מלחמת המגזרים: ההתדרדרות המהירה במשבר הגיוס, והאם יש תקווה להבנה? | ראיון

מלחמת 'חרבות ברזל' הובילה לטלטלה עמוקה בחברה הישראלית, והציפה מחדש מחלוקות ישנות בעוצמה חסרת תקדים. אחת מנקודות המחלוקת הבוערות ביותר היא סוגיית גיוס בני הישיבות החרדיות לצה"ל – מחלוקת שמלווה את המדינה מיום הקמתה ועד היום, כאשר בציבור הכללי עולה מידי פעם הדרישה, מצד פוליטיקאים ועיתונאים הרוכבים על גלי ההסתה, לגייס את הציבור החרדי בניגוד לסטטוס קוו שנקבע בעת הקמת המדינה.

הסדר "תורתו אומנותו": היסטוריה של פטור

מאז קום המדינה נהנו תלמידי ישיבות מהסדר המכונה "תורתו אומנותו", שאיפשר דחיית גיוס לצעירים חרדים שהקדישו את זמנם ללימוד תורה. ההסדר, שנחתם בתחילה כהסכם בין המפקדה הארצית של 'ההגנה' לבין ראשי ישיבות בירושלים בפברואר 1948, קיבל גושפנקא רשמית בינואר 1951 כאשר דוד בן-גוריון, אז ראש הממשלה ושר הביטחון, כתב למנהל משרד הביטחון ולרמטכ"ל: "על יסוד סעיף 12 בחוק שירות בטחון, שחררתי בחורי הישיבה משירות סדיר. שחרור זה חל רק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות."

בשנת 1977, עם המהפך הפוליטי והקמת ממשלת בגין הראשונה, הוסרה המכסה שהגבילה את מספר תלמידי הישיבה שיכולים להצטרף להסדר, וב-1981 הורחב ההסדר ליכלול גם מלמדים בישיבות, רבני ערים, דיינים, בעלי תשובה ומורים בחינוך העצמאי.

לאורך השנים עתרו גורמים שונים לבג"ץ נגד ההסדר. בשנת 1998 פסק בג"ץ שהפטור הגורף שנתן שר הביטחון לכלל תלמידי הישיבות אינו חוקתי, ודרש חקיקה ראשית בנושא. בעקבות זאת מונתה ועדת טל, שהמלצותיה הובילו ל"חוק טל" בשנת 2002, שנפסל גם הוא בבג"ץ ב-2012.

המלחמה משנה את כללי המשחק

מלחמת חרבות ברזל הציבה בפני צה"ל אתגרים חסרי תקדים, עם עומס מבצעי כבד והפעלת כוחות מילואים בהיקפים גדולים. הצורך הדחוף בכוח אדם התבטא בהארכת משך השירות לחיילים סדירים מ-32 ל-36 חודשים, והגדלה משמעותית של משך השירות השנתי לחיילי מילואים.

בנסיבות אלה, הדרישה לשוויון בנטל השירות הצבאי התעצמה באופן חסר תקדים. אם בעבר הדרישה התמקדה במכסות גיוס לצד פטור למי ש"תורתם אומנותם", כעת הדרישה של הפוליטיקאים המרוויחים מהשנאה וההסתה כלפי הציבור החרדי, כוללת גיוס מלא לכל.

ביטול מעמד 'תורתו אומנותו'

בבג"ץ ניצלו היטב את הכעס הרב על החרדים בגיבוי גלי ההסתה בתקשורת, והנחיתו את המכה הכואבת ביותר על הציבור החרדי: המעמד שהגדיר מאז קום המדינה בחור ישיבה שתורתו אומנתו כפטור גיוס, הוסר. בפסק דין שניתן ביוני 2024, קבע בג"ץ כי אין מסגרת חוקית המאפשרת להבחין בין תלמידי הישיבות ליתר המועמדים לשירות צבאי.

המשמעות היא שהמדינה אינה מוסמכת להימנע באופן גורף מגיוסם של בני הישיבות, כפי שהיה עד היום, ועליה לפעול בהתאם לחוק שירות ביטחון. בנוסף, הופסקה העברת התקציבים הממשלתיים לישיבות וכוללים עבור תלמידים שלא קיבלו פטור, או ששירותם הצבאי לא נדחה.

זה לא נגמר בזה. בעקבות ביטול המעמד הודיעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, בפברואר 2025, כי יופסק הסבסוד למעונות היום עבור חרדים חייבי גיוס, עד גיל 27. בנוסף במשרד האוצר נשקלות בימים אלה אפשרויות נוספות להטלת סנקציות כלכליות על משפחות חרדיות, כגון ביטול הנחות בארנונה והפסקת סבסוד צהרונים בגני הילדים.

