בדרך לעוד כישלון? המלחמה הקשה בזירה הבינלאומית על עלילת העיתונאית

ביום רביעי בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהדיווח הראשוני כי עיתונאית רשת אל-ג’זירה שירין אבו עאקלה פונתה לבית החולים הספיק להתייבש, היה ברור שישראל בדרכה לקרב, הפעם בזירה בה היא מצליחה הרבה פחות מאשר בזירות אחרות, הזירה התקשורתית והבינלאומית. כשבבית החולים קבעו את מותה, הקרב יצא לדרך, ומוקדם לקבוע מי בנתיב לניצחון.

חלק מהעולם, בפרט העולם ערבי, כבר החליט – צה”ל הרג אותה, לא משנה מה נגיד, נספר או נוכיח. מנגד, רוב האזרחים ישראלים, והתומכים המושבעים המעטים שלנו בעולם, החליטו גם הם, הם יגבו אותנו בכל מקרה. בתווך נמצאת התקשורת הבינלאומית דוגמאת ה-CNN, ה-BBC, הניו יורק טיימס ועוד כלי תקשורת פרוגרסיבים שניצבים בשורה הראשונה של הקול העולמי, והממשלה הדמוקרטי השמאלני השולט בבית הלבן לצד ממשלות אירופה שמרביתן בכל מקרה לא מסמפטות אותנו.

לישראל היסטוריה ארוכת שנים של כישלונות צורבים בזירה הבין לאומית במקרים מהסוג הזה. בשורות הבאות נחזור לכמה מהמקרים הבולטים שבהם, ננתח את השיח שהיה אז וננסה לראות האם יש לישראל מה ללמוד מהפקות הלקחים שהיו צריכות להיעשות אחרי הסערות הקודמות.

הירי בילד, שלא היה

בפתחה של האינתיפאדה השנייה פורסם תיעוד של מוחמד א-דורה, ילד פלסטיני בן 12, בה לכאורה הוא נהרג. בקטע הווידאו נראה א-דורה כשהוא מפוחד ומסתתר מאחורי גבו של אביו. לאחר מכן נשמע צרור ירי, ענני אבק ובעקבותיו נראתה פגיעה לכאורה בילד ובאביו. האירוע צולם על ידי צלם פלסטיני של הטלוויזיה הצרפתית France 2 בשם טלאל אבו רחמה. בסמוך לאירוע נטען באמצעי תקשורת שונים שהילד נהרג מירי מכיוונם של חיילי צה”ל שהיו מוצבים בעמדת נצרים.

למחרת בבוקר פרצו מהומות אוקטובר של ערביי ישראל, גל של הפגנות אלימות, חסימת עורקי תחבורה ראשיים, שריפת צמתים, והתנגשויות עם המשטרה, בהן נהרגו 13 ערבים ויהודי אחד. יום לאחר האירוע נטל צה”ל אחריות למות הילד, וגורמים בכירים בו אמרו שקיימת סבירות גבוהה שהוא נהרג מאש כוחות צה”ל. תחקיר פנימי ומאוחר של פיקוד הדרום בצה”ל קבע כי א-דורה לא נורה בידי חיילי צה”ל, אלא בידי פלסטינים.

האלוף במיל’, גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, ראש אגף המבצעים דאז, מודה שטעה אז בהתנהלות. “נוכח חילופי האש הקשים באותו אירוע, ומשום שמדובר היה בערוץ תקשורת אירופי ולא ערבי, הנחתי שהעובדות היו נכונות. חשבתי שההסבר שאתן בדבר הירי הפלסטיני המסיבי מתוך הפגנה אל עבר יישוב ישראלי, והעובדה שפלסטינים דחפו בכוונה ילדים לחזית, יסברו את האוזן. זו הייתה שגיאה קשה”.

“בתחקיר יסודי שצה”ל קיים כמה ימים אחר כך התברר כי לנוכח זווית הפגיעה של הקליעים בקיר שלידו עמד הנער, ומבדיקת נתונים נוספים, כמעט ודאי שהוא נהרג מאש פלסטינית ולא מירי של צה”ל. יותר מכך, נאספו ראיות חזקות בדבר האפשרות שהנער כלל לא נהרג, אלא שכל המקרה היה מבוים”.

כשעשור לאחר האירוע תמך במסקנות התחקיר גם משרד ראש הממשלה. שלוש שנים מאוחר יותר הצטרפה ממשלת ישראל להאשמה נגד הפלסטינים בביום או זיוף התקרית ואת France 2 בשיתוף פעולה, כשדוח של צוות בדיקה בין-משרדי קבע כי “בסוף סרט הצילום, בקטע שלא שודר, הילד נראה חי” וכנראה כלל לא נפגע מכדורים, וודאי לא מכיוון צה”ל, וכי “הדיווח ברשת הצרפתית France 2 נערך, כך שהוא יוצר את הרושם לפיו קיימות הוכחות לכך שהילד א-דורה נפגע מאש צה”ל”.

בניין אל-ג’לאא

אירוע דומה, בוודאי מבחינת הלחץ התקשורתי שיצר, היה הפצצת בניין אל-ג’לאא לפני שנה, במהלך מבצע שומר החומות. במידה מסיומת, ההפצצה ההיא, מוצדקת ככל שתהיה, הביאה לתחילת הסוף של המבצע, אחרי שארצות הברית החלה ללחוץ באופן אגרסיבי לכיוון הפסקת אש, עד שראש הממשלה דאז בנימין נתניהו כבר לא יכל לעמוד בלחץ שיחות הטלפון של הנשיא ג’ו ביידן.

