צריך יותר מאשר היגיון יצוק ויכולת לפלפל. שכל ולוגיקה בלבד אינם מספיקים. רק אחד שמחפש כיצד להקל בצער חברו ומוריד במספר המלקות לחוטא, הוא-הוא 'גברא רבה'".
'חיה ותן לחיות'?
לפני שנגיע לביאור פנימי ועמוק בעניין המלקות ומספרן, הבה נלבן תחילה את עצם הרעיון לייסר את החוטא במלקות.
היה חסיד גדול בשם ר' זושא פויזנר, שנודע בפקחותו, שימש כמשפיע ורואיין רבות אודות מחשבות היהדות ודרכי החסידות.
באחד מהראיונות נשאל ר' זושא על ידי המראיין: הסברת יפה את עקרונות דת ישראל, את הפילוסופיה העמוקה שלה והכול נהדר, אבל יש משהו קצת פחות מלבב שהייתי שמח לשאול לגביו; כוונתי לנושא העונשים. מדוע, למען ה', אדם שעשה כך וכך, מקבל מלקות. או אדם שחילל שבת, מתחייב מוות בבית דין. מדוע להתערב לאדם בחייו האישיים ובבחירותיו? האדם הוא יצור חופשי! אינני מבין איזו הצדקה יש להתערב במעשיו ועוד להכותו ולהענישו עליהם, כל עוד אינו פוגע בסביבתו.
ר' זושא השיב על השאלה באופן 'אפולוגטי' משהו ואמר כך: מבחינה פרקטית, כמעט בלתי אפשרי לקבל מלקות ומכל שכן להתחייב ב'מיתת בית דין'. נדרשים לדבר כל כך הרבה תנאים, שזה כמעט לא שייך. ראשית, צריך להיות בית דין 'מוסמך' איש מפי איש עד משה רבנו. זו אחת הסיבות שכיום בתי דין לא מלקים.
וגם בזמנים ההם, כאשר היה בנמצא בית דין מוסמך, בכדי לחייב מישהו מלקות צריך היה שיהיו עדים למעשה שיעידו עליו בבית דין. העדים כשרים רק כאשר אין ביניהם קרבה משפחתית, וכן אינם קשורים לחוטא. גם כשכבר הגיעו עדים לבית דין להעיד על חטא שמחייב מלקות או אף עונש מיתה, זה ממש לא סוף פסוק. היו חוקרים אותם – בנפרד כמובן – בחקירה צולבת, 'בדרישה וחקירה'. והיה אם התגלה פער כלשהו בעדויותיהם, הרי שעדותם בטלה.
בנוסף, צריכים העדים להזהיר את החוטא לפני עשיית העבירה ובסמוך לה, ולומר לו בדיוק ובפרוטרוט מה יהא עונשו. והחוטא, גם לו יש תפקיד; אם לא הגיב או שזלזל ואמר 'מרגש מאוד', 'לא אכפת לי' וכדומה, הוא לא יתחייב. רק אם קיבל עליו את העונש בפירוש ואמר: 'יודע אני שאקבל על כך מלקות ואף על פי כן אחטא', או אז יתחייב. ואזהרת העדים חייבת להיות בסמיכות גדולה למעשה העבירה, כך שאם עברו שלוש שניות ויותר מרגע התראתם ועד לביצוע החטא על ידו, לא יתחייב וכו' וכו'.
הנה כי כן, אמר להם ר' זושא, שאלת המלקות ושאר העונשים איננה כה גדולה כפי שניתן בטעות לחשוב. צריך להיות שוטה גמור מחד וכישרוני מאוד מאידך בשביל להצליח להתחייב בהם…
כמה ימים אחר כך התייחס הרבי בהתוועדות לדו שיח בין המראיין ור' זושא בעניין העונשים בתורה ואמר שבעצם יש להשיב על שאלה זו בדרך שונה. בחדשות שאותן קריין המראיין קצת קודם לקיום הריאיון עם ר' זושא, סופר בהתרגשות ובהרחבה על נחיתתה של אפולו 11 על הירח, כאשר בפעם הראשונה בהיסטוריה התהלך עליו אדם. במשימה הזו השוקעו אינספור שעות אימון, התגייסו אליה אינספור מדענים והוקצו לה אינספור משאבים! הייתה זו משימה לאומית שהסבה גאווה אדירה לאזרחי ארצות הברית ונעשתה בשיתוף פעולה הדוק של הממשל ונאס"א.