השינוי בדעת הקהל

השינוי בתודעה הציבורית בעקבות המלחמה, יצר מציאות קשה נוספת: הכעס כלפי הציבור החרדי כבר אינו נחלתם של פוליטיקאים שבנו קמפיין על מלחמה בחרדים בלבד, כדוגמת לפיד וליברמן. גם מקרב אלו שהיו נחשבים לבני ברית של הציבור החרדי, נשמעים קולות אחרים. חברי כנסת ממפלגת הציונות הדתית, לדוגמה, התבטאו בחריפות בנושא במהלך השנה האחרונה.

בינואר 2025, התייצב שר האוצר בצלאל סמוטריץ' על בימת הכנסת, והודיע כי אנשי מפלגתו מעכבים את קידום חוק הגיוס, והם מוכנים לפזר את הכנסת אם לא יימצא פתרון. "אני מקווה שנצליח להביא פה חוק גיוס טוב וגם תקציב. אם חלילה לא, אני אומר לאחי החרדים, אפשר להחליט שמעבירים תקציב ומפזרים את הכנסת" הכריז סמוטריץ'.

גם מתוך מפלגת הליכוד, השותפה הקואליציונית הוותיקה של המפלגות החרדיות, נשמעו קולות התובעים את הגדלת מספר המתגייסים מקרב הציבור החרדי. חבר הכנסת יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, הצהיר כי יעשה ככל שביכולתו על מנת לגייס כמה שיותר בני ישיבות. "מהוועדה בראשותי ייצא רק חוק גיוס במספרים גבוהים, תוך עלייה בהיקפי הגיוס, וסנקציות בהתאם" הכריז אדלשטיין בישיבת הוועדה.

שאלנו: מה התחושות בציבור הכללי?

סוגיית הגיוס היא נושא מורכב וטעון, בזה אין ספק. אך כשזה מגיע לרגשות של אנשים כלפי הציבור החרדי – זה נעשה מורכב הרבה יותר. פנינו למספר אנשי ציבור חרדים שבאים במגע עם הציבור הכללי, וניסינו להבין: מה התחושות בימים אלה כלפי החרדים?

ישראל כהן הוא עיתונאי מוערך, שפועל רבות להסברה חרדית בכלי התקשורת השונים, ובנוסף מלווה במשך שנים קבוצות לסיורים בבני ברק. כשזה מגיע לנושא המתח בין הציבורים, ישראל משוכנע שדברים השתנו. "אין ספק שבגלל משבר הגיוס יש יותר כעס" מספר לנו ישראל. "בסוף הציבור ברובו בור, הוא לא מבין אם זה נקרא חוק גיוס או חוק השתמטות, והוא מושפע מהתקשורת, ומההסתה".

חיליק רוזנברג הוא אברך ביום יום, שעורך סיורים מאורגנים לקבוצות בליל שישי בבני ברק, ומרצה לחילונים על אורח החיים החרדי. בנוגע לתחושות כלפי הציבור החרדי בימים אלה, חיליק מבהיר לנו שבתקופה הנוכחית רובצת על האנשים תחושת פחד ועומס, אותה הם רוצים לפרוק.

"אנשים בחלקם הגדול עוברים בחיים האישיים שלהם תקופה רגישה ברמה האישית, כשהילדים שלהם בצבא" מתאר חיליק. "אנשים לפעמים באים עם שנאה או כעס, אבל בסך הכל מתחת לפני השטח קיים פחד – פחד ממה שיקרה למדינה אם כולם יהיו חרדים. פחד שכמובן איננו מוצדק בעיניי. יש גם תחושה של עומס ונטל שמכבידה עליהם. זאת תחושה שהייתה קיימת גם אם לא היו חרדים במדינה, פשוט התקופה הנוכחית מאד מכבידה, והם רוצים לפרוק".

מיתוסים על הציבור החרדי

למרות החשיבות המשמעותית של הנושא בשביל הציבור הכללי, הגיוס הוא רק רובד אחד בדעה הציבורית כנגד הציבור החרדי. שאלנו: האם אתם נתקלים במהלך ההסברה שלכם במיתוסים מוטעים על הציבור החרדי?

בתשובה לשאלה הזאת, גם ישראל וגם חיליק היו תמימי דעים על נושא אחד: הקצבאות לחרדים. "אנשים לא יודעים לקרוא את המספרים" מסביר לנו חיליק. "מבחינתם ברגע שעובר תקציב עם כמה מיליארדים לחברה החרדית, זה אומר שהחרדים קיבלו תקצוב מיוחד. הם לא יודעים שבחברה החילונית המימון הזה נמצא בבסיס של תקציב החינוך, ואצל חרדים זה צריך להיות משהו בנפרד".

