שעת בוקר מוקדמת כשאני יוצא מביתי לביקור מיוחד ובלעדי בעומק שטח סוריה. הדרך צפונה ארוכה – שעתיים וחצי לפחות, לעיתים יותר תלוי בתנועה. זו לא הפעם הראשונה בה אנו מבקרים בסוריה אולם הפעם פנינו לאחד ממוקדי העניין שעלו לכותרות בחודשים האחרונים. פנינו לכפר חאדר, הוא נמצא בצפון מרחב החיץ למרגלות החרמון סמוך ממש למג'דל שמס.
עד לפני עשרה חודשים האזור בו אנו מבקרים הוגדר שטח אויב בשליטה סורית מלאה. אזרח ישראלי שהיה נכנס למקום, היה מכניס את עצמו בסכנה גדולה ואף עובר על החוק. אנחנו נוסעים לכפר חאדר הדרוזי, הגובל בצדו המזרחי של מרחב החיץ שבין ישראל לסוריה, שטח שצה"ל השתלט עליו בימים הראשונים שלאחר קריסת משטר אסד. הדרך עצמה – עצם העובדה שאפשר לנסוע בה – משקפת את השינוי המהפכני שחל באזור. ממה שהיה פעם קו גבול בלתי חדיר, אחד הגבולות המבוצרים ביותר בעולם, לציר שצה"ל פועל בו באופן מלא ושגרתי.
כתבה מצולמת מהביקור הבלעדי בסוריה:
כשאנחנו מתקרבים לרמת הגולן, הנוף משתנה. הכבישים הופכים מפותלים יותר, עולים בהדרגה. היישובים הישראליים ברמה נראים מטופחים, ירוקים, משגשגים. בתי החווה המפוארים, הכרמים והיקבים, הכבישים המסודרים – הכול מעיד על עשרות שנות פיתוח והשקעה. אבל אנחנו ממשיכים הלאה, צפונה עוד יותר, אל מעבר לקו שנחצה.
השבועיים שזעזעו את העולם
כדי להבין מה אנחנו רואים כשאנחנו מגיעים לכפר חאדר, צריך לחזור עשרה חודשים אחורה. אז, בתוך פחות משבועיים, קרס משטר שנראה אדיר ובלתי מנוצח. קריסת משטר אסד הפתיעה את אנשי המודיעין בישראל ובעולם כולו. איש לא תיאר לעצמו עד כמה רקוב צבאו של בשאר אסד מבפנים. כשכוחות המורדים החלו להתקדם דרומה, הצבא הסורי פשוט התמוסס. יחידות שלמות נטשו את עמדותיהן ללא קרב. קצינים בכירים ברחו. התשתית הצבאית שנבנתה במשך עשרות שנים קרסה תוך ימים ספורים.
ראש הממשלה נתניהו מיהר לקחת קרדיט על קריסת המשטר. לדבריו, המלחמה בלבנון והחלשת חיזבאללה – זרועה של איראן בלבנון – השפיעה במידה לא מבוטלת על קריסת אסד. ואכן, כשחיזבאללה איבד אלפי לוחמים בלבנון, כשנסראללה חוסל ועימו כל צמרת הפיקוד, כשמערך הטילים והתשתיות נהרס – לאסד נותרו פחות כוחות שיכלו לבוא להצילו. הלוחמים השיעים שהיו צריכים לסייע לו נשארו תקועים בלבנון, והאיראנים לא הצליחו להעביר תגבורת.
אך מעבר לזכויות היוקרה והסיבות המדויקות לקריסה, הנפילה עצמה פתחה בפני ישראל עולמות חדשים של אפשרויות. הפעם, בניגוד לאירועים היסטוריים אחרים באזור, הבינו בירושלים שהזדמנות כזו אסור להחמיץ. המערכת הביטחונית פעלה במהירות ובנחישות.
ימים אחרי קריסת המשטר הסורי התייצב נתניהו על הר בנטל שברמת הגולן, בנקודת תצפית לעבר גבול סוריה, יחד עם שר הביטחון ישראל כ"ץ. בהצרה מצולמת אמר נתניהו: "זה יום היסטורי בתולדות המזרח-התיכון. משטר אסד הוא חוליה מרכזית בציר הרשע של איראן – המשטר הזה נפל. זוהי תוצאה ישירה של המכות שהנחתנו על איראן ועל חיזבאללה, התומכות העיקריות של משטר אסד. זה יצר תגובת שרשרת ברחבי המזרח-התיכון של כל אלה שרוצים להשתחרר ממשטר הדיכוי והרודנות הזה".
