כמעט חמישה עשורים לאחר שנמלט עם משפחתו מאיראן הבוערת, רזא כורש עלי פהלווי ממשיך לשאת על כתפיו תואר שאיבד את ארמונותיו – אך לא את משמעותו. בנו של השאה האחרון, נכדו של מייסד שושלת פהלווי, מצא את עצמו נער בן 19 בגלות אמריקנית; בן 20, מוכתר "בקרב תומכיו" בקהיר; וגבר בן 65 שמנסה להגדיר מחדש מהי הנהגה איראנית מחוץ לגבולות המדינה שאיבדה אותו.
רזא נולד בטהראן ב־31 באוקטובר 1960, אל תוך פריבילגיה ממלכתית ומשמעת מוקפדת. הוא למד בבית ספר פרטי מלכותי, ובגיל 11 כבר החל באימוני טיסה שמומנו בידי חיל האוויר האיראני. לא כגחמה אצילית – אלא כהכשרה של ממש: עד מהרה הפך לטייס מורשה של מטוסי T-38 טאלון. העתיד, נדמה אז, נבנה בקו ישר.
ואז הגיע 1979. המהפכה האסלאמית קטעה באחת את הקו. רזא יצא לגלות עם הוריו, תחילה למצרים ולאחר מכן לארצות הברית. יומיים לאחר מות אביו מסרטן, הוכרז בקהיר כיורש הכתר – ביום הולדתו ה-20. טקס סמלי, אך טעון: הכתר עבר לידיים שאין להן ארץ.
מאז ההכתרה, פהלווי פעל בזירה הפוליטית מן הגלות. קו יסוד חזר שוב ושוב בנאומיו: תמיכה בדמוקרטיה, ביקורת חריפה על מצב זכויות האדם באיראן, וחתירה להפרדת דת ומדינה – מבלי לנהל מלחמת תרבות נגד האמונה. "הדת היא עניין פרטי", אמר לא פעם, והדגיש את זהותו השיעית מחד ואת מחויבותו לחירויות אזרחיות מאידך.
בתחילת מלחמת איראן-עיראק ביקש להתגייס לחיל האוויר האיראני ולהילחם – בקשה שנדחתה. גם ניסיונות לחזור לזירה הפוליטית מבפנים, תוך התחייבות להעברת סמכויות למנהיג העליון דאז, נדחו. הדלת נותרה סגורה.
בלוס אנג'לס, שבה חיים מאות אלפי איראנים גולים, התגבשה סביבו קהילה פעילה. שם, ובמוקדים נוספים, נבנתה "איראן אחרת" בדמיון: דגלי טרום-מהפכה, נוסטלגיה של יציבות, ושאיפה לעתיד חופשי. מנגד, מחקרים הצביעו על חולשה בהשפעה פנימית בתוך איראן – פער בין תהודה תקשורתית לבין אחיזה במוקדי כוח.
התגובה של פהלווי הייתה ארגונית: ב־2013 הקים ממשלה איראנית גולה; ב־2014 ייסד את ערוץ התקשורת "אופק איראן"; וב־2019 הכריז על "מבצע פיניקס" – ניסיון לאגד את זרמי האופוזיציה סביב חזון משותף ליום שאחרי התיאוקרטיה.
ביקורו של פהלווי בישראל באפריל 2023 לא היה עוד תחנה דיפלומטית במסע גלותי, אלא אירוע טעון בסמלים, שנצרב בתודעה האזורית. שיאו של הביקור היה ברחבת הכותל המערבי – המקום המזוהה יותר מכל עם הזיכרון, החורבן והתקווה היהודית.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הגיע יורש העצר לרחבה יחד עם רעייתו, ביוזמת שרת המודיעין דאז. את פניו קיבלו רב הכותל והמקומות הקדושים והנהלת הקרן למורשת הכותל, שסקרו בפניו את משמעות המקום לדורות של יהודים, ואת מציאות החיים בירושלים כעיר המקיימת חופש פולחן לבני כל הדתות. בזמן הצפירה עמד פהלווי דום לצד מאות מתפללים, מול הדגל המרכזי, במחווה שחרגה בהרבה מן הפרוטוקול.
