הילולת הגאון רבי יוסף דוד משאלוניקי זצוק"ל
חכם יוסף דוד נולד לאמו ולאביו חכם דוד שבתי בשנת ת"כ לערך, בסלוניקי. את ראשית תורתו למד מפי אביו, ולאחר מכן למד מפי חכם יצחק אליאנדו, וחכם בנימים עשאל.
בשנת תס"ב חכם יוסף דוד נתמנה לדיין, ובשנת תפ"ח נתמנה כאב בית הדין בסלוניקי, וכראש הקהילה. הוא ענה על מאות שאלות הלכתיות שהגיעו אליו מכל האזור, מסלוניקי, תורכיה, מצריים, איטליה ועוד. הוא עמד בראש ישיבה גדולה, ומגדולי תלמידיו היה חכם יוסף מולכו, בעל 'שולחן גבוה'.
חכם יוסף דוד נפטר ביום ג' כסליו תצ"ז
חכם יוסף דוד השאיר אחריו חיבורים רבים: 'בית דוד' – תשובות על 4 טורים, 'ימי דוד' – דרושים, 'צמח דוד' – על התורה, 'יקרא דשכבי'- הספדים ודרושים, 'לחם הפנים' – על הגדה של פסח, 'בתי אבות' – על מסכת אבות.
מתורתו
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאם שאל ממנו העני, יחזור ויתן לו אף שכבר נתן בקופה.
'נתון תתן לו, ואל ירע לבבך בתתך לו.'- כי העניין הוא שלפעמים הן האדם נותן לקופה של צדקה, חלקו הראוי ליתן, שממונים עליה אחרים, לחלקה לעניים צנועים, כמו שהיה הדבר בזמן חכמי הש"ס, עליהם השלום, ולפעמים שפגע עימו העני, הרגיל ליטול מהקופה ככל אחיו העניים, ושאל מאיתו שיזכה עימו, אל יחזור וישוב דל ריקם בטענה שאומר: הרי כבר נתתי חלקי, הנוגע לי לקופה של צדיקים, שממונים עליה גזברי קודש, ולך אתה לשאול מהם, אלא גם לזה יתן, ואל ישלחנו ריקם.
וזהו 'נתון תתן להם' – רצה לומר: הגם שכבר נתון מחלקך לקופה של צדקה, לעשותה בדרך נסתר, עם כל זה, אם שאל העני ממך, פה אל פה, תתן לו פעם שנייה. 'ואל ירע לבבך בתתך לו' – לו דווקא, שהיית רוצה שייקח מהקופה, בדרך כבוד ונסתר, שלא יתבייש העני, יען כי על ידי שתחזור ליתן לו אתה בעצמך מידך לידו, אזי 'יברכך ה' א-לוהיך' ברכה עד בלי די, וכמו שנאמר על פסוק: 'ויתן לך הא-לוהים מטל השמיים' ויחזור ויתן, והוא מידה כנגד מידה, כאשר עשה כן יעשה לו.
[בתי אבות, עמ' ק"ח- ק"ט]
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד, שניים שאין ביניהם דברי תורה, שכל אחד לומד לעצמו.
'שניים שיושבים ואין ביניהם תורה הרי זה מושב לצים' – רצה לומר: שאין מחדדים זה לזה בהלכה, וזהו: 'ואין ביניהם דברי תורה' – כלומר שיש לכל אחד בפני עצמו דברי תורה, אבל בין שניהם אין דברי תורה, 'הרי זה מושב לצים' – לפי שזהו מחמת גאווה, שכל אחד מתגאה על חברו ואומר הוא צריך לי ואני איני צריך לו, וכל גאה יקרא לץ, כמו שכתוב: 'זד יהיר, לץ שמו'. אבל כשיש ביניהם דברי תורה, אז בהכרח יש בהם ענווה, ולכן שכינה שרויה ביניהם כמו שכתוב: 'אני את דכא'.