הפצצת בניין אל-ג’לאא, בניין התקשורת בעיר עזה, הופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי מכיוון שלטענת ישראל, ארגון הטרור חמאס, משתמש בבניין למטרות צבאיות. עם זאת, העיתונאים שעבדו במגדל, בו היו גם משרדים של סוכנות הידיעות הבינלאומית המוערכת Associated Press ורשת אל-ג’זירה, הכחישו את טענות הישראלים, על אף שאלו אמרו שיש להם הוכחות לכך שחמאס עשה שימוש בבניין.

יום לאחר התקיפה הצהירה ישראל כי היא הראתה לארצות הברית ראיות לכך שחמאס פעל מתוך הבניין. חרף הצהרה זו, מזכיר המדינה אנתוני בלינקן אמר כי הוא באופן אישי לא ראה שום ראיות לכך שחמאס פועל בבניין. בהמשך הודיעה ישראל כי סיפקה מודיעין לאמריקאים בעניין, אך אמרה כי אין בכוונתה לפרסם את המידע לציבור הרחב. שגריר ישראל באו”ם, גלעד ארדן, נפגש עם בכירי סוכנות הידיעות AP והצהיר כי חמאס פיתח מערכת לסיכול אלקטרוני של טילי מערכות כיפת ברזל הישראליות.

הצלם ברפיח ושלל הגרסאות

לפני 20 שנה נהרג צלם עיתונות בריטי שצילם סרט תעודה באזור רפיח. הצלם, ג’יימס מילר, נפגע בצווארו בחילופי אש בין צה”ל לפלסטינים, וחיילי טנק של צה”ל פינו אותו מהמקום. מתחקיר ראשוני עלה שבמהלך פעילות כוח דחפורים משוריינים מלווה בנגמ”שים סמוך לגבול מצרים נפתחה אש לעבר הכוחות, ונורה טיל נגד טנקים אל אחד הנגמ”שים. הכוחות השיבו אש אל מקורות הירי ואל מוקדים נוספים, שבהם על פי החשד הסתתרו פלסטינים חמושים.

מייד לאחר האירוע העריכו בצה”ל כי הצלם הבריטי נפגע מאש החיילים, אולם בהמשך פרסמה סוכנות הידיעות AP צילומים בהם נראה הצלם כשהוא נפגע מאחור בשעה שהוא עומד בפניו אל כוח צה”ל – אז העלו בפיקוד דרום את האפשרות כי הצלם נפגע מאש פלסטינית שנורתה מתוך רפיח.

לאחר מכן שוב התברר אחרת. הסרט התיעודי שפורסם הציג את מילר ועמיתיו יוצאים מביתה של משפחה פלסטינית במחנה הפליטים של רפיח לאחר רדת החשיכה, בנושאם דגל לבן. הם צועדים כ-20 מטרים מחוץ למרפסת הבית כאשר נשמעת הירייה הראשונה. כעבור 13 שניות של דממה, זועקת עמיתתו של מילר: “אנחנו עיתונאים בריטיים!” אז מגיעה ירייה נוספת, שפגעה במילר.

חבר המושבעים בבית המשפט סיינט פנקראס קורונר בלונדון פסק כי מותו של מילר היה הרג בלתי-חוקי, וקבע כי מילר נרצח. משפחתו של מילר לחצה על ממשלת בריטניה להבטיח כי רוצחו יועמד לדין, בהאשימה את הרשויות הישראליות ב”כישלון מביש לשמור על הסטנדרטים היסודיים והחד-משמעיים של המשפט ההומאניטארי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי”. לאחר דיונים משפטיים ממושכים, שילמה ישראל למשפחת ההרוג פיצויים בסך למעלה ממיליון ליש”ט.

הלקחים

לדברי האלוף במיל’ גיורא איילנד, “ישנן שלוש מסקנות מאירועים אלה: הראשונה, יש אירועים שאסור להגיב עליהם מיד אלא להתעקש על תחקיר יסודי, ובתנאי שצה”ל מתחייב מראש גם לפרסם אותו ולהתחייב למועד מסוים (רצוי תוך כמה ימים). השנייה, תכלית התחקיר היא לא להוכיח ש”צה”ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם”, אלא למצוא את האמת, גם אם היא כואבת או מביכה. השלישית, אם המסקנה היא שההרג נגרם על ידי הצד השני, חובה למצוא ראיות שישכנעו לפחות את הציבור הישראלי, כמו גם את גורמי המקצוע הבינלאומיים”.

“ההפסד ההסברתי בכל הנוגע למותה של אבו עאקלה נקבע במידה רבה בחמש הדקות הראשונות אחרי התקרית, כאשר רשת אל-ג’זירה קבעה (ללא שום הוכחה חותכת) כי העיתונאית נהרגה מירי ישראלי”, טוען אליאור לוי, פרשן ‘ווינט’ לענייני הערבים. את הנרטיב הזה אימצו מייד אחר כך כל כלי התקשורת הערביים והפלסטיניים. ועדת הבדיקה שהקים צה”ל לבחינת האירוע כבר לא תשנה דבר במערכה ההסברתית, ולא משנה אם היא תמצא שאבו עאקלה נהרגה מאש חיילי צה”ל או מירי החמושים הפלסטינים במחנה הפליטים ג’נין. סביר יותר שהשאלה מי אחראי לירי עליה תישאר בגדר תעלומה בלתי פתורה”.