מה נאמר ומה נדבר כאשר באים לתאר קצות דרכיו בקודש של רבינו זיע"א אשר גבהו מחשבותיו ודרכיו מאד וכל ימיו הסתיר דרכיו והנהגותיו בעוצם פשטותו ובגאונות ענוותנותו.
וההרגשה הפשוטה היא שאין אנו מכירים ומשיגים בגודל האבידה הנוראה, וכמו ילד קטן שנפטר אביו שאינו מבין כלל את משמעות האבידה וגודל ההפסד, אבל מרגיש שקרה משהו רציני ורק אינו יודע להגדירו ואינו מספיק מבין זאת, ויכול רק לשאול איפה אבא!? – שזה כולל הכל.
כך גם אנו מרגישים שאיבדנו, אבל אין לנו את הכלים לפי השגתינו לתפוס גודל ההפסד, ורק אנו יכולים לזעוק: היכן הרב'ה! איפה הרב'ה הגדול שלמדנו ממנו אורחות חיים ודרכי הלימוד, היכן האבא הרחום לאלפים ורבבות, היכן הדמות הגדולה של שקיעות בלימוד בביטול כל החושים ודביקות בתורה עד כלות הכוחות. וככל שעוברים הימים, עוד יום ועוד שבוע, מרגישים את החסר ואת החלל.
שביבי זכרון
א. שקיעותו בלימוד מן המפורסמות שהיה בזה חד בדרא ממש, שאת כל הסיפורים ששמענו על רבותינו מדורות קודמים רבינו הגר"ח החזו"א והאבי עזרי אצלו ממש ראינו בחוש, איך היה מרוכז ושקוע בסוגייא עד כלות, ששום דבר לא הרגיש ולא שם לב למה שסביבו כלל.
בעינינו ראינו איך שמסר שיעור והיה מוסר עם כובע ולפעמים הכיפה היתה נופלת ונשאר רק הכובע ולא הרגיש כלום.
גם פעמים רבות כשהיה הולך, היה עף הכובע ברוח ולא הרגיש בזה כלל.
ב. שמעתי ששאלוהו [פורים תשע"ד] איך זכה שכולו שקוע בלימוד כל הזמן. והשיב שהרגיל את עצמו לכך מצעירותו.
ג. שמעתי ממנו [קיץ תשפ"ב] שכל ענין האחריות בהנהגת הציבור והעיסוק בצרכי ציבור אינו לפי טבעו כלל, וכבר מצעירותו החליט שלא יעסוק כלל בעניינים אלו, ובפרט אחרי שראה אצל אחיו הגרב"ש שליט"א כמה זה הזיק לבריאותו [וכמדומני שהוסיף שגם אצלו רואה זאת, וזה מפריע לו ללמוד], אבל מה אעשה שיודע וברור לו שזה רצון ה' וזה תפקידו. [ואמר שגם רבינו הדרכי שמואל רצה וביקש ממנו].
ד. רבינו היה ת"ח מיוחד במינו ונדיר בסוגו ששילב שקיעות בלימוד עצומה ונוראה עם התמדה מופלגת וגאונות כבירה שעם כל זה הגיע לפסגות עצומות בידיעת התורה לעומקה.
ה. נראה [כך תמיד היה ההרגשה הפשוטה של כל מי שבא בקירבתו אפי' מעט] שהיה גדול הדור בבין אדם לחבירו, וחי בפשטות שנתנה לכל אחד שדיבר עמו הרגשה של שוה בין שוים.
ולהעיד על גדלות בתורה אז צריך להיות גדול כדי לראות זאת, אבל גדלות בבין אדם לחבירו מרגישים… וכל אחד הרגיש!
ו. כל אחד שהיה דופק בדלת היה הוא בעצמו קם לפתוח, ובדר"כ לא נתן לחברותות שילכו לפתוח, ותמיד אם היו רוצים שהוא לא יפתח, היה צריך לקום בזריזות עוד לפני ששומע [והאמת שכיון שלא היינו יודעים אם לענות באמצע הלימוד אז לא היינו קמים, ואז בדר"כ הוא זה שהיה קם לפתוח].
ז. בשלהי תשע"ט ביקשתי ממנו הדרכה ללקיחת משכנתא באופן של הית"ע מהודר, וישב עימי והסביר לי את הרעיון של הית"ע ומה לעשות מחמת כך, והדריך אותי מה לומר לבנק בשביל שמנהל הסניף יחתום ולעמוד על כך. [ולא הכיר אותי אז בהיכרות מיוחדת]. ולאחמ"כ גם בירר את המספר טלפון שלי, בשביל להוסיף לי איזה ענין. וראינו את האיכפתיות שלו מכל אחד, ואת דקדוק ההלכה.
