אולגה נולדה בנובוסיבירסק שבערבות סיביר להורים מבוגרים וכשעלתה ארצה, בעודה בגיל 17, היו הוריה חולניים וסיעודיים. אף אחד לא התעניין בשלומה ואף אדם לא עזר לה לשרוד את החיים הקשים. כשהצעיר הערבי שעבד עימה זיהה את מצוקתה, לא נותרה לה ברירה אלא ללכת שבי בעקבות הבטחותיו לחיים טובים יותר. זמן קצר לאחר מכן היא התאסלמה, נישאה לו ועברה להתגורר עימו בבית הוריו במזרח ירושלים.
העובדה שגדלה בבית רחוק מאוד מהיהדות, וש'דבר אחר' היה מצרך קבוע בביתם, גרמה לה להרגיש מנותקת מיהדותה ומיהודים בכלל, ולא להרגיש רגשות חרטה עם הצעד הקיצוני שנקטה בו.
כצפוי במקרים אלו מיד לאחר החתונה, האלימות החלה להתפרץ ומיד הפכה למעשים שבשגרה – תוך ניצול העובדה שלאף אדם בעולם לא היה אכפת ממנה.
פנייתה ליד לאחים בראשית חודש חשוון, הביאה את העובדת הסוציאלית שהחלה ללוותה, להציע לה להגיע לטיול המסורתי המיוחד לנשים שנמצאות במצבה, שבמרכזו תפילה בקבר רחל. עם הגעתה למקום המפגש, היא חוברה לנשים יהודיות מברית המועצות בעלות סיפור חיים דומה ואולגה הרגישה סוף סוף שיש מי שמזדהה עם מצוקתה, ושיש פתרון לבעיה הקשה בה היתה נתונה.
ההתקדמות הייתה איטית. שבורה ורצוצה, אולגה חששה לפתוח לבדה בחיים חדשים. מחד היא אמנם הייתה נתונה לאלימות אך מאידך החשש מפני הלא נודע היה גדול יותר. במשך כשנתיים "ישבה על הגדר" ופחדה לעזוב את הבעל הערבי האלים, אך אחרי שקיבלה, צעד אחרי צעד, בטחון ותקווה מצאה בעצמה את האומץ לעשות את הצעד המתבקש. במבצע מיוחד של אנשי מחלקת הבטחון ביד לאחים היא חולצה מביתו של הערבי והושמה בדירת מסתור.
מלאכת השיקום הייתה ארוכה, אבל אולגה ידעה שזו דרך ארוכה וקצרה. היא שילבה בין לימוד יסודות היהדות לבין עבודה שיד לאחים סידר לה במקום מגוריה החדש, ובסוף השנה שעברה מצאה בן זוג יהודי.
בסוף השבוע האחרון, שבוע אחרי יום פטירתה של רחל אימנו, נישאה אולגה לבן זוגה, בוגר ישיבה מוכרת בירושלים, והשניים החליטו לייסד את ביתם על אדני התורה והיראה. רגע מיוחד התרחש שבוע לפני החתונה, כאשר אולגה ובעלה עמדו במחסום בדרך לקבר רחל – שהיה סגור בגלל המצב הבטחוני – והתפללו על הבית החדש שהם מתכוונים להקים. "אצל רחל אימנו נשאתי את התפילה הראשונה בחיי, וביקשתי שאצא מהמצוקה בה הייתי, וכעת באתי כדי לומר תודה" אמרה בהתרגשות.
פירסום עצמי של יד לאחים. אפשר לחשוב….