השיעור השבועי: פרשת ואתחנן • הרב נתנאל אביסרור

ער שבת שלום ומבורך לכולם

פרשת ואתחנן שבת נחמו נחמו עמי על כי לקינו בכפליים ומתנחמים בכפליים על בית ראשון ובית שני שנחרבו באותו תאריך ט באב

(אם כי יש דעות שאומרים שבית ראשון רובו של היכל נשרף בי באב ובית שני רק בט באב)

ועדיין לא נושענו אוי מה היה לנו
נבקש מהקב"ה עד מתי אין לנו כח כבר בגלות הקשה ביותר גלות פרטית וכללית ושכינתא בגלותא רוצים משיח צדקנו ואז נוכל לעבוד את ה עם מוחין דגדלות עם כל הייעודים של הגאולה שיתקיימו תכף ומיד ממש

ולא ישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

אתה החילות להראות את עבדך את גדלך… אעברה נא (ג,כד-כה)
מבואר בחסידות כי כשם שקריעת ים-סוף היתה הכנה למתן-תורה, כך לעתיד-לבוא יהיה "והניף ידו על הנהר" (ישעיה יא) כהכנה לגילוי סודות התורה.
וזהו שרמז הכתוב:
"אתה החילות להראות את עבדך את גדלך" – "גדלך" רומז לקריעת ים-סוף, כמאמר רז"ל (ברכות נח) "הגדולה – זו קריעת ים-סוף". משה רבנו ע"ה מבקש מהקב"ה: כשם שזכיתי שקריעת הים היתה על-ידי, כן אזכה שגם "והניף ידו על הנהר" יהיה על-ידי, "אעברה נא".
(אור-התורה – דברים, עמ' קיב).

אעברה נא ואראה (ג,כה)
יש שני סוגי התבוננות – בדרך ראייה ובדרך שמיעה. בדרך ראייה – התבוננות בדבר הקרוב אל האדם, כמו ביטול הגוף אל הנפש, שאפשר להרגיש ביטול זה במוחש. בדרך שמיעה – התבוננות בעניין נעלה ונשגב, כגון הביטול של עולם האצילות.
"ואראה" – משה ביקש שבני-ישראל יתעלו עד כדי כך שכל עבודתם תהיה בדרך ראייה; גם כשיתבוננו בעניינים הנעלים ביותר, תהיה זאת בדרך ראייה מוחשית.
(אור התורה דברים עמ' סג).

עלה ראש הפיסגה (ג,כז)
לא נענה אלא בתפילה, שנאמר אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה, עלה ראש הפסגה (בדבר תפילה זו נתרציתי להראותך אותה, רש"י) (ברכות לב)
לכאורה, הרי כל מי שתורתו אומנותו פטור מן התפילה (שבת יא), ולפי זה מדוע הוזקק משה רבנו לתפילה, הרי אין לך אדם שתורתו אומנותו יותר ממשה?
אלא יש שני סוגי תפילה – תפילה רגילה, שהיא חובה בכל יום, ותפילה שמטרתה לבטל גזירה רעה. מי שתורתו אומנותו פטור אך ורק מהסוג הראשון של תפילה, אבל הוא אינו פטור מן התפילה שנועדה לבטל גזירה רעה.
(אור-התורה – דברים, עמ' קלו).

ונשב בגיא מול בית פעור. ועתה ישראל שמע אל החוקים (ג,כט–ד,א)
איזה קשר יש בין הישיבה בגיא לקבלת חוקי התורה?
מסביר אדמו"ר ה'צמח-צדק':
"ונשב בגיא" – רומז לביטול הטבעי שיש בישראל, שהביאם למאוס בתענוגי העולם ולקבל את דיני וחוקי התורה, "שמע אל החוקים".
"מול בית פעור" – ביטול זה הוא ההיפך של אומות העולם, שבגלל ישותם סירבו לקבל על עצמם את עול התורה ובחרו בתענוגי העולם. משום כך עבדו לפעור, "שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי" (רש"י בלק כה, ג), כדי להמשיך שפע רב של תענוגי העולם, שהם פסולת התענוג שבלימוד התורה.
(אור התורה).