נתאר לעצמנו, אומר הרבי, שאחד מהאסטרונאוטים שהיו עליה בדרכם אל הירח, היה אומר לחבריו שממש מתחשק לו לעשן בחללית. 'לקחת סיגריה'. האם היו מניחים לו? הרי זה היה מכניס לסכנה גדולה אותו ואת שאר יושבי החללית ועל הדרך מוריד לטמיון מיליארדים רבים ומאמצים אדירים של כל כך הרבה אנשים. ברור שהוא לא יכול היה להיתלות בטענה שהוא 'אדם פרטי החופשי לעשות כל שברצונו'.
וכך גם לגבי עונשים לחוטא העובר על מצוות קונו. טעות יהיה לחושב שהוא עושה זאת לעצמו בלבד, כיוון שכל ישראל הם 'קומה אחת', גוף אחד, רקמה אנושית אחת. אתה לא עושה זאת לעצמך, אלא קודח חור בספינה! כולנו קיבלנו משימה אחת, משימה לאומית, וכשאתה חורג ממנה ועושה ככל העולה ברוחך, אתה מזיק לך בראש ובראשונה, אך גם לסביבתך. לא ייפלא, אפוא, "שמתערבים לך בחיים", כי אינך אדם לעצמך, אלא חלק בלתי נפרד מאומתך. עם מעשים בעייתיים והנהגות נלוזות, אתה עלול לפגוע במאמץ המשותף לכולנו ולהוריד 'מיליארדים' לטמיון.
בין התפילה בווילנה לחנות בפריז
אחדות ישראל מחייבת את כולנו ברגש אחריות מפותח ובזהירות יתירה בהנהגתנו, כי אנחנו כולנו עובדים על פרויקט אחד ומחזיקים בחשבון בנק משותף. גם אם אינך חס על עצמך, אין לך כל זכות מוסרית לפגוע בחברך. 'אבי תנועת המוסר' ר' ישראל מסלנט ביטא זאת בחריפות אופיינית ואמר: כשבווילנה יהודי מעט מקל ראשו בתפילה, בפריז פותחים חנויות בשבת…
בהיותנו גוף אחד המורכב משישים ריבוא נשמות, קיימת זיקה חזקה והשפעה הדדית של כל אחד מאתנו על האחר, לטוב ולמוטב. כל מעשה שלנו עושה אדוות ומייצר תגובות שרשרת. ולפעולה הנראית שולית וזניחה במקור, יכולה להיות השפעה דרמטית בקצה.
מה שמחבר ביננו בקשר גורדי והופך אותנו ליחידה אחת, היא אחדותן של נשמותינו. משום כך אחדות אמיתית קיימת דווקא בעם ישראל, הנושא בתוכו נשמה אלוקית, חלק אלוה ממעל.
גם באומות העולם מתגלה לעתים אחדות, אך היא איננה אלא למראית עין. על המילים "ויחן שם ישראל נגד ההר" אומרים חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד", ובדומה לכך על "ומצרים נוסע אחריהם" – "בלב אחד כאיש אחד". אכן דומה, אך שונה בתכלית!
האחדות של המצרים הייתה מלאכותית בלבד. הביזה והכסף שהובטחו להם, הם שיצרו את 'אחדות השורות' הרגעית במרדף אחרי בני ישראל. במהותם, כל אחד דאג אך לעצמו ולאינטרסים שלו. לכן נאמר על המצרים "בלב אחד כאיש אחד" – תחילה "לב אחד" בשל חמדת הלב ותאוות הממון המשותפת, ורק בגינן – "כאיש אחד". אצל ישראל, לעומת זאת, ה"לב אחד" מגיע אחרי ה"כאיש אחד", לאמור – במהות אנחנו "איש אחד" ומשום כך גם "לב אחד" .
כשהרבי סוף סוף נרדם…
סיפר הרב ניסן מנגל, רב בית כנסת 'כתב סופר' בקראון הייטס, ברוקלין ומחברם של ספרים תורניים, את הסיפור המופלא הבא :
כשהייתי תלמיד בישיבת חב"ד במונטריאול שכרתי חדר אצל אחת מהמשפחות שגרה בקהילה. בעלת הבית הייתה בהריון שהסתבך, והרופא ביצע בדיקה ארוכה ובסופה קבע כי העובר לא ישרוד. הוא הציע לבצע הפלה כדי להציל את חייה של האם.
הרופא היה אחד מהרופאים הטובים ביותר בתחום – היו לה סיבוכים בהריונות קודמים כך שהם חיפשו רופא מתאים – והוא קבע בתוקף שעליהם לבצע הפלה.