[בתי אבות, עמ' מ"ג-מ"ד]
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שיחדש אדם בכל שנה שאלה חדשה.
'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. – ונראה לי שהתנא בא להשמיענו, שהמצווה מן המובחר הוא שיחדש אדם בכל שנה שאלה חדשה, ולא יהא בכל השנים אומר דבר אחד תמיד. ולכן הוסיף לשאול שאלות חדשות יתר על האמורים בתורה וכזה ילמד אדם לעשות תמיד להיות מחדש והולך כדי להרבות בשבח המקום. …
'ואפילו כולנו חכמים … מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים' – אף על פי שלגבי חכמים אין שום חידוש כי אינו חיוב לחדש, אלא שכל המרבה לספר הרי זה משובח שעושה מצוה מן המובחר, וראיה לדבר ממעשה רבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו מספרים כל אותו הלילה, ובהכרח היינו שהיו מחדשים חידושים, שאם לא היו אומרים רק סדר הגדה זו וכיוצא לא היו מספרים כל הלילה, כי בפחות משעה היו גומרים אותו, אלא על כן היו מחדשים חידושים רבים, ולכן נמשך להם כל הלילה.
ולפי שיש להקשות מנין להם לחכמים שיש לטרוח בכך, לזה אמר כנגד ארבעה בנים דברה התורה, ומשם ראיה שצריך אדם לחדש דבר בכל שנה… ולמה האריך כל כך אלא ודאי הכל בבן אחד מדבר הכתוב, אלא שיש לו ד' זמנים. בתחילה שהוא קטן הרבה אינו יודע לשאול, ומצוה עליו שיפתח לו, ובהמשך הזמן לשנה אחרת כבר הוא יודע לשאול אלא שהוא תם ואינו אומר רק מה זאת, וכשגדל יותר לשנה אחרת יודע יותר ושואל מה העבודה הזאת לכם, וכן מה העדות והחוקים. וכל זה בא ללמדנו שכסדר הזה יהא האדם נוהג והלך כל ימיו להיות מוסיף דבר חדש בכל שנה ושנה.
[לחם הפנים, עמ' רמ"ב]
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד טעם שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם בלב אחד.
אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם בלב אחד, שנאמר: 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ'.
וטעם הדבר, לפי שבשביל המחלוקת, שנפל בין שבט יהודה ובנימין עם שאר השבטים נתגלגל החורבן והגלות, ולכן אין נגאלין עד שיתרצו כל השבטים להיות תחת מלך יהודה. …
ועל ידי שיהיה מידת שלום בישראל בגלות מתוך כך יבואו לידי תשובה לשוב מהמחלוקת הקדום שנחלקו על מלכות בית דוד, ואז הם נגאלין.
[בתי אבות, עמ' י"א]
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד איסור לשון הרע בגוי, שסופו יתן דופי בבן אמו.
'אל תהי בז לכל אדם' – פירוש: אפילו גוי, כמו שכתבו התוספות שאדם הוא ישראל דווקא, והאדם הווי גם גויים, וזהו: 'כל אדם' – בין בלא ה"א דהיינו ישראל בין בה"א דהיינו גוי.
והטעם כמובא בתנחומא: 'תשב באחיך' – שהוא עשיו, 'תדבר' בלשון הרע, לסוף 'בבן אמך' – שהוא בבן אומתך 'תתן דופי', כי על ידי שתרגיל לשונך לדבר על גוי תדבר על ישראל שהוא רשע, כי תדמה שהכל אחד, ואחר כך על בינוניים ואחר כך על צדיקים, וזהו לבסוף 'בבן אמך', כלומר בהדרגה יבוא הדבר בסוף ליתן דופי בבן אמך, וזהו: 'שאין לך אדם שאין לו שעה' – כי לא יישאר אדם בעולם הזה, שאין לו שעה שתדבר עליו לשון הרע.
[בתי אבות, עמ' ע"ג]
