המלכה מתה, יחי המלך החדש: מאות שנות המלוכה הבריטית – הסיפור בקצרה

הרגשות בבריטניה משמשמות בימים אלו בערבוביה, חלק חוגגים יותר את מות המלכה, חלק עצובים יותר עם היבחרו של המלך החדש (כן שמתי לב, לא בטוח שטעיתי). ככה זה כנראה כשאין מסורת אמיתית בת אלפי שנים להיתלות בה, מתרגשים מהמצאה חדשה בת כמה מאות שנים של "מורשת".

למרות קורטוב לא קטן של ציוניות בו אני ניגש לכתבה הקרובה (אני בטוח שהסתרתי את זה היטב מהמילה הראשונה), אבל תודו, זה לא יותר ציני מלהשאיר גופה לה להירקב 10 ימים רק בשביל שהבן שלה יסתובב בכל רחבי הממלכה לקבל "תנחומים", אנסה בכל זאת לתת לכם סקירה קצרה על מה זה ולמה זה.

השנים הראשונות

הכל התחיל לפני כאלף שנה. יורדי הים כבשו את אנגליה ויצרו את ממלכת וסקס כממלכה המרכזית באזור, המלך אלפרד הגדול השתלט בחזרה על האזורים וסקס ומרסיה וזכה לתואר "מלך האנגלו-סקסים", יורשיו השתלטו על שטחים נוספים והקימו את ממלכת אנגליה.

אחרי זה השתלטו הדנים על אנגליה, ושלטו בה מספר שנים, אחריהם דוכס נורמנדיה ויליאם כבש את אנגליה כולה, והפך למעשה למלך החזק באירופה באותה עת. הכיבוש הנורמני היווה למעשה את ראשיתה של אנגליה הקיימת כיום.

לאחר מותו של ויליאם הראשון מלכו שני בניו – תחילה ויליאם השני ואחריו הנרי הראשון, שנחשב למלך הראשון מבית פלנטג'נט. על אף סכסוכים פנימיים רבים, הנרי להגדיל את גבולות ממלכתו ואף לכבוש את אירלנד.

לאחר מותו של הנרי השני ירש את הכס בנו, ריצ'רד לב-הארי. תקופת מלכותו של ריצ'רד מתאפיינת בעיקר בהיעדרו מהממלכה, בשל השתתפותו במסעי הצלב הזכורים לשמצה, ושלטונו של אחיו ג'ון בשמו.

לאחר מותו של ריצ'רד מלך אחיו ג'ון, שהיה מלך חלש, ונאלץ להיכנע לברונים ולחתום על המגנה צו שנועד לשמור על זכויות האצילים וחירויותיהם, ולהגן על חירויות אלה מפני המלך. זמן קצר לאחר מכן הודיע ג'ון כי הוא מבטל את הצו. הודעה זו הביאה לפרוץ מלחמת אזרחים שהסתיימה עם מותו והמלכת בנו בן התשע, הנרי השלישי. לאחר שהגיע לבגרות, מרדו הברונים שנית, מרד שהסתיים בתבוסת המורדים והוצאתם להורג.

תקופת מלכותו של אדוארד הראשון, בנו של הנרי השלישי, הייתה יציבה יותר. אדוארד כבש את ויילס וניסה לכבוש גם את סקוטלנד. את השטחים שכבש בסקוטלנד הצליחו הסקוטים לשחרר במהלך שלטונו של בנו, אדוארד השני. אדוארד השני הודח ובנו, אדוארד השלישי, הומלך תחתיו.

אדוארד השלישי, נכדו של פיליפ הרביעי, מלך צרפת מצד אמו, טען גם לכתר הצרפתי, ופתח את מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת. אדוארד נחל ניצחונות רבים, וכבש שטחים רבים בצרפת. בתקופתו התפתח הפרלמנט הבריטי אשר חולק לראשונה לשני בתים נפרדים – בית הנבחרים ובית הלורדים.

עם מותו עלה לשלטון נכדו בן העשר, ריצ'רד השני. ריצ'רד הסתכסך עם רבים מאציליו, בזמן ששהה באירלנד, השתלט על כס המלוכה דודנו, הנרי הרביעי, בתמיכת האצילים. ריצ'רד נאלץ לוותר על כיסאו ונרצח זמן קצר לאחר מכן.