לפני שהם חתמו על הטופס לביצוע ההפלה, אמר הבעל: "אני רוצה לחשוב על כך" והתקשר לרבי לבקש את עצתו. הרבי שמע את כל הפרטים והורה שלא לחתום על הטופס לביצוע ההפלה אלא לבקש מהרופא לעשות כל שביכולתו כדי להציל את חיי האם והעובר.
הבעל שב אל הרופא ואמר לו: "ברצוני שתעשה כל שביכולתך כדי להציל את חיי אשתי והילד!". "האם אתה צריך להגיד לי?" התרעם הרופא. "ברור שלו זה רק היה ביכולתי, הייתי עושה זאת. רק אחזור ואומר שדעתי היא שאם תתעקש לא לבצע הפלה, גם העובר וגם אשתך עלולים למות. המצב חמור מאוד".
לשמע אזהרתו החמורה של הרופא, התקשר הבעל בשנית למזכירות הרבי בכדי לשאול לדעתו. הרבי חזר על דבריו: אל תחתום על דבר, רק תתעקש שעל הרופא להציל את חיי האם והעובר.
כשהרופא ראה שהבעל עומד בסירובו לערוך את ההפלה כהמלצתו, הוא התרכך ואמר: "אשתדל ככל יכולתי לעשות זאת, אך ההליך יארך שעות רבות. אני יודע שהשארת ילדים בבית, שוב לביתך ואתקשר אליך מיד כאשר תהיינה התפתחויות".
היה זה בשעה עשר בלילה. בארבע לפנות בוקר הטלפון צלצל. "מזל טוב! אשתך והתינוק בריאים ושלמים. הכול עבר בשלום".
מיד לאחר קבלת הבשורה הטובה התקשר האב המאושר למזכירו של הרבי. למרות השעה המאוחרת הוא רצה שגם הרבי ישמע את החדשות. בשבע בבוקר התקשר אליו המזכיר ואמר כי הרבי רוצה לדעת האם אכן התינוק נולד בארבע לפנות בוקר, כי לפי חישוביו של הרבי הוא נולד בשלוש וחצי.
כשהבעל פגש את הרופא, הוא חיבק אותו בחום והודה לו נרגשות. לאחר-מכן הוא ביקש לדעת מתי נולד הילד. "מה זה משנה?" לא הבין הרופא. "לי זה אכן לא משנה" השיב האיש, "אבל הרבי רוצה לדעת. משהו בשעה שנרשמה כשעת הלידה לא נראה לו".
הרופא בדק ברישומים. היה כתוב כי התינוק נולד בארבע לפנות בוקר. הוא החליט להתקשר לאחות שטיפלה בילד. "מתי רשמת את שעת הלידה? כשהתינוק נולד או לאחר שהבאתם אותו לתינוקייה?"
מתברר שהרישום התבצע רק כשהוא הגיע לתינוקייה, כחצי שעה לאחר שהוא נולד.
"מסתבר שהרבי שלך צדק!" אמר הרופא. "אבל כעת סקרנותי התעוררה: מדוע היה חשוב לרבי לדעת מתי נולד התינוק?"
האבא התקשר למזכירות של הרבי והציג את שאלת הרופא. "לא יכולתי להירדם עד שהייתי בטוח שלאם ולתינוק שלום. בשלוש וחצי, הצלחתי להירדם" השיב הרבי.
מלבד המופת שבדבר, ממש 'בעל שם'סקע מעשה', ניתן לראות בו את שיא ביטויה של אחדות ישראל כנ"ל. כשיש אישה ועובר בקנדה הנמצאים בסכנה, הרבי בברוקלין לא מצליח להירדם…
"זה בסדר גמור שתגיע ככה"
מעשה באבא שהזמין את כל ילדיו מרחוק לבוא ולחגוג עמו ביום שמחתו. כולם הגיעו לבושים בבגדי תפארת נאים, מלבד אחיהם השלימזל שפחות הצליח בחיים. "אולי תוכלו לעזור לי קצת עם כסף כדי שאוכל לרכוש בגדים יפים יותר", שאל את אחיו בתחינה. "עזוב, מה חשוב. זה בסדר גמור שתגיע ככה", השיבו באטימות.