ועתה ישראל (ד,א)
השם ישראל מורה על ניצחון במלחמה, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (וישלח לב). דווקא בזמן הזה נקראת הנפש האלוקית "ישראל" – על שם ניצחונה על הנפש הבהמית. אבל לעתיד-לבוא, שאז יתבטל הרע לגמרי ולא יהיה צורך במלחמה, לא תקרא עוד בשם זה.
(ליקוטי-תורה דברים עמ' לח).

לא תוסיפו… ולא תגרעו (ד,ב)
סמיכות הציוויים מלמדת אותנו שמי שעובר על "לא תוסיפו", סופו שיעבור גם על "לא תגרעו", וכמאמר רז"ל (סנהדרין כט): "כל המוסיף – גורע".
(ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 491).

ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (ד,ד)
שני סוגי חיים יש: "חי בעצם", היינו דבר שחי מצד עצמו, ו"חי במקרה", דבר שחי מחמת דבר חיצוני. לדוגמה: אש חמה בעצם, ומים שרתחו על האש אינם אלא חמים במקרה.
"ואתם הדבקים בה' אלקיכם" – מי שדבק תמיד בהקב"ה, שהוא חיי החיים, "חיים כולכם" – הוא חי חיים אמיתיים, חי בעצם, "היום" – אף בעולם הזה הנקרא "היום", ככתוב (להלן ז) "היום לעשותם".
(כתר שם טוב עמ' יא).
* * *
וכך מבואר פסוק זה בזוהר: הדבקות בקב"ה וההתבטלות אליו יתברך אינן ממעטות את חיותו של האדם, אלא להיפך – הן גורמות לחיים אמיתיים. כדכתיב (משלי יט), "יראת ה' – לחיים"; ככל שתגדל יראתו וביטולו של האדם כן יתרבה שפע חיותו.
באותו עניין מוסיף ואומר המגיד ממזריטש:
מדוע חיים המלאכים חיים נצחיים, שלא כמו הנשמות? כי במלאכים יש יותר יראת-שמים.
(סידור עם דא"ח, עמ' 164).

כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקנו (ד,ז)
"אלוקים" – רומז לשבעים השרים שלמעלה, שדרכם עוברת ההשפעה לשבעים האומות (אלוקים מלשון שר ומושל).
"מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו" – אין אף אומה אחת קרובה לשר שלה "כה' אלוקינו| – כפי שהקב"ה קרוב לעמו ישראל.
(אור-תורה, עמ' נא).

ועשיתם לכם פסל תמונת כל (ד,כג)
באחת מדרשותיו של הגה"ק רבי לוי-יצחק שניאורסון (אבי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) – נגד שיטת הקומוניזם, אשר חרתה על דגלה את האחדות והשוויון – אמר:
"כל" רומז לאחדות, כנאמר (דה"א כט), "כי כל בשמים ובארץ", ותרגם "דאחיד בשמיא בארעא". "ועשיתם לכם פסל תמונת כל" – התורה מזהירה אותנו לבל נעשה מ"כל" זה – עניין האחדות – עבודה-זרה.
(מפי השמועה).

כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא (ד,כד)
אש אינה יכולה להאיר, אלא על-ידי פתילה או עצים. שכן טבע האש להסתלק למעלה, לשורשה, ויש צורך בפתילה ש'תחזיק' אותה כאן למטה. הוא הדין לגבי האור האלוקי המחיה את הבריאה. אור זה שואף כל העת לחזור לשורשו, וה'פתילה' שמחזיקה את האור בעולם הזה היא התורה והמעשים הטובים של בני-ישראל.
כשם שהפתילה חייבת להיות ראויה ומוכשרת להתאכל באש ("אש אוכלה"), כך גם אין אור ה' נאחז יפה ואינו שורה בנפש האדם, אלא כאשר התורה והמצוות של האדם חדורות ביטול וכלות-הנפש אליו יתברך.
(ליקוטי-תורה – ויקרא, עמ' כה).