בהמשך נשא יחד עם רב הכותל פרק תהילים, תפילה שנישאה – כך הוגדר – "לשלום האומות והעמים, ולתקווה ליחסים אחרים בין ישראל לאיראן ביום מן הימים". עבור מי שמזוהה שנים ארוכות עם איראן הטרום-מהפכנית, היה זה רגע חריג: יורש עצר מוסלמי-שיעי, בן לשושלת שהודחה, עומד בלב האתר הקדוש לעם היהודי ומתפלל בפומבי לשלום משותף.
בספר האורחים של הכותל חתם משפט קצר אך מדויק: "לשלום, לחופש, לביטחון, לכבוד האדם, לחיות יחד. אני מברך את אנשי איראן וישראל". לאחר מכן סייר במסלול החדש במנהרות הכותל, ושמע על ההיסטוריה הארוכה של ירושלים – שכבות על גבי שכבות של עבר, שלטון וגלות.
הביקור עורר תגובות חריפות בטהרן, אך גם הדהד בקרב מתנגדי המשטר: בעיני תומכיו של פהלווי, העמידה בכותל סימלה לא רק מחווה לישראל, אלא הצהרה רחבה יותר – איראן עתידית שאינה מפחדת מדיאלוג, שאינה מגדירה את זהותה דרך שנאה, ושמוכנה לשוב אל המרחב האזורי לא כמאיימת, אלא כשותפה.
בגלי המחאה האחרונים באיראן, קולו של יורש העצר נשמע ברשתות החברתיות ובערוצי חדשות בפרסית. הוא קרא לציבור לצאת לרחובות, וההמונים השיבו בסיסמאות שנשאו את שמו. האם זו כמיהה לשיבת מלוכה, או חיפוש אחר סמל אנטי-תיאוקרטי? גם תומכיו מודים: התשובה אינה חד-משמעית.
פהלווי עצמו מציע מודל גמיש: מונרכיה חוקתית, או אפילו מלך נבחר – הכרעה שתתקבל בידי העם. "השאלה הגדולה", אמר בעבר, "אינה אם יקרה שינוי, אלא כיצד".
במקביל לפוליטיקה, חייו האישיים נטועים בשגרה אמריקנית. הוא למד בוויליאמס קולג’, השלים תואר ראשון במדעים באוניברסיטת דרום קליפורניה, ונשוי ליסמין – לזוג שלוש בנות: נור, אימאן ופארה. משפחה, השכלה, יציבות – כל מה שחסר, לכאורה, למי שמנהיג מן החוץ.
דמותו של רזא פהלווי חיה במתח מתמיד: בין זיכרון כואב של שלטון אביו לבין הבטחה לעתיד אחר; בין גלות ארוכה לבין קריאות רחוב בטהראן; בין סמליות של כתר לבין פוליטיקה של רשתות. הוא אינו שליט, אך גם לא אזרח מן השורה. הוא רעיון – רעיון שממשיך להעסיק איראנים בתוך המדינה ומחוצה לה.
האם הרעיון הזה יתממש? ההיסטוריה האיראנית מלמדת זהירות. אבל דבר אחד ברור: כל עוד איראן מחפשת מוצא, שמו של יורש העצר הגולה יוסיף להדהד – כצל של עבר וכאפשרות לעתיד.
הבנתי שהשאה לא היה צדיק גדול.
גם הוא היה רודן וכוחני.
אז אולי בשביל האיראנים זה להחליף פרה בחמור.
ובעצם, לחמורים האלה, שהעלו את חומייני רק בזכות שנאת ישראל שלו, מגיע חמור.
מה קרה ביבי רמאי חזר שאלה 🐺
למה אין איזה תרגום או משהו???