לאחר שנסתיימה החגיגה ועמדו הילדים לשוב כל אחד למקומו, חילק האב לכולם מתנות מכובדות, אך לבן דנן נתן הרבה יותר מאשר לאחיו. "אבא, כולנו טרחנו והגענו לחתונתך. מדוע הוא קיבל יותר מכולנו?". "בניי", השיב האב ונאנח קלות, "אילו באמת חשובה הייתה לכם שמחתי, הייתם דואגים להלביש גם את אחיכם יפה. הרי בוודאי מבינים אתם שאילו כולכם הייתם מגיעים אליי כשאתם לבושים כראוי ונראים כמי שהסתדרו בחייהם, הדבר היה מסב לי קורת רוח רבה".
כך גם, אמר המגיד מדובנא, בבואנו לפני הקב"ה. אם באמת חפצים אנו לשמחו, עלינו לוודא שגם אחינו לבושים ב'מלבושים נאים'. אם זה לא חשוב לנו, אות הוא שגם הקב"ה לא חשוב לנו…
אחריותנו לדאוג למצבו הרוחני של כל יהודי, כמו גם מצבו הגשמי, היא המשמחת ביותר את אבינו שבשמיים הרואה שיש אחאות טובה ואוהבת בין בניו. והיא מתבססת, כאמור, על היותנו אחים בנשמותינו ו"ערבים זה לזה".
אין מדובר בדרשה יפה להתוועדות או הרצאה לבין המצרים, אלא בעובדה בעלת משמעות הלכתית! יהודי יכול להוציא את חברו ולברך בשבילו, "מדין ערבות". וכדברי אדמוה"ז בשולחן ערוך : "…אף על פי שלא התחייב בה עתה הוא, אלא חברו – נקרא הוא גם כן מחויב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה ועליו להציל את חברו מעוון ולפוטרו ממצווה שנתחייב בה".
שלושה גוונים של אהבה
שמעתי מהמשפיע הנודע ובעל מסירות הנפש, ר' מענדל פוטרפס, את הנקודה הבאה: שלושה מראשי תנועת החסידות נודעו בגודל אהבתם לכל אחד מישראל. ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ר' זושא מאניפולי והבעל שם טוב. אבל הבדל ביניהם:
ר' לוי יצחק מברדיטשוב תמיד לימד זכות וסנגר על יהודי שחטא וסרח, עד שנתכנה בפי כל – 'סנגורם של ישראל'. כך לדוגמה מספרים שבהולכו פעם אל או מבית הכנסת בעיצומו של יום הכיפורים, הבחין ביהודי היושב ואוכל להנאתו בפרהסיה. ניגש אליו ר' לוי יצחק ואמר בקול רך: "יהודי יקר, כנראה שכחת שיום כיפור היום". "לא, כבוד הרב. זוכר גם זוכר".
"אם כן, אין זאת אלא שפרח ממך שאסור לאכול ביום מקודש זה". "מה פתאום פרח? כיצד אשכח זאת". ניסה ר' לוי יצחק בשלישית ואמר: "נו, בוודאי זה עבורך צורך שבגדר 'פיקוח נפש' שהותר אף בצום"… גם את ההסבר הזה דחה האיש בשתי ידיים.
נשא ר' לוי יצחק עיניו למרום ואמר: "ראה, ריבונו של עולם; לאכול היום כיפור – אוכלים, אבל שקר לא מוציאים מהפה! מי כעמך ישראל".
ור' זושא דרך אחרת הייתה לו. הוא לא הוצרך לסנגר כי כלל לא ראה חטא. כמו אמא טובה שלא רוצה לראות בחסרון בנה ובאמת אינה רואה, כך עיניו של ר' זושא 'פספסו' בקביעות מעשי חטא של יהודי מאחיו.
אבל הבעש"ט – ראה את היהודי, ראה גם את חטאו החמור ואהב אותו עם החטא. כמות שהוא. מבלי תלות במציאתו של לימוד זכות מקורי עליו ומעשיו. הם אהבו את הטוב של היהודי והרע שבו נזקק לפתרון, אם בסנגוריה ואם בהתעלמות, הבעש"ט אהב את נקודת יהדותו. את עצמיותו. הרע בכלל לא שיחק תפקיד.
וזהו החיבור הנעלה שקיים ביננו; חיבור מצד עצמיותנו והיותנו בני אב אחד. אחים.
אינטראקציית גוף-נפש
וכעת, לאחרי שהבנו את ההצדקה הבסיסית להענשתו של מישהו על חטאו תוך התערבות "בחייו האישיים", וראינו כי כל ישראל הם 'קומה אחת', 'גוף אחד' ומאוחדים זה עם זה בתכלית. נראה את ביאורו העמוק של המהר"ל למספר "ארבעים" המופיע בכתוב ולמשמעות הרבה הטמונה בגריעת חז"ל במלקות והצבתן על שלושים ותשע בלבד.