אתה הראת לדעת… אין עוד מלבדו (ד,לה)
כל יהודי "רואה" ומאמין מצד נשמתו ש"אין עוד מלבדו", אבל אין הוא רשאי להסתפק בכך, אלא חובתו להבין את העניין בשכל – 'לדעת'. רק ידיעה שכלית מביאה להתאחדות פנימית עם הדבר, ואילו באמונה בלבד נשאר העניין בבחינת 'מקיף'.
(ליקוטי-שיחות כרך ד , עמ' 1170).
* * *
הידיעה ש"אין עוד מלבדו", היינו שהבריאה בטילה לאור האלוקי המחיה אותה ואינה מציאות עצמאית, אינה ידיעה שכלית ("לדעת") בלבד, אלא אפשר 'לראות' את הדבר בראייה חושית, 'הראת'.
דוגמה לדבר:
תלמיד היושב לפני רבו מתייחס לדיבורו של הרב כ'יש' ומציאות דבר (שכן הוא קולט את חכמת הרב באמצעות דיבורו), ואילו מחשבתו של הרב (שאינה מתגלית אליו) נחשבת בעיניו 'אין'; אך לאמיתו של דבר ההיפך הוא האמת, שהרי המחשבה היא מקור הדיבור וחיותו והדיבור בטל אליו. הרי רואים בחוש שככל שדבר מסויים נעלה יותר – הוא רוחני ודק ונעלם יותר, ועם כל זה הוא ה'יש' האמיתי. וכמו כן: לעיני בשר אמנם נראה שהעולם הגשמי הוא 'יש', ועולם היצירה הרוחני הוא 'אין'; אך האמת היא שעולם היצירה, שמחיה את עולם העשייה, הוא 'יש' אמיתי, ועולם העשייה בטל אליו ואינו אלא 'אין'.
(אור התורה דברים עמ' סד).

אתה הראית לדעת (ד,לה)
כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו כולם שהוא יחידי (רש"י).
בדברי רש"י נרמזים שני אופנים בעבודת ה' – 'פתח' ו'קרע'.
פתח – היינו עבודת הבירורים, שבה 'פותחים' את עניני העולם ומגלים את תכליתם (שנבראו לשמש את קונם) ואת הניצוץ האלוקי שבהם. וכן בעבודת האדם עם עצמו: 'פותחים' את השכל ואת המידות (על-ידי התבוננות בתפילה) ועל-ידי זה עוסקים בענייני העולם לשם שמים ומבררים אותם.
קרע – עבודת הניסיונות. הניצוץ שבניסיון נעלם ונסתר לגמרי, וכדי לגלותו יש צורך ב'קריעת' וביטול ההעלם וההסתר. והוא הדין לעבודת האדם עם עצמו: יש לבטל את התענוג והרצון, השכל והמידות, ולא להתחשב בהם; וכן יש לבטל את המגבלות של הגוף והנפש הבהמית ולהתעלות מהם.
(לקוטי שיחות כרך כד עמ' 40).

אתה הראת לדעת… אין עוד מלבדו (ד,לה)
כידוע, נעצר אדמו"ר הזקן ונלקח למאסרו בפטרבורג, באסרו-חג סוכות תקנ"ט. יום לפני כן, בשמחת-תורה, אמר הרבי:
"אתה" – עצמות אין-סוף. "הראת לדעת" – הראת שעל אדם לשבור את עצמו (לדעת מלשון שבירה, כמו "ויודע בהם את אנשי סוכות"), כדי שהכול יידעו ויראו ש"אין עוד מלבדו".
(ליקוטי-דיבורים ד, עמ' 1498).