הנרי הרביעי היה אף הוא נכדו של אדוארד השלישי. אביו היה בנו השלישי של אדוארד, ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, ועל כן נחשבת מלכותו לתחילתה של שושלת לנקסטר. לכל אורך מלכותו נאבק הנרי בניסיונות הפיכה ומרידות. בנו, הנרי החמישי מלך אחריו, ובתקופה זו שרר באנגליה שקט יחסי, שאפשר להנרי החמישי להתמקד במלחמתו בצרפת. הנרי החמישי זכה בניצחונות רבים, ואילץ את שארל השישי, מלך צרפת, להכיר בו כיורש הכתר הצרפתי, אך בשיא כוחו לקה לפתע בדיזנטריה ומת. את הכס ירש בנו, הנרי השישי, שטרם מלאה לו שנה. הצרפתים, בראשות ז'אן ד'ארק, ניצלו הזדמנות זו להדיח את השלטון האנגלי בצרפת.

הנרי השישי היה מלך חלש, ובתקופת מלכותו טען לכתר האנגלי צאצא אחר של אדוארד השלישי – ריצ'רד, דוכס יורק. הדבר גרם למאבק בין תומכי בית יורק, בהנהגת הדוכס, לבין תומכי בית לנקסטר, הבית השליט. דוכס יורק נהרג, אך בנו הבכור המשיך במאבק ונחל ניצחון, שלאחריו הוכתר כאדוארד הרביעי. המלחמות נמשכו גם במהלך שלטונם של אדוארד הרביעי, אדוארד החמישי וריצ'רד השלישי, ובהמשך זכה בית לנקסטר לשוב לשלטון לאחר קרב במהלכו נהרג ריצ'רד השלישי בידי ראש בית לנקסטר, הנרי רוזן ריצ'מונד, שעלה לשלטון כהנרי השביעי, הראשון מבין מלכי בית טיודור.

כוחו של בית המלוכה הגיע לשיאו בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, בנו של הנרי השביעי. בתקופה זו הפכה אנגליה לאחת המעצמות החזקות באירופה. בתקופת מלכותו של הנרי השמיני סופחה ויילס לאנגליה.

אדוארד השישי, בנו ויורשו של הנרי השמיני, שירש את כסאו של אביו בגיל תשע, המשיך ברפורמות של אביו, אך מותו גרם למשבר חוקתי. אדוארד נישל מהירושה בצוואתו את שתי אחיותיו למחצה, ובמקומן קבע כיורשת את ליידי ג'יין גריי, שסבתה הייתה אחותו של הנרי השמיני. ג'יין מלכה תשעה ימים בלבד בטרם הודחה בידי מרי הראשונה, אחותו הבכירה של אדוארד השישי, והוצאה להורג לאחר מכן. עם מותה עלתה לשלטון אחותה למחצה, אליזבת הראשונה (אתם מכירים את השנייה) בתקופת שלטונה הפכה אנגליה למעצמה עולמית, בעקבות ניצחונה על הארמדה הספרדית והקמת המושבות האנגליות בצפון אמריקה.

איחוד עם סקוטלנד

עם מותה של אליזבת הראשונה הגיעה שושלת טיודור לקיצה. כיוון שלא היו לאליזבת צאצאים, הוכתר אחריה באנגליה ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד, שהיה נינו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, בשם ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. הכתרה זו נודעה כאיחוד הכתרים, ויצרה מצב הידוע במשפט הבינלאומי כאוניה פרסונלית: אף כי בשתי הממלכות שלט מלך אחד, נותרו אנגליה וסקוטלנד שתי ממלכות נפרדות. ג'יימס הראשון עצמו כונה "מלך בריטניה הגדולה.

