חכם ישעיה יוסף פונטרימולי נולד לאמו לאה בת החכם יהושע אברהם קריספין ולאביו החכם חיים בנימין מחבר ספר 'פתח הדביר' באיזמיר.
הוא למד תורה מחכמי איזמיר ובמיוחד חכם משה חודאדה. ואחר שנתגדל בתורה, עסק בהוראת תלמידים שלימים גדלו והיו מחכמי ורבני איזמיר. היה עמל בתורה והתכתב עם חכמים שונים שהיו בדורו במשא ומתן של הלכה. אף אביו היה נוהג להתייעץ עמו בענייני הלכה ולפני הדפסתם של פסקים וחידושים.
חכם ישעיה יוסף פונטרימולי ניחן במידות תרומיות ובמיוחד היה נזהר בדיבורו שיהיה בנחת עם הבריות ובקול נמוך, הקפיד שלא לשוחח בדברים בטלים ופעמים רבות אחז בפלך השתיקה.
חכם ישעיה יוסף פונטרימולי כתב כמה חיבורים: ספר 'פנים במשפט' – חידושי הלכות על טור ושולחן ערוך חושן משפט, איזמיר תרל"ג 'פני יוסף' – דרשות וחידושים על התורה וההפטרות, איזמיר, תר"מ. ועוד ספרים שנשארו בכתב יד: ספר 'מלאכת המלך' על הרמב"ם, שיטה על מסכת כתובות ושו"ת 'משיב נפשי'.
חכם ישעיה יוסף פונטרימולי נפטר בקיצור ימים ושנים ובחיי אביו ביום כ"ד מנחם-אב תר"ל.
מתורתו
להתחזק במצוות צדקה בעוד שנמצאים העניים.
'כה אמר ה': שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' – כי לעתיד שיהיו שוקי ירושלים מלאים אבנים טובות ומרגליות, העני לא יצטרך לקבל צדקה מהעשיר כי אבני חפץ יעשירוהו. … ועכשיו, רמז לנו הנביא: כי בעוד שאנו בגלות, צריכים אנחנו להתחזק במצוות אלו, שאנו יכולים לקיימם עכשיו, ולא אחרי כן, וזהו אומרו: 'שמרו משפט ועשו צדקה' – בהיות לאל ידיכם לקיים אותם, יען כי 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' – ולא תמצאו אופן לקיים אותם על כן אנוכי מצווה אתכם שתרבו בצדקה עתה בעוד שנמצאים עניים.
[פני יוסף, הפטרה לט' באב, דף רט"ו, ע"ב, איזמיר, תר"מ ]
המלמד נעשה צינור לקבל שפע תלמידיו וחלקם מסיני.
'הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם'
כי לא מכל רב, אדם זוכה ללמוד, אלא מחכם שהוא משורש נשמתו, והחכם הוא מקבל כל חלקי התורה של תלמידיו, ומשפיע לכל אחד חלקו. נמצא שפסוקים אלו, הם המדברים בדברים הנצרכים למלמד תורה לרבים, ואל ימנע מהם דבר מחשש שתמעט חכמתו על ידי זה, חס ושלום, שכבר כתבנו שאדרבא בזה מתחכם יותר כי הוא מקבל שפע כל תלמידיו וחכמתם, וחלקם אשר קיבלו מסיני, ונעשה צינור לקבל ההשפעה ולהשפיעה על ידו.
לרמוז לזה אמר: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות יאירו שבעת הנרות' – והיינו מטעם כי נר האמצעי הוא צינור המקבל ההשפעה ממנורה של מעלה ומשפיע לששת הקנים. ובכן, בדין ממנו היה מתחיל ובה היה מסיים. להורות, כי שקול משה כנגד כל ישראל כי כל נשמותיהם כלולים בו והם זוכים ללמוד תורה מפיו כיוון שהוא שורש נשמתם כנודע.
[פני יוסף, פרשת בהעלותך, דף קנ"ב ע"א, איזמיר, תר"מ ]
אין מגלים את הקץ להחזיק לב העם היודעים אורך הגלות.
'לישועתך קיוויתי ה' – ביקש יעקב אבינו, עליו השלום, לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה. על כן באה הפרשה זו סתומה – להודיע טעם הסתלקות השכינה לפי שידוע שימשך נזק גדול מידיעת הקץ כי הדורות הקודמים, היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה. …
אך נכון הדבר מעם הא-להים לעשות כן כדי להחזיק לב העם היודעים אורך הגלות. ידעו נאמנה, שאין ידיעה זו מכרעת, ובידו יתברך לקרב הגאולה, ולדלג את הקץ על ידי כמה זכויות המקרבים את הגאולה כצדקה וכמשפט.
[פני יוסף, פרשת ויחי, דף ס' ע"ב – דף ס"א ע"א, איזמיר, תר"מ]
כח תפילת הרבים
'הן אל כביר ולא ימאס' – לפי שהקול היוצא מפי הרבים הוא חזק, ויש בו כח לבקוע כמה אווירים עד שעולה למעלה. ועל כן נהגו כל ישראל להגביה קולם בתפילתם בסליחות ובתחנונים, וקוראים בקול גדול. מה שאין כן בקולו של יחיד.
והדבר נראה בחוש, הקול יחידי אפילו שיהיה חזק אינו נשמע למרחוק, וקול הרבים אף על פי שלא יהיה כל כך חזק, נשמע למרחוק לפי שהקולות מחזיקים זה את זה.
[פני יוסף, פרשת ואתחנן, דף קס"ט ע"ב, איזמיר, תר"מ ]
בעניין 'מנהג ישראל' מלמד להרבות בשמחה כשמחלקים הלבשת עניים, בשירים ובניגונים.
אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו', וכן גזרו חז"ל שלא לנגן בכלי שיר, ואפילו שיר בפה על היין אסור. וכתב הטור ושולחן ערוך: כבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזיכרון חסדי הקב"ה על היין, וכן לצורך מצווה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי עד כאן לשונו. ומזה הטעם נהגו להרבות בשמחה, כשמחלקים הלבשת עניים בעירנו בשירים וניגונים כיוון שהם דבר מצווה.
[פני יוסף, פרשת ניצבים דף ר"ד ע"א, איזמיר, תר"מ ]
כח הדיבור הגם שאין בו ממש, יש בו כוח להזיק מאוד.
'כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו' – ייפלא לעיני העם, שיעניש הקב"ה על פה דובר נבלה או חנופה או ליצנות וכיוצא, כי יאמר מה זאת עשיתי מילים בעלמא הם, ומה יזיק קול?!
לזאת אמר: 'כי הנה יוצר הרים ובורא רוח' – לא כמו שעלתה על דעתך כי 'הרוח ממללא' אינו כלום, בוא וראה שהוצרך הוא יתברך, היוצר הרים, כדי שייכנע וישבר הרוח, בצאתו שיפגע בהרים.
ומזה תשכיל שעם שהרוח אין בו ממש, ואינו נראה לעין, על כל זאת הוא תקיף וחזק מאוד מפרק הרים ומשבר סלעים, ועתה יגדל נא כח הדיבור בעיניך, שהגם שאין בו ממש ואינו כלום, יש בו כח להזיק מאוד.
[פני יוסף, פרשת טהרה, דף קכ"ה ע"א, איזמיר, תר"מ ]