אתה הראת לדעת (ד,לה)
אמר רבנו הזקן:
"אתה" – עצמות אין סוף ברוך הוא, "הראת" – נגלית, "לדעת" – כדי שידעו אותך.
למרות שהקב"ה הוא אין סוף ולגדולתו אין חקר, הוא מאפשר לאדם מוגבל להשיג אלוקות.
(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' נו).

אתה הראת לדעת (ד,לה)
כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו כולם שהוא יחידי (רש"י)
בדברי רש"י נרמזים שני אופנים בעבודת ה' – "פתח" ו"קרע".
"פתח" – היינו עבודת הבירורים, שבה "פותחים" את ענייני העולם ומגלים את תכליתם (שנבראו לשמש את קונם) ואת הניצוץ האלוקי שבהם. וכן בעבודת האדם עם עצמו: "פותחים" את השכל ואת המידות (באמצעות התבוננות בתפילה) ועל-ידי זה עוסקים בענייני העולם לשם שמים ומבררים אותם.
"קרע" – עבודת הניסיונות. הניצוץ שבניסיון נעלם ונסתר לגמרי, וכדי לגלותו יש צורך ב"קריעת" וביטול ההעלם וההסתר. והוא הדין לעבודת האדם עם עצמו: יש לבטל את התענוג והרצון, השכל והמידות, ולא להתחשב בהם; וכמו-כן יש לבטל את המגבלות של הגוף והנפש הבהמית ולהתעלות מהם.
(לקוטי שיחות כרך כד עמ' 40).

כי ה' הוא האלקים (ד,לה)
גם שם אלקים, בגימטרייה הטבע, הוא בעצם שם הוי' שלמעלה מהטבע, היה הווה ויהיה כאחד. גם טבע הוא אלוקות, אלא שהדבר מוסתר ונעלם.
(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' נו).

אין עוד מלבדו (ד,לה)
כלומר: אין שום מציאות חוץ מהבורא, שכן העולם בטל לגמרי לאור האלוקי השופע בו.
וכמבואר בתניא (שער היחוד והאמונה פ"ג): "אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא . . לא היה גשמיות הנברא וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש".
(דרך מצוותיך עמ' סב).

אנכי עמד בין ה' וביניכם (ה,ה)
הישות והאנוכיות היא מחיצה המבדלת בין האדם לקונו.
(מפי השמועה).

קול גדול ולא יסף (ה,יט)
קול אחד נחלק לשבעה קולות והם נחלקים לשבעים לשון (שמו"ר ספכ"ח).
גם כאשר לומדים תורה באחד משבעים לשון יש כאן אותה קדושה שישנה בלימוד בלשון הקודש, שכן הקול של מתן תורה נחלק לשבעים לשון, ובכל שפה שלומדים הריהו אותו "קול גדול".
(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1094).
* * *
שממנו נתנבאו כל הנביאים (שמו"ר ספכ"ח).
כל חידושי התורה שנתגלו ונתחדשו על-ידי הנביאים והחכמים במשך כל הדורות – גם בהם יש ה"אנכי ה' אלוקיך" של מתן תורה: מהותו ועצמותו יתברך ("אנכי") מדבר לכל יחיד ("אלוקיך" לשון יחיד). אלא שהדברים לא נתגלו עד שבא נביא או חכם פלוני ואמרם.
(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1093).

היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. ועתה למה נמות (ה,כא-כב)
מפרש השל"ה:
עד היום חשבנו שכל עוד הנשמה מצויה בגוף גשמי, בעולם גשמי, אין היא יכולה לקבל גילוי אור אלוקי, ורק לאחר צאתה מהגוף היא מסוגלת ליהנות מזיו השכינה. אך "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי", שאפשר לקבל גילוי נעלה גם בעולם הזה, נשמות בגופים; ואם-כן "למה נמות"…
בעניין זה מסופר על אחד מגדולי החסידים, רבי יעקב-משה בזפלוב, שנהג להרבות בתעניות ובעקבות זאת פגע בבריאותו ונפטר בגיל צעיר. בימיו האחרונים אמר לבניו, שעמדו ליד מיטתו: יקיריי, אל תעשו כמוני, אלא תאכלו ותשתו ככל הדרוש, שכן עשרים שנות תעניות לא שוות הנחת תפילין פעם אחת!
כשהגיעו הדברים אל אדמו"ר הרש"ב, נענה ואמר: הוא צודק, אך כדי להגיע להרגש כזה יש צורך בעשרים שנות תעניות…
(מפי השמועה).