ג'יימס המשיך במסורת משפחתו של מאבק עם הפרלמנט. מאבק זה הגיע לשיאו בתקופת מלכותו של בנו, צ'ארלס הראשון, שסירב לכנס את הפרלמנט, קבע מיסים ללא אישור הפרלמנט, והטיל גזרות. המחלוקת בין המלך והפרלמנט הגיעה לשיאה עם פרוץ מלחמת האזרחים האנגלית שבסופה הוצא המלך להורג, ואוליבר קרומוול ייסד רפובליקה המכונה הקומונוולת' של אנגליה, והכריז על עצמו בתואר הלורד המגן ולמעשה כיהן כשליט יחיד. לאחר מותו ירש את התואר בנו, ריצ'רד קרומוול, שהיה שליט חלש ונאלץ לוותר על כסאו.

בהיעדר שלטון מסודר, גבר בקרב הציבור הרצון להשיב את המלוכה, שהושבה לבנו של צ'ארלס הראשון, צ'ארלס השני (אתם מכירים את השלישי). עם מותו עלה לשלטון אחיו והחל במדיניות שהייתה לצנינים בעיני הציבור. כתוצאה מכך הזמינו מספר אצילים את בתו של המלך, מרי, ואת בעלה ויליאם, נסיך אוראנז', להדיח את המלך ולמלוך במקומו. ויליאם הסכים, והגיע לאנגליה, ג'יימס נמלט והפרלמנט הבריטי והכריז שבריחתו מהווה ויתור על כס המלוכה ולכן ויליאם השלישי ומרי השנייה ימלכו יחדיו על אנגליה ואירלנד. הפרלמנט הסקוטי הכיר במלכותם זמן קצר לאחר מכן.

מרי נפטרה בלא ילדים בשנת ובעלה ויליאם המשיך למלוך אחריה עד מותו. לאחר מכן, אן, אחותה הצעירה של מרי, ירשה את המלוכה. הפרלמנט הבריטי, במטרה למנוע מחלוקת על כס המלוכה העבירו את חוק ההסדר 1701 בו נקבע כי סופיה מהנובר, צאצאיתו של ג'יימס הראשון, היא יורשת הכתר הבריטי, בהיותה שארת הבשר הפרוטסטנטית הקרובה ביותר של המלכה אן.

הממלכה המאוחדת

חברי הפרלמנט הסקוטי כעסו על חברי הפרלמנט האנגלי שלא התייעצו עימם בשאלת הירושה בקובעם כיורשת את סופיה מהנובר, ואיימו כי יפסיקו את האיחוד האישי עם סקוטלנד. בתגובה הפרלמנט האנגלי העביר את חוק הזרים 1705, שאיים להרוס את הכלכלה הסקוטית בכך שעצר למעשה את המסחר בין אנגליה וסקוטלנד. כתוצאה מכך הסכים הפרלמנט הסקוטי לחוק האיחוד הראשון אשר איחד למעשה את אנגליה וסקוטלנד לממלכה אחת שנקראה "בריטניה הגדולה".

בשנת 1714 ירש את המלכה אן בנה של סופיה מהנובר, ג'ורג' הראשון, אשר ייצב את מלכותו ובחר שלא להיות פעיל בתחום הפוליטיקה הבריטית, כשהוא מקדיש את מרב זמנו לשלוט בממלכות שהיו בשליטתו בגרמניה. אז גם החל תהליך דמוקרטיזציה בבריטניה, כשמרבית סמכויות השלטון הואצלו לשרים, ובייחוד לסר רוברט וולפול, הנחשב כיום לראש הממשלה הראשון של הממלכה המאוחדת, אף שלא נשא תואר זה.

גם בתקופת המלך ג'ורג' השני התגבר כוח השרים והממשלה. ג'ורג' השלישי ניסה לעצור מגמה זו על ידי תמיכתו במפלגה הטורית, שהעדיפה מעורבות מלוכנית יותר רבה בשלטון, על פני המפלגה הוויגית. בתקופת שלטונו של ג'ורג' השלישי נחקק חוק האיחוד השני אשר איחד את בריטניה הגדולה ואירלנד לממלכה בשם "הממלכה המאוחדת". באותה העת ויתר ג'ורג' השלישי על תביעתו לכתר צרפת – תביעה שנותרה על כנה מאז מלכותו של אדוארד השלישי.