ויש להוסיף ענין חשוב שהסתפק אז, במי שמקבל משכנתא לפני תשלום אחרון וממילא עדיין הדירה אינה שלו, ונמצא שאין לו נכס, וא"כ האם יכול לקחת משכנתא, והספק היה האם 'זכות חוזית' מה שיש לו חוזה על דירה ויכול למוכרו זה נחשב נכס או לא. ואיני זוכר ברור את הצדדים [כמדומה שגם היה נידון האם בחו"מ זה בר מכירה] ואת הכרעתו [כמדומה (ואין לסמוך ע"כ) שנטה להקל].
ח. סיפר פעם בהקשר למאמר שכתב על פירות נכרים בשביעית [שכתב מכתב תגובה לספר מנחת ירושלים] שהגרח"ק ראה זאת ונהנה מאד, ואמר שחבל שלא ראה זאת לפני ההדפסה להוסיף עוד מראי מקומות וכדו'.
ט. סיפור נפלא על דקדוק ההלכה ופשטותו בהנהגותיו, בערב פורים תשפ"ב דפקו בערב שני בחורים מישיבה קטנה בק"ס לאסוף כסף, ולמעשה היה להם יראת כבוד וחששו מלדפוק, ובסוף אחד דפק והשני עמד קצת רחוק, וכשפתח בעצמו את הדלת אז הבחור קצת נבהל [שלא חשב שרבינו יענה לו] וחבירו לגמרי ברח, ואז אמר שאוסף כסף, ונתן לו רבינו, וביקש שיתן לו קבלה ע"כ, ואז הבחור היה צריך מקום לכתוב קבלה, ולבנתיים חבירו ראה שיש שמה איזה דיבור אז התקרב, וכשראה אותו רבינו אז אמר לו שא"צ קבלה… ואז הסביר להם שיש הלכה שצדקה נגבית בשנים, וממילא אינו יכול לתת כסף לאחד, ולכן הוא מבקש קבלה, אבל כשראה שהם שנים אז אינו צריך לכל זה.
י. בכל מקום שהיו מדברים איתו תמיד היה מונח בסוגייא, ולא היה צריך להתאמץ ולהיזכר, וגם כשהיה ולא זכר את פרטי הדברים מ"מ ידע את יסוד הדברים, והיה לו מה לומר בזה דברים ברורים ומיוסדים, וזה ממש 'מרא דכולא תלמודא' שהוא בעלים על כל מקום בתלמוד, שיש לו מה לומר ולחדש ולהוסיף תמיד, ושמעתי בשם ת"ח אחד שתמיד אהב לדבר בלימוד עם רבינו, ועוד יותר מכל גדולי "לדרמן", ומשום שתמיד היה מונח בכל נושא ולא צריך להכניס אותו לענין בשביל לשאול את השאלה.
יא. פעם באמצע הלימוד רצה לעיין ברמב"ם ולא מצאנו את הכרך הזה, עד שנזכר שזה בחדר שינה [פשוט הלך לישון עם זה לילה קודם].
יב. שמעתי מדודי הגאון הגדול ר"ש מלול שליט"א [רב העיר מרסיי בצרפת] שני מעשים מופלאים על גודל שקיעותו הנוראה בלימוד, שבשנת תשמ"ו כשלימד בשכונת הר נוף יום אחד רואה את רבינו עומד באמצע הכביש ברחוב שאולזון כששני ידיו תופסות את מצחו וכולו שקוע בלימוד, וכל הרכבים צופרים לו שיזוז, והוא לא שומע כלל, וכך במשך זמן מה רכבים עוברים לידו וצופרים והוא לא שומע, עד שפשוט יצא נהג אחד ותפס אותו ואחזו בגופו ואז הוא זז והמשיך למדרכה. כמו"כ יום אחד רואה אותו יוצא מהמקוה כשעדיין אינו לבוש כראוי, כאשר מרוב שקיעות בלימוד כלל לא שם לב לכלום.
יג. מעשה נורא מאד של בין אדם לחבירו, שראיתי בעיניי, היה בחור בישיבה קטנה שמסיבה מסויימת לא היה שייך שיחזור לישון כל יום בביתו, אז המשגיח שם דיבר ע"כ עם רבינו, ורבינו אמר בפשטות שכיון שחיתן את בתו האחרונה אז הוא יכול לבוא ולישון אצלו, והוסיף שישלם לו שכירות של חמש מאות לחודש, ועדיף שישלם בסוף התקופה… ואז הבחור הגיע, ורבינו אמר לו שכיון שזה שכירות אז יקבל מפתח ויוכל לפתוח את הדלת מתי שצריך, וגם להכין לו ארוחת ערב, וכך קיבלו בסבר פנים יפות והיה מתעניין בשלומו, והבחור היה מגיע ומכין לעצמו חביתות והיה הרגשה מאד נעימה. ובסיום התקופה כשבא לשלם לו, אז רבינו סירב בכל תוקף, ומה פתאום לקחת כסף, ולא רוצה למכור את המצוה וכו', ואז הבין הבחור כמה שזה היה חכמה בשביל שירגיש בבית, [ובאמת אמר לי שביום האחרון אח"כ הרגיש פתאום לא נעים להכין ארוחת ערב, מחמת שכאורח זה לא נעים].
יד. סיפר לי גיסי שבא עם ב"ב לבית רבינו בשביל חלאקה לבנו [אדר תשפ"ד], והיה פשיטא להם שהרבנית תפתח כשידפקו, אז לכן אשתו דפקה בדלת, ולמעשה רבינו ענה, ומיד שפתח הבחין שזה אשה ונעלם מיד. והלך לקרוא לרבנית. ורואים את יראתו הגדולה והנוראה שמיד שפתח אז באופן ספונטני נעלם. [וכלשונו: כבורח מאש].
טו. זכורני שכשהייתי בשידוכים ודיברתי אתו על הצעה מסויימת, שהיה נראה שאולי הרב דיאמנט יוכל לסייע בכך אז מיד קם בזריזות ויצא מביתו, אפי' בלי מלבוש עליון ,והלך לדבר איתו על כך, וישב שם דקות ארוכות לבדוק זאת. [זכורני שהיה כולל של כמה מתלמידיו שנפתח, ובאו לעשות 'לחיים' בביתו, ואעפ"כ לא השתהה, אלא קודם הלך לשם]. ולומדים מכך את האכפתיות מכל אחד שמטריח עצמו במיוחד ללכת ולברר בעצמו מחמת צד הספק שאולי תהיה תועלת בכך בשביל השידוך. וגם את מידת הזריזות – לעשות מיד.
טז. כמו"כ מעשה נורא, שכאשר הגיע לחתונתי, הודיע לי שהיות והרגל שלו כואבת [זכורני שאמר שהיה לו משהו ברגל, אמנם בניו אינם זוכרים זאת] אז לא יוכל לרקוד איתי בפרטות כדרכו לשמח חתן וכלה בכל עוז ותעצומות ובכל ליבו ונפשו [ויש להאריך בזה טובא בגודל השמחה שהיה טורח בגופו לשמח את החתן בריקוד ופיזוז כבחור צעיר], וכבר סברתי וקיבלתי, אמנם לאחר כמה דקות הציע שרוצה לרקוד כדרכו [זאת אומרת שאפי' שאמד שלפי כוחותיו יקשה לו דבר זה מ"מ החליט להתאמץ למען הרבות בשמחת חתן], והנה אחרי כמה דקות של ריקוד התיישב לנוח קצת, ופתאום קם ממקומו ומתחיל לרקוד שוב כדרכו, ויהי הדבר לפלא מדוע קם לרקוד שוב… אמנם אחרי החתונה סיפר לי המסריט את הענין, שהיות ובפעם הראשונה כשרקד הוא לא שם לב, ולא הספיק להסריט זאת, אבל כשקלט שיש כאן ריקוד מיוחד וניגש להסריט כבר הפסיק הריקוד, אז ניגש המסריט אל רבינו, ואמר לו שהיות והוא המסריט ולא הספיק להסריט, אז הוא מבקש ממנו לרקוד שוב פעם, ומיד קם רבינו בלי לחשוב על עצמו ועל כוחותיו ועל כך שכבר רקד ושימח, ועל כך שזה מוזר לקום ולרקוד שוב, ומיד התחיל לרקוד מחדש ברוב עוז וחדוה, והכל מחמת בקשתו של המסריט.
ואיני יודע האם זה מחמת פרנסה של יהודי – המסריט, או בשביל החתן שישאר לו הסרטה, אבל מה שברור ששמענו כאן את עוצם הרגשותיו בשל אחרים, בלי לחשוב כלל על עצמו כבודו וכוחותיו.
והמתבונן יבין כמה רגישות בבין אדם לחבירו מונח במעשה נאצל זה, מעשה שנעשה בטבעיות ופשטות, אבל כולל בתוכו מחשבה על הזולת בביטול כל חשבונותיו האישיים.
יז. מעשה היה [כסליו תשפ"ב] שבאנו אליו, ושמענו מהחלון נידון על חלוקת ההקצאות בעיר ב"ב ואולי גם בירושלים, וישב אצלו אחד מחשובי העסקנים ודיבר איתו בענין זה, וכפה"נ היה מי שאמר לו שם דבר שאינו אמיתי ואינו ישר, אז רבינו הזדעק וגער בו והוכיח אותו והעמיד אותו על המקום בצורה מאד חריפה, והיה ניכר שהדבר בער לרבינו וכאב לו מאד כל הענין, ומכיון ששמענו זאת מבעד לחלון לא ידענו האם לדפוק מחמת שהרגשנו לא נעים להיכנס בתוך כזה מצב, עד שהרבנית ראתה אותנו בחוץ, ואמרה לו שהגענו, אז עבר לחדר אחר וסיים את העניין הציבורי ההוא, ומיד ניגש ללמוד, וכהרף עין התחיל ללמוד בריכוז מופלא, ובשיא השקיעות סוגיות כבידות בפרק הערל, והיה נראה כאילו לא אירע דבר.
וזה היה בעינינו דבר מופלא ביותר, איך שיכול מחד גיסא לעסוק ממש בענייני הציבור עם כל האכפתיות, עד לפרטים בדברים שיש בהם הרבה עקולי ופשורי, ואעפ"כ זה לא מפריע לו בריכוז שלו כי הוא זה, וזה גם במצב שאדם נורמלי צריך זמן מה של פסק זמן להירגע, ואח"כ להמשיך הלאה, אך הוא מיד כשמסיים את הצורכי ציבור ומה שצריך, שב לתלמודו, כאילו מעולם לא עסק בשום ענין וכאילו אין שום דבר על הפרק.
וזה נתן לנו הבנה ומבט על גדולי התורה, כמה שעמל התורה של עשרות שנים ללא היסח הדעת, מביא לכך שגם כשעוסקים בדברים רציניים ביותר אי"ז מפריע לעוצם השקיעות בלימוד. וזה מלבד מה שנוכחנו לראות איך עומד על האמת ללא משוא פנים כלל בשיא הישרות.
יח. פעם אמר שחושב שהצורה לדרבן בחורים להספיק יותר ולא להתעכב כל כך, זה ע"י שכל בחור יכתוב את כל מה שלמד בשבוע האחרון או בסוגיא פלונית, וכשיראה כמה למד וכמה הספיק, ומאידך תוך כזה הרבה זמן ייחסית לתוצאה, אז יבין מעצמו שצריך ללמוד יותר, ושההתעכבות אינה מצדיקה את התוצאות. ופעם אחרת אמר כעי"ז שאם יעשו מבחנים, אז בחורים ישימו לב ויידעו כמה באמת הם לומדים לעומת כמה שהם חושבים שלומדים.
יט. זכורני כמה הפריע לו והטריד את מנוחתו שבתקופת הקורונה היו מוסדות שהיו סגורים, ואפילו שהמוסדות של הבני תורה היו כמובן פתוחים אבל מ"מ כאב לו על כלל ישראל.
כ. רבינו היה איש עם הרבה מקוריות של חומרות ודקדוקים בהלכה, וכן ההתמצאות החזקה בהלכה למעשה בריבית ועוד, אמנם הוא לא היה איש מקורי בעצם ולא היה מוגדר איש הלכה, אלא היה איש של סוגיות בעומק העיון הדק היטב, וכל החומרות וכו' זה הגיע לא כשיטה וכמהלך כי "צריך להיות כך וכך" אלא פשוט כי כך צריך לעשות, ומיר"ש פשוטה שאם יש חשש איסור אז מתרחקים כמטחוי קשת.
ולכן החומרות אצלו היו בכל תחום ובכל נושא, ולא רק במה שמקובל ומצוי, וגם ובעיקר בחו"מ [בהשבת אבידה, וזהירות עצומה בממון אחרים] ובבין אדם לחבירו.
כא. סיפור על ידיעת התורה. שמעתי מידידי רבי משה שוב שאחיו רבי אליהו אמר לרבינו דבר שהשיטמ"ק בב"מ מביא בשם רבינו יונה, ואמר לו רבינו בפשטות שאינו זוכר שיש שיטמ"ק בב"מ שמביא בשם רבינו יונה, ובדק הנ"ל וראה שבאמת זה תוס' הרא"ש בשם ר"י.
באדיבות מערכת רוממות בראשות הרב יוסף בירקמן שליט"א