ושמרת לעשות (ו,ג)
מי שעושה מצווה ("לעשות") צריך להיזהר ולשמור ("ושמרת") מפני התערבות פנייה אישית, כגון התפארות, החזקת טובה לעצמו וכיוצא בזה.
(לקוטי תורה).

אשר אנכי מצוך היום (ו,ו)
"אנכי" – "אנכי מי שאנכי", מהותו ועצמותו יתברך, "מצווך" – לשון צוותא וחיבור, קיום המצוות מקשר את האדם לבורא, "היום" – קיום המצוות אפשרי רק בעולם הזה.
(תורה אור עמ' פא).

ושננתם לבניך (ו,ז)
ובפרשת עקב (יא) נאמר "ולימדתם אותם את בניכם". ויש לדקדק בזה: לכאורה היה הכתוב צריך להקדים "ולימדתם" (לימוד חדש) ל"ושיננתם" (שינון וחזרה)?
אלא לראש וראשונה חייבים "לשנן" ולהחדיר בילד את תוקף האמונה, את ה"שמע", ראשי תיבות "שאו מרום עיניכם", על-ידי שמרגילים אותו באמירת ברכות וכיוצא בזה. רק לאחר מכן יש לגשת ל"ולימדתם".
(ספר השיחות תש"ג עמ' 46).

וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך (ו,ח)
אמר הבעל-שם-טוב:
בני-ישראל הם תפיליו של הקב"ה כביכול, כמאמר רז"ל (ברכות ו) "הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". תפילין של ראש – היינו בעלי תורה, ותפילין של יד – יהודים פשוטים. וקדמה הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, שכן עבודתם של היהודים הפשוטים בקבלת עול מלכות שמים עולה על ידיעת התורה של בעלי המוחין.
(ספר השיחות ת"ש עמ' 133).

וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת (ו,כה)
"נשמור" – מלשון "ואביו שמר את הדבר".
כאשר אדם ממתין ומצפה מתי יגיע הזמן שיקיים מצווה – הוא גומל צדקה וחסד עם אותו זמן, שכן הזמן עצמו מאושר מכך שעושים בו מצווה. זהו שנאמר (תהילים יט) "יום ליום יביע אומר": כל יום מספר לחברו על המצוות שנעשו בו והוא מתגאה בהן.
(אור תורה עמ' נא).

כי אתם המעט מכל העמים (ז,ז)
אפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני (חולין פט).
זהו שנאמר לעיל (ד) "כי מי גוי גדול" – גדולתם של ישראל היא בכך שהם ממעטים את עצמם לפני המקום. וכפי שנאמר בזהר (ח"א קכב): "מאן דאיהו זעיר איהו רב".
(אור התורה דברים עמ' קנו).

אשר אנכי מצווך היום לעשותם (ז,יא)
ולא למחר לעשותם (עירובין כב).
בעולם הזה, שהוא עדיין לפני הבירור, והטוב והרע מעורבים זה בזה, גם מי שחטא ופשע ועבר את הדרך מסוגל להפוך את הרע לטוב על-ידי תשובה. ואילו עולם הבא הוא "עולם ברור" (ב"ב י), הוא כבר לאחר הבירור, וכל דבר בא על מקומו, כך שיש ניתוק מוחלט בין הטוב לבין הרע; ולכן לא ניתן להפוך את הרע לטוב.
(סדור עם דא"ח עמ' לב).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה