המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי, חוסל במכת הפתיחה של המבצע הישראלי-אמריקני בלב טהרן, כך לפי גורמים ביטחוניים בישראל. מהמתחם שבו שהה הוצאו כמה גופות, כאשר אחת מהן מיוחסת לרודן האיראני בן ה-86, שעמד בראש הרפובליקה האסלאמית מאז 1989 והפך במשך כמעט ארבעה עשורים לאחד האויבים המרכזיים של ישראל והמערב.
החיסול, אם יאושר סופית, מסמן את סיומה של תקופה בתולדות המזרח התיכון. חמינאי לא היה רק מנהיג פוליטי, אלא האיש שעיצב את דמותה של איראן המודרנית, קידם את התפשטותה האזורית והוביל את מדיניות העימות מול ישראל, ארצות הברית והמערב כולו.
מילדות ענייה לפסגת המהפכה
עלי חוסייני חמינאי נולד באפריל 1939 בעיר משהד למשפחה דתית ענייה ממוצא אזרי. כבר מגיל צעיר הוכוון ללימודי דת שיעיים, ובהמשך עבר ללמוד בנג’ף שבעיראק ובקום שבאיראן, שם הכיר את מי שיהפוך למנהיג המהפכה האסלאמית, האייתוללה רוחאללה חומייני.
במהלך שנות ה-60 וה-70 היה פעיל פוליטית נגד משטר השאה, נעצר מספר פעמים ואף הוגבל בפעילותו. המהפכה האסלאמית ב-1979 שינתה את חייו לחלוטין. חמינאי הפך לאחד מאנשי האמון של חומייני, קיבל תפקידים ביטחוניים ופוליטיים בכירים, והיה שותף לעיצוב המשטר התאוקרטי החדש.
בשנת 1981 נבחר לנשיא איראן, והיה איש הדת הראשון שכיהן בתפקיד. תקופת נשיאותו התנהלה בצל מלחמת איראן-עיראק המדממת, מאבקי כוח פנימיים וניסיון התנקשות שבו נפצע קשה בידו ואיבד את יכולת השימוש בה.
הדרך לשלטון העליון
עם מותו של חומייני ב-1989, התכנסה מועצת המומחים ובחרה בחמינאי למנהיג העליון. למרות שלא עמד בתחילה בדרישות הדתיות המחמירות לתפקיד, החוקה האיראנית שונתה כדי לאפשר את מינויו. משם החל תהליך ארוך של ביסוס כוחו.
בהדרגה הצליח חמינאי להשתלט על מוקדי הכוח המרכזיים במדינה, ובראשם משמרות המהפכה, מערכת הביטחון והמנגנונים הכלכליים. הוא הפך למנהיג המחנה השמרני, ודאג לשמר רוב פוליטי נאמן לו בפרלמנט ובמוסדות המדינה.
במשך השנים נחשב לאיש שמחזיק בסמכות העליונה בכל תחומי החיים באיראן, החל ממדיניות חוץ וביטחון ועד לכלכלה וסביבה. הנשיאים שנבחרו בבחירות עממיות נותרו בפועל כפופים להחלטותיו.
בניית “ציר ההתנגדות” והעימות עם ישראל
אחת החותמות המרכזיות של תקופת שלטונו הייתה הרחבת ההשפעה האיראנית במזרח התיכון. חמינאי הוביל את חיזוק כוח קודס, את התמיכה בחיזבאללה, בחמאס ובמיליציות שיעיות בעיראק, בסוריה ובתימן, ואת מה שכינה “ציר ההתנגדות”.
בהשוואה לחומייני, עמדותיו כלפי ישראל היו חריפות במיוחד. הוא תמך בארגוני טרור, קידם התעצמות צבאית והיה גורם מרכזי בתוכנית הגרעין האיראנית, שהובילה לסנקציות בינלאומיות קשות ולמתיחות ביטחונית מתמשכת.
במקביל הצליחה איראן תחת הנהגתו לבסס דריסת רגל אזורית משמעותית, אך גם נקלעה למשברים כלכליים עמוקים ולמחאות פנימיות חוזרות ונשנות, במיוחד בעשור האחרון.
שלטון ביד קשה ודיכוי מבית
שלטונו של חמינאי התאפיין בדיכוי מחאות, הוצאות להורג, מאסרים פוליטיים והגבלות חמורות על חופש הביטוי. הוא פעל נגד המחנה הרפורמיסטי, מנע שינויים פוליטיים עמוקים והסתמך על מנגנוני ביטחון נאמנים לו אישית.
המשטר בראשותו הצליח לשמר יציבות שלטונית לאורך שנים, אך שילם מחיר כלכלי וחברתי כבד, עם התגברות התסיסה האזרחית והחרפת העימות עם המערב.
החיסול והמשמעות האזורית
לפי גורמים ישראליים, חמינאי נהרג ביום הראשון של מבצע “שאגת הארי”, מתקפה משולבת של ישראל וארצות הברית נגד יעדים באיראן.
אם יתברר כי אכן חוסל, מדובר באירוע דרמטי בעל השלכות היסטוריות: האיש שהוביל את איראן במשך קרוב לארבעה עשורים, ועיצב את המזרח התיכון במידה רבה, יורד מהבמה בנסיבות אלימות.
השאלה הגדולה כעת היא מי יירש את מקומו, והאם מותו יביא לערעור המשטר או דווקא להתלכדות סביב הנהגה חדשה. כך או כך, עידן חמינאי, אחד הארוכים והמשמעותיים בתולדות איראן המודרנית, מתקרב לסיומו.





















רשע מגיע לו ואיתו עוד 40 בכירים שחוסלו ב1 אחת שהעם האיראני יתקומם כבר להפיל את המשטר הרצחני הרודני כמו שנתניהו דיבר אליהם בפרסית