"הם מספרים לנו שאברך כולל מרוויח אלפי שקלים, בזמן שאנחנו יודעים שזה כמה מאות שקלים, וגם אותם לא תמיד ולא בזמן" מתאר ישראל. "את רוב הכסף הראש כולל או המנהל מביא מחוץ לארץ. המיתוס הוא שהמשפחה החרדית חוגגת על אלפים, כשהם לא מבינים שמשפחה חרדית ממוצעת חיה בצמצום, מתוך אידיאולוגיה של 'פת במלח תאכל'".

"המשפחות של בני תורה מוותרים על הרבה מאוד דברים, כדי לאפשר את הלימוד תורה של אב המשפחה" מוסיף ישראל ומדגיש. "והמיתוסים האלה הולכים ומתגברים כשיש הסתה תקשורתית רחבה, ואף אחד לא מנסה לכבות את האש המתלהטת".

בהמשך הראיון חיליק מספר לנו על עוד דעה קדומה נפוצה, על פיה אצל החרדים רק הנשים אחראיות על גידול הילדים במשפחה. "הם חושבים שבמשפחות חרדיות רק הנשים מגדלות את הילדים, כשהמצב בפועל הוא ממש לא ככה" מבהיר חיליק. "למשל במשפחות של אברכים, בדרך כלל הגברים הם אלה שיוציאו ויחזירו את הילדים ממוסדות הלימודים".

האם יש תקווה להבנה בין המגזרים?

על פניו המצב כרגע נראה בכי רע. הקושי להסביר את החשש הגדול של הציבור החרדי מפני שילוב בצבא גדל ככל שהאתגרים הביטחוניים במדינה הופכים למסובכים יותר, ומגדילים את המעמסה על הציבור הכללי. היה חשוב לנו לברר: במסגרת העבודה שלכם עם הציבור הכללי, האם בסופו של דבר הם מגלים הבנה כלפי החרדים? האם הם מצליחים לראות את הצד האחר?

בתגובה מספר לנו חיליק על אנשים שהגיעו לסיורים עם שנאה וכעס כלפי הציבור החרדי, אך יצאו מהסיור בחשיבה שונה. "אתה יכול להקשיב, להבין את התחושות שלהם, ולשקף את הסיפור של הצד החרדי" מתאר חיליק. "יש לפעמים בני אדם שיכולים לבוא בהתחלה חלקם אפילו עם שנאה, חלקם רק עם כעס, אבל בסוף זה תמיד יורד ונעלם".

חיליק מספר לנו לדוגמא על איש ציבור חילוני מפורסם, שהגיע לסיור כשהוא טעון בזעם כלפי החרדים. "הוא אמר לי: שמע, אני עכשיו יצאתי מלשמח חיילים בעזה. על הסיפור הזה של הצבא אנחנו לא נסלח לכם" מתאר חיליק. "בסוף הסיור הוא ניגש אליי והודה: הבנתי למה אתם לא הולכים לצבא. אני לא מסכים איתכם בכלל, אבל הבנתי את הצד שלכם". חיליק מוסיף שמאוחר יותר הוא ראה את האיש מדבר על החוויה שעבר בסיור בתקשורת, והתרגש מאד.

"הסיפור בסוף הוא אנושיות" מבהיר ישראל, ומסביר לנו שאנשים רגילים לראות את הציבור החרדי בתקשורת כגוש שחור ומאיים, אך כשהם פוגשים את הציבור באופן בלתי אמצעי הם מגלים את היופי של כל אחד לכשעצמו. "כשהחילונים רואים למשל הפגנות של חרדים, מה שעומד להם מול העיניים זה גוש שחור, שנתפס אצלם כמאיים, כופה ונצלן. וכשהם פוגשים את הציבור בעצמו, הם מגלים שיש בני אדם מאחורי הכל, ומהגוש השחור הזה נהיה פסיפס של אנשים".

ישראל מסביר כי במהלך הסיורים, המבקרים רואים את הפנים היפות של החברה החרדית. "אחרי הסיורים נעלמת הבורות, והרבה מאד אנשים אומרים: ראינו משהו שונה לגמרי ממה שראינו בתקשורת" מתאר ישראל. "כשהם פוגשים אותנו פנים אל פנים, הם רואים את כל מה שהם לא ראו בתקשורת: הם מגלים שאנחנו  ציבור של חסד, של נתינה, אהבת חינם, והסתכלות חיובית".

אז לאן ממשיכים מכאן? קשה לדעת. ההשפעות ארוכות הטווח של המלחמה עדיין לא ברורות דיין, אך מול השינוי שנוצר בתודעה הציבורית כלפי החרדים, יהיה קשה להילחם. לא נותר אלא לקוות ולהתפלל ליום בו אנשים יהיו מסוגלים להסיר את מסך הכעס, השנאה, החשש, הציניות – ולראות מעבר. לראות – ולהבין.