למשך 11 שנה נבצר מג'ורג' השלישי לכהן לאחר שאיבד את שפיות דעתו. בשנים אלה, בנו ויורש העצר, לימים המלך ג'ורג' הרביעי כיהן כעוצר. במהלך תקופת העוצרות, וכן במהלך תקופת מלכותו, המשיך ג'ורג' הרביעי לשמור לעצמו סמכויות. ניסיונותיו של בנו, ויליאם הרביעי לשמור את סמכויות המלך נחלו בפחות הצלחה. המחלוקת בין הפרלמנט למלך הביא לפיטורי ראש הממשלה הוויגי ויליאם לם ולמינוי ראש ממשלה טורי – סר רוברט פיל, אולם צעד זה של המלך לא הועיל, ובבחירות שנערכו לאחר מכן זכו הוויגים לרוב בבית הנבחרים, והכריחו את פיל להתפטר בכך שמנעו ממנו להעביר חוקים בפרלמנט. צעד זה אילץ את המלך למנות את ויליאם לם בשנית כראש ממשלה. מאז פיטוריו של פיל לא פיטר בית המלוכה ראש ממשלה, ולא מינה ראש ממשלה בניגוד לבחירה הדמוקרטית של בית הנבחרים. בתקופת מלכותו של ויליאם הרביעי נחקק חוק הרפורמה 1832 לפיה בית הנבחרים הוא הגוף החזק ביותר במוסדות השלטון.

יורשתו של ויליאם הרביעי הייתה המלכה ויקטוריה. התקופה הוויקטוריאנית אופיינה בשינויים טכנולוגיים, חברתיים, מדעיים, אמנותיים וכלכליים בבריטניה והעמידה את בריטניה כמעצמת על. עם ההשתלטות על הודו הוכרזה ויקטוריה כקיסרית הודו.

בנה של ויקטוריה, אדוארד השביעי, היה המלך הראשון לבית סקסה-קובורג-גותה. המלך ג'ורג' החמישי שינה את שם בית המלוכה לבית וינדזור בשל הרגשות האנטי-גרמניים שעוררה מלחמת העולם הראשונה. בתקופת מלכותו של ג'ורג' החמישי עזבה אירלנד את הממלכה המאוחדת, למעט אזור אירלנד הצפונית.

העידן הנוכחי

עם מותו של ג'ורג' החמישי שהקים את הבית מתוך בית סקסה-קובורג-גותה, מלך אדוארד השמיני, אך במשך נאלץ לפרוש מכס המלוכה. הפרלמנט של הממלכה המאוחדת וכן של ממלכות חבר העמים הסכימו לבקשתו, ואחיו ג'ורג' השישי מלך על הממלכה המאוחדת ועל ממלכות חבר העמים. במהלך מלחמת העולם השנייה היווה המלך סמל של עמידה ואיחוד לתושבי הממלכה המאוחדת והממלכות. מלך זה היה האחרון שנשא את התואר "קיסר הודו" – התואר בוטל עם קבלת עצמאותה של הודו. לאחר מותו עלתה לשלטון המלכה אליזבת השנייה, שמלכה עד לשבוע האחרון.

עם מותו של המלך, יורש העצר הופך באופן אוטומטי למלך, מבלי צורך באישור או בטקס. עם זאת, נהוג כי ההורשה של כס המלוכה מוכרזת באופן רשמי בידי מועצת הורשה הנפגשת בארמון סנט ג'יימס. לאחר תום תקופת האבל נערך טקס הכתרה בו מוכתר המלך. הטקס עצמו אינו נדרש, והמלך יכול למלוך גם בלעדיו. אדוארד השמיני לא הוכתר מעולם, אולם אין מחלוקת כי אכן כיהן כמלך.

ישנם רבים אשר טוענים כי מדובר במסורת מפוארת ועל כן יש לשומרה תוך ביצוע רפורמות מסוימות מתאימות. סקרים גילו כי האהודים ביותר בקרב בני בית המלוכה דהיום הם המלכה לשעבר אליזבת השנייה ונכדה הנסיך ויליאם. דמות פחות אהודה הוא המלך צ'ארלס השלישי. לאור זאת סבורים חלק מאנשי גישת הביניים, כי למען עתידו של בית המלוכה יש להעביר את הכתר ישירות לוויליאם, ולא, יעמוד המשך קיומו של הכתר הבריטי בסימן שאלה. בשנים האחרונות נדמה כי בני המלוכה עושים רבות כדי להצטייר באור חיובי בעיני הציבור – רצונו של הנסיך הארי להילחם בעיראק, עמותות צדקה של המלך צ'ארלס ועוד.

לחוקרי בית המלוכה הבריטי, ברור כי השערוריות של העשורים האחרונים הנקשרים לבית המלוכה הבריטי הם כאין וכאפס לאלו שהתרחשו במשך מאות השנים האחרונות. עם זאת, מעורבות גבוהה של דעת הקהל ותרבות דמוקרטית המעמידה בספק את נחיצותו של מונרך כראש המדינה, הן שסדקו במעמד של בית המלוכה. עם זאת, גם כיום רוב אזרחי הממלכה המאוחדת ואזרחי ממלכות חבר העמים, מביעים אהדה בהמשך המלוכה, והדבר אף אושר במשאלי עם בכמה מקומות.

האטרקציה התיירותית

והנה משהו שיותר מעניין, משהו שאף תייר בבריטניה לא יפספס, משמר המלכה, המלך בעצם.

משמר המלוכה מורכב מפלוגת חיילים שהצבא הבריטי מקצה לתפקידי שמירה טקסיים בארמונות המלוכה. טקסי בית המלוכה בהם מככבים אותם חיילים הם אטרקציה תיירותית חשובה בלונדון, אלפי תיירים מצטופפים כל יום מול ארמון בקינגהאם, מצלמים בקדחתנות את טקס חילופי המשמרות ומקשיבים למדריכי התיירים המפארים את המסורת העתיקה של המלוכה הבריטית.

הטקסים חדשים למדי ומקורם דווקא בתקופה בה איבד בית המלוכה הבריטי את סמכויותיו הממשיות בשלהי כהונתה של המלכה ויקטוריה. כל עוד היו מלכי בריטניה שליטים של ממש לא היו הטקסים המלכותיים מחזה מרהיב כל כך.

במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו דברים להשתנות: בריטניה הפכה דמוקרטית יותר, זכות הבחירה הורחבה ועימה צמחו גם סמכויות בית הנבחרים על חשבון בית הלורדים והמלוכה. יכולתה של המלכה להשפיע על קבלת ההחלטות נחלשה והלכה עד שההתייעצות של ראש הממשלה עימה הפכה לעניין פורמאלי בלבד. משפסקה השפעתה של המלוכה על הפוליטיקה נסללה הדרך לקבלתה כסמל. אז החלו אנשי חצר המלוכה לעצב את הטקסים המרהיבים המוכרים כיום.

במשך שלושה עשורים, מסופה של מלחמת העולם הראשונה ועד לפרוקה של האימפריה בשנות החמישים, משמשים הטקסים המלכותיים המחשה לכל מבקר באנגליה ליכולתה וכוחה של המעצמה. העלמות בתי המלוכה אירופים אחרים כדוגמת אלו של אוסטרו-הונגריה ורוסיה הפכה אותם לייחודיים ולכן גם לאטרקציות תיירותיות נחשקות. מאז ועד ימינו, הטקסים אינם עוד המחשה על עוצמה אלא ביטוי לנוסטלגיה לתקופת זוהר של אימפריה מלכותית.

מהודו ועד כוש (כמעט)

הממלכה המאוחדת היא מונרכיה חוקתית המורכבת מארבע אומות: אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד. המונרך, שהוא גם המלכה, הוא גם ראש המדינה של עוד חמש עשרה ממלכות חבר העמים הבריטי.

יתר 15 המדינות הן מדינות עצמאיות, שבכל אחת מהן בית מלוכה מקומי, ומונרך הנבחר, על-פי חוקיה המקומיים שהם אימוץ של חוקי הממלכה המאוחדת. בהתאם לחוקים אלה, מכהן צ'ארלס השלישי בכל אחת ואחת מהממלכות בנפרד כמונרך, ותאריו של המלך צ'ארלס השלישי הם בו זמנית "מלך הממלכה המאוחדת", "מלך קנדה", "מלך אוסטרליה", "ניו זילנד" וכו'.

