- מקור הדין
הגמרא במסכת ברכות (טו ע"א) אומרת כי במקרה שאין מים זמינים לנטילת ידיים לתפילה או לקריאת שמע, ניתן במצבים מסוימים (שיפורטו להלן) לעשות שימוש גם "במידי דמנקי" כגון צרור עפר, קיסמי עץ וכדו'.
נאמרו בגמרא כמה טעמים להיתר השימוש בחלופת "מידי דמנקי" (צרור עפר, קסמי עץ וכדו'),
טעם ראשון משום שכתוב בפסוק "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך" (תהילים כו ו ) וממילא עולה כי אין חובה מוחלטת לניקיון (נטילה) על ידי מים אלא ניתן לעשות שימוש בדיעבד גם "מידי דמנקי".
טעם שני, משום "שרב חסדא ליט אמאמן דמהדר אמיא בעידן דצלותא" ולכן במקרה שיש חשש שמא הנטילה במים תגרום להפסד זמן קריאת שמע בזמנה וכדו', הרי שיש לקיים את מצוות הנטילה וההכנה לקראת התפילה במידי דמנקי במקום הנטילה במים (אך ככל שיודע שהידים נטמאו כגון במקום המטונף או שעשה צרכיו חייב ליטול במים עי' משנה"ב סי' רלג סע"ק כ).
בהמשך הסוגיא מבארת הגמרא כי היתר השימוש בחלופה של "מידי דמנקי" הוא רק לקריאת שמע, אבל לתפילה יש לחפש אחר מים לנטילה עד מרחק של ארבעה מיל לפניו, ועד מיל לאחוריו (ככל שהולך בדרך היקלו חכמים שלא יחזור לאחוריו אלא רק עד מיל).
ומבאר רש"י (ד"ה לק"ש) כי מאחר שזמן קריאת שמע הוא קבוע הרי שחיפוש אחר מים לנטילה עשוי לגרום להפסד קיום המצווה במועדה, ולכן קיים היתר של "מידי דמנקי", אך זמן התפילה הוא כל היום (מעיקר הדין) לכן לא ניתן להשתמש במידי דמנקי אלא קיימת חובה לחפש מים לנטילה.
מקשים התוס' (ברכות טו ע"א ד"ה אמאן דמהדר) וכן הרשב"א (ברכות טו ע"א), שלכאורה גם לתפילה יש זמן קבוע ואם כן מדוע הגמרא מחלקת בין קריאת שמע לתפילה ומתירה לעשות שימוש במידי דמנקי רק לקריאת שמע.
ומתרצים התוס' כי בהמשך הסוגיא (ברכות כב ע"א) הגמרא מביאה את דברי רב חסדא (שלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן דצלותא) ללא שהיא מחלקת בין קריאת שמע לתפילה, וממילא רואים שהגמ' חזרה בה מהחילוק בין ק"ש לתפילה וזאת משום שאכן יש זמן קבוע לקריאת שמע (עד שעה שלישית בשעות זמניות) וזמן קבוע לתפילה (שעה רביעית בשעות זמניות) ולכן סוברים התוס' והרשב"א שמותר לעשות שימוש "במידי דמנקי" גם כהכנה לתפילה, ככל שאין מים זמינים לנטילת ידיים.
לאור האמור עולה, כי נחלקו הראשונים האם ניתן כהכנה לתפילה מותר לעשות שימוש במידי דמנקי במקרה שאין מים זמינים לנטילה, לשיטת רש"י אסור (שכן זמן התפילה הוא כל היום וממילא אין חשש שבשל החיפוש אחר המים יעבור זמן תפילה) ולשיטת תוס' מותר (משום שזמן התפילה קבוע ויש חשש שחיפוש אחר המים יגרום לקיום המצווה שלא בזמנה).
ומבואר במעדני יום טוב (ברכות פ"ב סי' יא אות צ) כי רש"י אינו חולק על כך שזמן תפילה הוא קבוע, אלא שסברת רש"י היא שמאחר וקיימת חובה ליטול ידיים לפני התפילה, הרי שמי שאין לו מים נחשב כאנוס הפטור מתפילה ויש תשלומין לתפילתו (כמבואר בגמ' ברכות כו ע"א) על ידי שיתפלל פעמיים את התפילה שלאחר מכן, וממילא אין לעשות שימוש במידי דמנקי גם אם יעבור זמו תפילה (שכן כאמור האונס באי מציאת מים מאפשר להתפלל תפילת תשלומין).
- טעמי הנטילה לפני התפילה
מצינו כמה טעמים לנטילת הידיים: הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כג) מבאר כי הנטילה היא משום נקיות ולפי שהידיים עסקניות ועשויות ליגע בדבר הטינוף, הרי שיש ליטול את הידיים ולעמוד לפני ה' בנקיות וכראוי.
הגהות מיימוניות (שביתת עשור פ"ג) מבאר כי טעם הנטילה הוא משום הכון לקראת אלוקך ישראל (עמוס ד יב) ועל כן חלק מההכנות לעמוד לפני ה' היא פעולת הנטילה וההיטהרות (לצד פעולות נוספות כגון לבישת בגד מיוחד לתפילה או אזירת גארטל לנוהגים כן וכדו').
בתשובות והנהגות (חלק ג' סי' ה) מבואר, כי מאחר שהתפילה היא כנגד הקרבת הקורבנות ממילא המתפלל נחשב ככהן העובד בבית המקדש ולכן יש לטהר את הידיים בדומה לקידוש ידיים ורגליים במי הכיור בטרם תחילת עבדות הכוהנים.
- פסק השו"ע ודינו של המתפלל ערבית בסמוך לתפילת המנחה
להלכה פוסק השו"ע (או"ח סי' צב סעי' ד; סי' רלג סעי' ב) כי יש חובה ליטול את הידיים כהכנה לתפילה, אלא שאם חושש שמא יעבור זמן תפילה או שאין לו כלל מים מזומנים רשאי לנקות את ידיו במידי דמנקי: "צריך לרחוץ ידיו במים, אם יש לו, ואם אין לו, צריך לחזור אחריהם עד פרסה. והני מילי כשהוא הולך בדרך והמים נמצאים לפניו, אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום מים עד מיל, חוזר, יותר ממיל, אינו חוזר ד', ואם מתירא שיעבור זמן התפלה, ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי (ועיין לקמן (כב) סי' רל"ג)"
ומבואר במשנה"ב (סי' רלג סע"ק כ) כי השימוש במידי דמנקי במקום נטילה במים הוא אפשרי רק "בסתם ידיים" שאינו יודע להם איזו טומאה או טינוף, אבל אם נגע במקום מטונף או עשה צרכיו הרי שצריך ליטול ידיו דווקא במים.
ומוסיף הרמ"א (או"ח סי' רלג סעי' ב) כי גם העומד מלימודו לתפילה חייב הוא בנטילת ידיים וזאת על אף שבזמן לימודו הוא לא נגע במקום המטונף.
ובמנשה"ב (סי' רלג סע"ק יח) הביא את דברי המג"א כי כשמפסיקים בתפילה כגון בשבת לצורך מכירת העליות צריך ליטול שנית את הידיים לפני תפילת מוסף, אלא אם לא הסיח דעתו משמירת ידיו. ובהמשך דברי כתב המשנה"ב בשם האליה רבה שכל זמן שאדם מצוי בבית המדרש מן הסתם שאינו מסיח דעתו משמירת ידיו ואינו חייב ליטול ידיים בשנית לפני תפילת מוסף.
לאור האמור עולה כי היוצא מבית הכנסת לאיזה צורך ולו אף לזמן מה, הרי שבחזרתו להמשיך את התפילה צריך ליטול את ידיו (ויל"ע שמר ידיו ולא הסיח דעתו מכך) והדבר מצוי במתפלל ערבית בסמוך לתפילת המנחה או במי שיוצא מבית כנסת אחד לחצר או למבואה ועובר לבית כנסת סמוך וכדו'.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כלל הוראת הלכה למעשה.




