98% מצבא סוריה הושמד בתוך יומיים
בתוך יומיים בלבד השמיד חיל האוויר הישראלי 98% מיכולות חיל האוויר וחיל הים של סוריה. מאות מטוסי קרב ומסוקים הושמדו על הקרקע. ספינות הצי הותקפו ברציפים. מערכות נ"מ מתקדמות – טילי S-300 ו-S-400 רוסיים שהיו אמורים להגן על השמיים הסוריים – הושמדו לפני שהספיקו לירות אפילו טיל אחד. מכ"מים, מרכזי פיקוד ובקרה, מתקני אחסון תחמושת – כל התשתית הצבאית הסורית חוסלה בגל תקיפות מסיבי.
התוצאה הייתה דרמטית: באחת הפכה סוריה ממדינה מרושתת במערכות הגנה אוויריות מתקדמות תוצרת רוסיה, למרחב תעופה חופשי לחלוטין. למעשה, נפתח מסדרון תקיפה ישיר וחופשי מישראל לאיראן.
טייסי חיל האוויר שטרחו בחיסול צבא אסד קצרו מיד את הפירות. לפני קריסת המשטר, תקיפות באיראן דרשו תכנון מורכב, מסלולי טיסה עוקפים, שימוש בחימוש מתקדם במיוחד כדי לתקוף ממרחק. על פי פרסומים זרים, התקיפות הקודמות בוצעו באמצעות טילים בליסטיים אוויריים – טכנולוגיה שרק מדינות בודדות בעולם מחזיקות בה. היתרון העיקרי בטילים אלה הוא היכולת לתקוף מחוץ לטווח הפגיעה של מערכות ההגנה האיראניות, תוך שיגור חימוש מהיר ומדויק שקשה ליירט.
אבל עכשיו, עם סוריה כ"מסדרון חופשי", המטוסים יכולים לטוס ללא חשש מעל סוריה ועיראק – שבה שולטים האמריקאים במידה לא מבוטלת – ללא חשש מפני ירי נ"מ קטלני. התוצאה באה לידי ביטוי במבצע "עם כלביא": מאות מטוסי קרב וכטב"מים טסו שוב ושוב לאיראן ובחזרה. אף לא אחד מהם הופל בדרכו. רק באיראן עצמה הצליחו להפיל כטב"מים בודדים באמצעות מערכות ההגנה האווירית לטווח קצר שנותרו פעילות.
מנעו את הכניסה האיראנית ברגע האחרון
אבל ההישגים הישראליים לא הסתכמו רק בהשמדת הצבא הסורי. במקביל, צה"ל ביצע עוד מהלכים קריטיים. עוד בטרם נמלט אסד למוסקבה, כשכוחות המורדים כבר היו על סף כיבוש דמשק, ניסתה איראן התערבות אחרונה. מטוסי תובלה עמוסים לוחמים של משמרות המהפכה והכוחות המיוחדים של איראן המריאו לכיוון סוריה בניסיון נואש להציל את משטר אסד.
אך המטוסים לא הגיעו ליעדם. מטוסי קרב ישראליים הוזנקו מיד וליוו את מטוסי התובלה האיראניים, תוך איום ברור: אם תנסו להיכנס למרחב האווירי הסורי, תופלו. המטוסים האיראניים נאלצו לפנות לאחור. ההתערבות שאולי הייתה יכולה לשנות את מהלך האירועים – או לפחות להאריך את קיומו של משטר אסד – נמנעה בחסדי שמיים, בזכות תגובה מהירה של חיל האוויר.
כיבוש מרחב החיץ והחרמון הסורי
אבל הצעד הדרמטי ביותר היה בשטח. מיד לאחר קריסת המשטר, בעוד הכאוס שולט בדמשק והמורדים חוגגים, הורו שר הביטחון וראש הממשלה לצה"ל לנוע לתוך מרחב החיץ בגבול הסורי. לא היה זמן להתלבט. בתוך ימים ספורים השיגו הכוחות שליטה במרחב החיץ כולו – רצועה שהוקמה בעקבות הסכמי הפרדת הכוחות משנת 1974 – וכבשו את כתר החרמון, החרמון הסורי לשעבר.
בהצהרה מדינית חד-משמעית הבהיר נתניהו: הסכמי הפרדת הכוחות משנת 1974 בטלו משעה שמשטר אסד קרס. מנקודת מבט ישראלית, ההסכם נחתם עם משטר ספציפי – משטר אסד. כשהמשטר קרס, ההסכם איבד את תוקפו.
נתניהו עמד על גבול סוריה והצהיר על קריסת הסכם הפרדת הכוחות שנחתם אחרי מלחמת יום כיפור: "קריסת משטר אסד כמובן יוצר הזדמנויות חדשות, חשובות מאוד, למדינת ישראל. אבל זה גם לא נטול סיכונים. אנחנו פועלים קודם כל כדי להגן על גבולנו. האזור הזה נשלט במשך קרוב ל-50 שנה על-ידי אזור חיץ שהוסכם עליו ב-1974, הסכם הפרדת הכוחות. ההסכם הזה קרס, חיילי סוריה נטשו את העמדות שלהם".
"הנחיתי אתמול את צה"ל לתפוס את אזור החיץ ואת העמדות השולטות הסמוכות לו. אנחנו לא נאפשר לשום כח עוין להתבסס בגבולנו", אמר נתניהו.
הצהרותיו של נשיא סוריה החדש, אחמד א-שרעא, לא הועילו. הוא טען שסוריה החדשה מחויבת לאותם הסכמים בינלאומיים ודרש את יציאת כוחות צה"ל משטח סוריה. אך בירושלים ברור היה שאין כוונה לסגת. מרחב החיץ והחרמון הסורי – כעת "כתר החרמון" – נחשבים בעלי חשיבות אסטרטגית קריטית.
הגעה לכפר חאדר
וכך, אחרי שעתיים וחצי של נסיעה, אנחנו מגיעים. העיר מג'דל שמס – העיר הדרוזית הגדולה בגולן הישראלי – נשארת מאחור. אנחנו חוצים לתוך מרחב החיץ. המחסומים הישראליים, הבדיקות הביטחוניות, ואז – הכפר.
כפר חאדר מצוי בחלקו הצפוני של מרחב החיץ, ממש מול מג'דל שמס. מי שעומד על הגבעות במג'דל שמס יכול לראות את הכפר בבירור. אבל הקרבה הגיאוגרפית מטעה – עד לפני עשרה חודשים המרחק בין שני הכפרים היה אינסופי. הם היו משני צדי הגדר, באזורי מלחמה שונים, בעולמות שונים.
המפקד מסביר את המיקום: "מהפסגה של תל חאדר, אם אתה עולה, אתה רואה את אזור דמשק, זה 10-12 קילומטר פנימה". כשאנו שואלים על רמת האיום, הוא עונה בפשטות מפתיעה: "השטח די סטרילי. יכולים לנסוע לעצור ויוציאו גם קפה, זו הרמה, דרוזים".
הכניסה לכפר ראשונית מפתיעה בשלוותה. השבילים רגועים. הזמן כאילו עמד מלכת. ילדים חוזרים מבתי הספר בסיום הלימודים, משחקים ברחובות. למראה רכב הצבא – שמוביל אותנו – הם מנופפים בחביבות ללוחמים. זה כמעט סוריאליסטי. ילדים סורים, בכפר סורי, מנופפים לחיילים ישראליים.
המפקד שמלווה אותנו, קצין בדרגת סא"ל, אינו נוטה להרחיב את הדיבור. כמו רוב קציני השטח בצה"ל, הוא שומר על זהירות מקצועית. כששואלים אותו על המצב הביטחוני בכפר, על כמות הנשק שיש כאן, על דרגת האיום, הוא עונה בזהירות. "המציאות מורכבת", הוא אומר. "מה שאתה רואה בחוץ, זה לא בהכרח מה שקיים".
חזות מתעתעת
והוא צודק. ככל שהביקור ממשיך, ככל שמשוחחים יותר, המציאות המורכבת מתבהרת. חזותו של הכפר – כעשרת אלפי תושבים – שלווה ופסטורלית. שבילים שבורים, ריצוף ישן, בתים פשוטים שנבנו במשך עשרות שנים ללא תכנון אחיד. רכבים ישנים וחסרי הדר חונים בצדי הדרכים. בתי קפה מקומיים, חנויות קטנות, אנשים יושבים ושותים תה. בצד הדרך אנו רואים משפחה דרוזית יושבת לארוחה בין העצים, בשבילים המרכזיים תלמידים ותלמידות חוזרים מבתי הספר.
אבל בלילות, מספר לנו המפקד, המציאות משתנה. בלילות מסיירים בכפר חמושים. המפקד זהיר בניסוח: "אני מניח, בגלל מלחמת אזרחים והחוויה הביטחונית שלהם, התפיסה שלהם שהם צריכים להגן על עצמם, אז אפשר לצאת מנקודת הנחה שיש פה נשק".
המקומיים שומרים על הכפר שלהם. מי שמכיר את הדרוזים יודע – הם אנשי נשק מטבעם. התרבות הדרוזית, הגאווה המשפחתית, הקודקס של כבוד ונקמה – כל אלה יוצרים תרבות שבה החזקת נשק היא טבעית.
אדם זר שייקלע לכפר הקטן לא יצליח לחצות רחוב שלם לפני שייעצר לתחקור ובירור על ידי המקומיים. השליטה החברתית כאן הדוקה. כולם מכירים כולם. משפחה חדשה שתגיע תזוהה מיד. זר מחשיד – במיוחד בדואי או מי שיכול להיות קשור למשטר – ייחקר ללא רחמים.
למעשה, מסביר המפקד, המקומיים משמשים בעל כורחם ככוח חיץ חמוש לטובת ישראל. הם שונאים את הבדואים הסונים. הם שונאים את כוחות המשטר – הן הישן של אסד, והן החדש של א-שרעא. מחשש לחייהם, מחשש שהבדואים ייקמו נקמה על מה שקרה בדרום סוריה, הם מונעים כל ניסיון של כוחות עוינים להתקרב לגבול עם ישראל.
מרחב החיץ – גבול שני ללא גדר
אחד הפרטים המעניינים שמתגלה בשיחה הוא טיבו של מרחב החיץ. "עדיין אין פה שום גדר או משהו שחוסם מאויב כזה או אחר להגיע או איזו חוליה שמחליטים לתת לה מספיק כסף בתוך חאדר ולהפעיל אותה", מסביר הקצין. מרחב החיץ מסומן רק על המפה – אין מחסום פיזי.
המשמעות בפועל היא שצה"ל נמצא כאן "כמה קילומטרים אחרי גדר הגבול של ישראל", במקום נשמרת נוכחות צבאית מתמדת ועליה יש להוסיף את הדרוזים המקומיים המשמשים גם כשומרי סף לא רשמיים. כך שבנוסף לגדר הגבול הרשמית בין ישראל לסוריה, ישנה נוכחות של כוחות צה"ל שמבטיחים שכל ניסיון פלישה ייבלם הרחק מהגבול. בתקופה האחרונה, מדווח הקצין, השקט הביטחוני נשמר.
פער כלכלי שצועק לשמיים
יש רגע אחד בסיור שמסכם את הכול. אנחנו עומדים במוצב בשיפולי החרמון ומשקיפים על כפר חאדר, מביטים דרומה. משם אפשר לראות את שני העולמות. מצד אחד – מג'דל שמס וגבעת הצעקות. בתים מפוארים, רחובות מסודרים, מכוניות חדשות, ירוק מטופח. זה הצד הישראלי. מצד שני – כפר חאדר. הבתים הפשוטים, הכבישים המשובשים, הפער הכלכלי הברור.
המפקד שם לב למבט שלי. "רואה את ההבדל?", הוא שואל. "זה מה שעשרות שנים של שלטון ישראלי מול שלטון סורי יוצרים. זה לא נובע מדיכוי או מצוקה מכוונת – פשוט כך נראית ישראל מודרנית מול סוריה".
הפער בולט בכל דבר. כשמביטים על הכפרים הדרוזים בצד הישראלי – מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא, עין קנייה – רואים בתי חווה מפוארים, יקבים, עסקים משגשגים, מכוניות יוקרה. הדרוזים הישראליים נהנים מרמת חיים גבוהה, ממערכת בריאות מתקדמת, מחינוך איכותי, מחופש תנועה.
בכפר חאדר, כמה קילומטרים בלבד משם, רמת החיים ירודה. הכבישים משובשים, מלאי בורות. הבנייה פשוטה, לרוב בלוקים של בטון לא מטויחים. הרכבים ישנים בעשרות שנים. אין תיירות, אין עסקים משגשגים. המשק החקלאי מוגבל. האנשים עובדים קשה לפרנסה צנועה.
הרפואה כגשר
במהלך הסיור אנחנו עוברים ליד מתקן רפואי ישראלי. זה לא בית חולים גדול – יותר מרפאת שטח מתקדמת. כאן מגיעים תושבי הכפר לקבל טיפול רפואי. הצוות מורכב מרופאים ואחיות צה"ליים, לצדם מתרגמים ומתווכים תרבותיים.
המתקן הרפואי הוא לא רק מעשה הומניטרי – אם כי הוא בהחלט גם זה. הוא גם כלי אסטרטגי. הטיפול הרפואי מאפשר לרקום קשרים קרובים עם המקומיים. הוא מאפשר לאסוף מודיעין איכותי. כשאמא מגיעה עם ילד חולה, כשזקן מגיע לטיפול בסוכרת, כשפצוע מתאונה זקוק לעזרה – נוצר קשר אנושי. ומתוך הקשר הזה זורמים מידע, הבנה, אמון.
מפגשים משפחתיים מרגשים אחרי עשרות שנים
יש עוד סיפור שמספרים בכפר, סיפור שקרה לפני כמה חודשים. כשפרצו העימותים בין הבדואים לדרוזים בדרום סוריה – עימותים אלימים שהחלו כסכסוך מקומי ועלו לכדי טבח של בדואים בדרוזים באזור א-סווידא – היה רגע של פאניקה בקרב הדרוזים בישראל.
הדרוזים הישראלים, שרבים מהם משמרים קשרי משפחה עם קרובים בצד הסורי, חששו לגורל אחיהם. והם החליטו לפעול. אלפי דרוזים ישראלים פרצו את גדר הגבול במג'דל שמס ונכנסו לשטח סוריה. צה"ל, שבדרך כלל לא היה מאפשר פריצת גבול כזו, הבין את המצב הייחודי ובחר שלא להתערב באלימות.
רובם של הפורצים לא הרחיקו לנסוע. הם הגיעו לכפר חאדר, הכפר הקרוב ביותר. את המהומות ניצלו היטב למפגשים עם קרובי משפחה שלא ראו שנים רבות – לפעמים עשרות שנים. דודים פגשו אחיינים, סבים פגשו נכדים, אחים התאחדו לשעות ספורות.
הקצין שמלווה את הסיור מאשר: "לחלקם יש פה עדיין משפחות. המבוגרים מביניהם, חלק מהדבר הזה היה איזה ניסיון הזדמנות שהם יכולים להיפגש". האירוע תואם מראש עם קציני אוכלוסייה ושייח'ים מקומיים, והמפגשים התקיימו בפיקוח.
לאחר שיחות נפש, בכי, צחוק, וארוחה משפחתית טובה, שבו על עקבותיהם לשטח ישראל. צה"ל, שתיעד את האירוע, נמנע מלנקוט בצעדים משפטיים כנגד הפורצים. ההבנה הייתה שזו נסיבות חריגות, והצורך האנושי להיפגש עם משפחה בסכנה גבר על השיקולים הביטחוניים.
מהפך ביחס הדרוזים לישראל
וכאן מגיעים לנקודה מרכזית. מה שקרה בעשרה החודשים האחרונים הוא מהפך היסטורי ביחסים בין ישראל לבין הקהילה הדרוזית בגבול הצפון. כדי להבין את עומק המהפך, צריך להבין מהיכן באנו.
העיקרון המוביל של הדרוזים, שאינם בעלי שאיפות מדיניות עצמאיות משלהם, הוא להיות נאמנים תמיד לשלטון תחתיו הם חוסים. זו תפיסת עולם שנוצרה במשך מאות שנים של היותם מיעוט מוקף באוכלוסייה עוינת.
אבל בגבול הצפון של ישראל, במשך עשרות שנים, המצב היה מורכב. רבים מהדרוזים ברמת הגולן לא חשו בטוחים בעצם השתייכותם למדינת ישראל. מעמדה המדיני של רמת הגולן היה נתון לגחמות פוליטיות. ומעל ראשם ריחף החשש הקבוע: מה אם ישראל תחזיר את הגולן לסוריה במסגרת משא ומתן מדיני?
גם הסיכוי הקלוש ביותר שאירוע כזה עשוי להתרחש היווה אתגר אמיתי. כיצד הדרוזים יכולים לבטוח בישראל ולהתמסר למענה כאשר ייתכן שמחר הגולן ישוב לידי אסד – וגורלם של מי שסייע לישראל יהיה מוות בתלייה?
התוצאה הייתה שרבים מהדרוזים בגולן נמנעו מלהשתלב במלוא. הם סירבו לקבל אזרחות ישראלית, או תעודות זהות כחולות מתוך בחירה. באזורים מסוימים נמנעו מגיוס לצבא הישראלי. ופרשיות ריגול לא מעטות נקשרו במקום – ששימש גם כציר הברחות ידוע של אמל"ח ונשק לשטחי יהודה ושומרון ולבנון.
העימותים בין הבדואים לדרוזים שפרצו בדרום סוריה בעקבות הסכסוך המקומי היו הזדמנות פז עבור ישראל. ובפעם הזאת, ישראל השכילה לנצל את ההזדמנות נכון.
בהצהרות ברורות ובמעשים קונקרטיים, הבהירה ישראל שרמת הגולן הייתה ותישאר בידי ישראל תמיד. לא עוד דו-משמעות, לא עוד עמימות. נתניהו הצהיר בפומבי שהגולן לעולם לא יוחזר. הצבא נכנס למרחב החיץ וכבש את כתר החרמון.
אבל מעבר להצהרות על הגולן עצמו, ישראל עשתה משהו יוצא דופן: היא לקחה חסות על הדרוזים הסורים מעבר לגבול. כשהבדואים תקפו בא-סווידא, ישראל הזהירה. כשדובר על פריסת כוחות המשטר החדש באזור הדרוזי, ישראל הבהירה למשטר הסורי החדש שלא תקבל פגיעה בדרוזים – ולא תקבל אפילו נוכחות חמושה של כוחות המשטרה באזור הר הדרוזים ודרומה.
כך הושלם מהלך אסטרטגי שהחל בהכרת הנשיא טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן במהלך כהונתו הראשונה, וכעת הוטבעה חותמת הנאמנות מצד ישראל. השיח ברחוב הדרוזי, גם ביישובים שנמנעו עד כה משירות בצבא הישראלי, השתנה באופן משמעותי. הדבר בא לידי ביטוי גם בנתוני הגיוס הגבוהים ליחידות קרביות מאותם כפרים בחודשים האחרונים.
החזית הלבנונית: מהפתעה להתקפה
אבל כדי להבין את התמונה המלאה של השינויים שחלו בצפון, צריך לחזור שלב אחורה – למערכה מול חיזבאללה בלבנון. המערכה שקדמה לקריסת אסד, והחלישה את זרועותיה של איראן באזור באופן מכריע.
צלצול הטלפון באמצע תפילות החג ביום שמחת תורה תשפ"ד לא הפתיע את מ', קצין בכיר במערך האש בפיקוד צפון. הוא נסע לביתו במרכז הארץ לחוג את החג בתחושה ברורה שבכל רגע הכול יכול להשתנות. זו הסיבה שהחזיק עליו את מכשיר הטלפון בעת שהלך לתפילות החג.
את מ' פגשנו בסיור בכפר בדרום לבנון במהלך מבצע 'חיצי הצפון'. מהכפר ששימש כבסיס קדמי של חיזבאללה, לא נותר הרבה באותה עת. רוב בתי הכפר הושמדו עד ליסוד לאחר שנמצאו בתוכם כמויות נשק ותחמושת רבה שנועדו לתקיפת יישובי הגבול וחדירה של כוחות רדואן לכיבוש הגליל. לדבריו, בפיקוד צפון חשו בהסלמה האורבת בפתח מצד חיזבאללה והיו דרוכים ערב הטבח בעוטף עזה.
כידוע, ישראל הופתעה מאוד מהפלישה ההמונית של מחבלי חמאס שפשטו על יישובי העוטף ובסיסי צה"ל בדרום, אולם בחזית הצפונית לא ישנו ברגיעה בימים שלפני. בהתאם לכך, המערכה מול חיזבאללה הסתיימה בתוצאה מהירה וטובה לעומת ההתבוססות בבוץ העזתי שסופה אינו נראה באופק.
בעוד בפיקוד הדרום נשענו על גדרות ואמצעים טכנולוגיים שנועדו למנוע פלישה של מחבלי חמאס, ומערכי המודיעין התגלו כבלתי יעילים בעליל, בפיקוד הצפון נערכו במשך מעל לעשור ליום הדין מול חיזבאללה. לכולם בפיקוד צפון היה ברור שמולם ניצב צבא של ממש, חמוש מאומן ובעל ניסיון מעשי בלחימה. השתתפותו של חיזבאללה בקרבות בסוריה ובמדינות נוספות באזור לא היו סוד, והיה ברור שהוא מחזיק ביכולות מאיימות מאוד על ישראל.
מודיעין אנושי כמפתח
על מנת להתמודד עם האיום אספו בפיקוד צפון מודיעין אנושי רב על מערכי חיזבאללה. לא היה מדובר במשימה פשוטה, כלל וכלל לא. נדרשו יוזמה, תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה על מנת להגיע לתוצאה של חדירה כמעט מוחלטת למרכזי הכובד של חיזבאללה.
בוצעו פעולות רבות לצורך חדירה לעומק ארגון הטרור הקטלני ביותר שהקימה איראן על גבולות ישראל. ביניהן: במשך שנים ארוכות סיפק צה"ל טיפול רפואי לפצועים משטחי הלחימה בסוריה. אלה חזרו לסוריה ולבנון תוך שרבים מהם שומרים על קשר הדוק עם המודיעין הישראלי. הפעילות הרפואית, שהייתה הומניטרית בבסיסה, הפכה גם לכלי מודיעיני יעיל.
"כמו ברווזים במטווח"
מיד עם הגעת הידיעות על מתקפת חמאס בדרום, כבישי הצפון המו מרכבים. אלפי תושבי קו העימות נסו מבתיהם במהירות מחשש שגורלם יהיה דומה חלילה לגורל האכזר של תושבי העוטף. מנגד, שיירות של רכבים עמוסים באנשי מילואים נעו צפונה. כוחות אוגדה 91 ואוגדה 210 שעטו לעבר המוצבים בגבולות לבנון וסוריה. לכולם היה ברור שמתקפת חמאס היא רק הקדמה לפשיטה רחבה של כוחות רדואן על הגליל, והפעם לא מדובר בכמה אלפי מחבלים ברמה של חמאס אלא בצבא של ממש – עשרות אלפי לוחמים מיומנים עם גב של כוח אש שיכול להביא לשיתוק שטחים נרחבים בישראל.
"הרגשנו כמו ברווזים במטווח", מספר ל', לוחם באוגדה 210 ששירת לאורך המלחמה בגבול הצפון. "היה ברור לנו שאנחנו לפני פשיטה של חיזבאללה על יישובי הצפון. ישבנו במוצב כמה עשרות חיילים עם ציוד מיושן ולא מספק. לא השלינו את עצמנו שננצח בעימות כזה אם יתרחש. נערכנו למסור נפש למען הגנת היישובים, פשוטו כמשמעו. ידענו שלא נצליח לעצור שטף של עשרות ומאות מחבלים חמושים מכף ורגל ועד ראש. המשימה שלנו הייתה לעכב אותם כמה שניתן ולצמצם את השטח האזרחי שיוכלו מחבלי חיזבאללה לכבוש. ידענו שאנחנו לא נחזור הביתה, אבל הבנו שאין ברירה וחייבים למנוע עד כמה שניתן טבח וכיבוש רחב בגליל".
חזרה דרומה: מחשבות על המפה החדשה
כששמש אחר הצהריים מתחילה לרדת מעל כפר חאדר, אנחנו מתחילים את המסע בחזרה. שעתיים וחצי דרומה, חזרה לאזור ירושלים. הדרך ארוכה, והיא מאפשרת לעכל את מה שראינו.
המפה האסטרטגית של המזרח התיכון השתנתה בשנתיים האחרונות בצורה שקשה להפריז בחשיבותה. חיזבאללה – "צבא של ממש" שאיים להציף את הגליל – נמצא בשפל היסטורי. מנהיגיו חוסלו, תשתיותיו הרוסות, וכוח ההרתעה שלו נפגע באופן אנוש.
סוריה של אסד – איום שרחף מעל ישראל במשך עשרות שנים – כבר לא קיימת. במקומה סוריה מפוצלת, חלשה, שבה שולטים כוחות שונים באזורים שונים. ישראל שולטת בפועל במרחב החיץ ובחרמון הסורי לשעבר. והכי חשוב: נפתח מסדרון אווירי חופשי לאיראן.
אבל מעבר לשינויים האסטרטגיים הגדולים, יש גם השינוי האנושי. הדרוזים בגבול, שחיו עשרות שנים בחוסר ודאות, מתחילים להרגיש שייכות אמיתית. הם רואים שישראל עומדת בהבטחותיה. הם רואים את ההבדל בין החיים תחת שלטון ישראלי לחיים בסוריה. והם עושים את הבחירה שלהם.
עצירה במג'דל שמס: המגרש שהפך לסמל
בדרך חזרה דרומה, אנחנו עוצרים במג'דל שמס. לא רק כדי לראות את הפער בין שני העולמות מהצד הישראלי, אלא גם כדי לעמוד במקום שהפך לסמל של המחיר שהדרוזים הישראלים שילמו במלחמה.
מגרש הכדורגל של מג'דל שמס. המקום שבו בשבת כ"א תמוז תשפ"ד (27 ביולי 2024) פגעה רקטה של חיזבאללה – רקטת פלק-1 – והרגה 12 ילדים דרוזים ששיחקו כאן כדורגל. הטבח הזה היה נקודת מפנה קריטית במלחמה. עד אז, למרות חודשי ירי, ישראל עדיין התלבטה האם לצאת למלחמה מלאה בחיזבאללה. רצח הילדים במג'דל שמס הכריע את הכף במידה רבה.
שעה שעומדים כאן על המגרש, אפשר עדיין לראות את השאריות. צעצועים שרופים, שאריות של כלי משחק שהילדים השתמשו בהם ברגע האחרון. יותר משנה חלפה, אבל הצעצועים עדיין פה – עדות אילמת. בצד אחד של המגרש רואים שהתחילו בשיפוץ. בצד השני, רחוק יותר, ילדים שוב משחקים. החיים חוזרים, אבל הזיכרון נשאר.
המבט מהמגרש צפונה, לעבר לבנון, מזכיר את הקרבה הבלתי אפשרית. כמה קילומטרים בודדים הפרידו בין הילדים האלה לבין מי ששיגר את הרקטה. ואולי דווקא בגלל הקרבה הזו, בגלל העובדה שזה קרה לדרוזים ישראלים – אחים של הדרוזים הסורים והלבנוניים – ההשפעה הייתה כה עמוקה.
האירוע הזה, יותר מכל דבר אחר, חיזק את הקשר בין הדרוזים הישראליים לבין המדינה. הם הבינו שהם משלמים את אותו מחיר כמו כל ישראלי אחר. וישראל הבינה שהיא חייבת להגן על הילדים האלה – ולא רק על הילדים בחיפה או בתל אביב.
כשאנחנו חולפים שוב על יד הכנרת, השמש כבר שוקעת. הדרך עוד ארוכה עד הבית. אבל הנסיעה הייתה שווה את זה. לא כל יום רואים היסטוריה בעיניים.
בכפר חאדר, הילדים כבר חזרו הביתה. הרחובות שוב שקטים. ובלילה, כמו בכל לילה, החמושים ייצאו למסע השמירה השקט שלהם. שומרים על הכפר, שומרים על המשפחות, ובעל כורחם – שומרים גם על הגבול הישראלי.
המציאות החדשה התבססה. ואף אחד לא יודע מה יביא המחר.
*
להערות, פניות ותגובות לעורך הכתבה ניתן לפנות במייל: [email protected]
כתבה ממש מרתקת ורהוטה. תודה ישראל
ממש היסטוריה שמתחשת בזמן שלנו, תודה על הכתבה