כאמור, בחבר העמים הבריטי מדינות רבות נוספות שאינן ממלכות חבר העמים. מדינות אלו לא מעוניינות שבראשן יעמוד מונרך מבית המלוכה הבריטי ועל כן במדינות אלה ראש המדינה הוא שליט מלוכני אחר (לדוגמה בברוניי) או שליט נבחר (לדוגמה בהודו). עם זאת גם מדינות אלו חייבות להכיר בכך כי באופן סמלי מנהיג חבר העמים הבריטי הוא מלך הממלכה המאוחדת.

ממלכות חבר העמים כיום הן אוסטרליה, איי שלמה, אנטיגואה וברבודה, בהאמה, בליז, גרנדה, ג'מייקה, הממלכה המאוחדת, טובאלו, ניו זילנד, סנט וינסנט והגרנדינים, סנט לוסיה, סנט קיטס ונוויס, פפואה גינאה החדשה, וקנדה.

המון כסף

מרבית ההוצאות של המלוכה במילוי תפקידים רשמיים ממומנות מקופת הציבור. הוצאות אלה כוללות ביקורים ממלכתיים, טקסים רשמיים, אירועים רשמיים בהם המלכה נוכחת, ואירועים ציבוריים הנערכים בארמון המלכה

הוצאות בית המלוכה שמומנו על ידי הקופה הציבורית בשנת 2003 היו כ-9.9 מיליון ליש"ט. בנוסף, מקבל בית המלוכה מקופת הממלכה סך של כ-15.3 מיליון ליש"ט מדי שנה על מנת לתחזק את הארמונות המלכותיים, וסך של 5.9 מיליון ליש"ט מדי שנה לממן נסיעות מלכותיות אל מחוץ למדינה. בסך הכול, ההערכות הן שמשפחת המלוכה עולה למשלמי המסים הבריטיים כ-300 מיליון פאונד בשנה.

בעבר, כל הוצאות המלוכה מומנו על ידי הכנסות שהתקבלו מאדמות הכתר. בשנת 1760 הסכים המלך ג'ורג' השלישי להעביר את ההכנסות לידי קופת המדינה בתמורה לקבלת כספי "הרשימה הציבורית". כיום ההכנסות המתקבלות מאדמות הכתר הן כ-170 מיליון ליש"ט מדי שנה, סכום הגדול פי ארבעה מהסכום המוקצה לבית המלוכה מהקופה הציבורית על ידי הפרלמנט. אדמות הכתר נותרו בבעלות בית המלוכה (שכאמור, אינו נהנה מהרווחים, והמלך אינו יכול למכור אדמות אלה.

בית המגורים המרכזי של המונרך הבריטי הוא ארמון בקינגהאם המצוי ברובע וסטמינסטר שבלונדון. בארמון זה נערכות מרבית הארוחות הרשמיות, ההטבלות המלכותיות והטקסים המלכותיים. בית מגורים עיקרי נוסף הוא טירת וינדזור הממוקמת בווינדזור שבברקשייר – הטירה הגדולה בעולם המשמשת כיום למגורים. בית המלוכה מתגורר בטירה בסופי שבוע, וכן במהלך מרוצי אסקוט.

בית המגורים הרשמי של המונרך בסקוטלנד הוא ארמון הולירוד שבאדינבורו. המלכה נהגה להתגורר בארמון זה לפחות שבוע אחד מדי שנה, ובביקוריה הרשמיים בסקוטלנד.

נכסים של בית המלוכה המוערכים ב-88 מיליארד דולר לפחות, לפי "פורבס". לפי הערכות של חברות ייעוץ, אם לוקחים בחשבון את נכסי הנדל"ן הכוללים אדמות, אחוזות וטירות, מוסיפים את התכשיטים ויצירות אמנות מגיעים לסכום המוזכר. אפילו המלכה המנוחה עצמה נמצאה בצמרת השווי האירופית של המונרכים, עם הערכת הון אישית של כ-365 מיליון ליש"ט, לפי רשימת העשירים של ה"סנדיי טייימס".