המספר 'ארבע' מאוד נוכח בעולם. הנבראים כולם מתחלקים לארבעה – דומם, צומח, חי ומדבר. האלמנטים מהם מורכב כל דבר גשמי הם ארבעה (כלליים): אש, רוח, מים ועפר. מערך העולמות המבואר בכתבי הקבלה מורכב מארבעה: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, כשכל זה נובע מכך ששם הוי"ה, אשר כשמו כן הוא – מהווה את הבריאה כולה, מורכב מארבע אותיות – י', ה', ו', ה'.
כפועל יוצא מכך גם ארבעים, שזה הארבע כפי שהם כלולים ונחלקים לעשר בחינות, חוזר על צמו שוב ושוב. התורה ניתנה בארבעים יום שמשה עלה ההרה; מי המבול שטפו את העולם בעוצמה במשך ארבעים יום; ארבעים שנה היו ישראל המדבר ועוד. כך גם צורת האדם נקבעת "ארבעים יום קודם יצירת הוולד". לאמיתו של דבר, אומר המהר"ל, שלושים ותשע הימים הראשונים שייכים ליצירת גוף האדם וביום הארבעים נזרקת הנשמה.
הנשמה שלנו, כפי שאנו אומרים בכל בוקר בברכות השחר, "טהורה היא". הנשמה היא זכה, "חבוקה ודבוקה" בקב"ה – "חלק אלו-ה ממעל". אלא שלאחרי ש"בכוח המפליא לעשות" נוצר אותו חיבור מדהים ובלתי נתפס של גוף גשמי ונשמה רוחנית, מין בשאינו מינו, הרי שהגוף והנשמה כרוכים זה בזה לטוב ולרע. לטוב – כאשר האדם מגביר את הצורה על החומר ומפעיל את גופו בהתאם לרצון נשמתו, להאיר את עצמו ואת העולם באור תורה וקדושה. לרע – כאשר יצרו ותאוות גופו שולטים בו וכמו מאלצים את הנשמה לקחת חלק בפשע של הליכה בדרך רעה ועבירה על מצוות ה'.
וזה ההסבר למספרים 40 ו39. לאחרי שהאדם חטא, מגיעות לו ארבעים מלקות, הן כנגד 39 חלקי גופו והן כנגד נשמתו, החלק ה40, שגם היא כביכול התלכלכה בחטא וזקוקה למירוק וליבון. אבל כשהאדם מקבל את המלקות בפועל וכבר קיבל את ה39 הראשונות, כך שגופו ניטהר לגמרי, שוב מתברר שאין כל צורך במכה הארבעים, כי כעת, כשהגוף נטהר מלכלוך החטא, מתברר שבעצם הנשמה הייתה ונותרה טהורה. היא בסך הכול הייתה אנוסה במעשה החטא, אך "גם בשעת החטא הייתה באמנה אתו יתברך". היא אף פעם לא נפרדה מהמאצילה, כך שאין כל טעם להלקותה .
39 ימים של תשובה
וזה הרעיון הגדול של גריעת חכמים מהמספר ארבעים; בכך, הם מלמדים אותנו הסתכלות נכונה עלינו ועל חטאינו. דעו, כי גם אם נפלתם, חטאתם, עוויתם ופשעתם, ראויים אתם מקסימום ל39 מלקות, אך לא מעבר לכך. הנשמה שלכם, החלק ה40 והעיקרי, תמיד מחוברת, לעולם תישאר טהורה.
נו, כמה טיפשים האנשים שקמים לפני ספר תורה ולא קמים לפני החכמים שגרעו במספר ארבעים והראו את זכותה הנצחית של נשמת היהודי!
ימי חודש אלול ועשרת ימי תשובה יחד, עולים לסך 39 ימים. התשובה שלנו היא על ה39, על החטא שחטאנו בשל יצרנו, נפשנו הבהמית ותאוות גופנו. מה שצריך בכדי להתנקות מעוון ולשוב לזכותנו הטבעית, זה 'לא להמציא את הגלגל', אלא רק לגלות את החלק הארבעים והטהור שבנו, את נשמתנו!
ויהי רצון שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה ולשנה טובה ומתוקה בכל. ובעיקר – שנת גאולה!
