לפעמים אנחנו כל כך משכנעים את עצמנו שאנחנו לא טובים ומתוך כך עלולים להביא את עצמנו לכישלון גם כשאנחנו בס"ד מצליחים.
וכפי שקראתי בספק לשון מרפא:
'מי שאינו מאמין בכוחות הגלומים בו, עלול להרגיש נכשל גם בעיצומה של הצלחה.
אך אדם המאמין בעצמו יכול לראות הצלחה אפילו בעיצומו של כישלון, אחד מגדולי אילי ההון בימינו החל את דרכו בפשיטת רגל,
לגביו, לא סימלה פשיטת הרגל את קץ עסקיו אלא דווקא סיכוי והזדמנות ללמוד מאילו שגיאות עליו להימנע בעתיד.' ע"כ.
אני עדיין מהרהר במילים וצובט את עצמי לראות שאני לא חולם ומבין את עומק הדברים!
איך יכול להיות שלפעמים גם בעיצומה של הצלחה אנחנו פשוט לא מאמינים ומדרדרים חלילה את עצמנו לכישלון?
ההסבר שעולה לי בראש – נראה שנפש האדם היא כל כך מתעתעת עד שתיתכן מציאות כזו הזויה, לחכות להצלחה, ושסוף סוף ההצלחה מגיעה, אז ההרגשה של נכשל שהייתה מנת חלקנו לאורך זמן ממשיכה להתנחל בלב, ולא מתבלבלת מהעובדה שכרגע הסטטוס השתנה להצלחה.
ולמה? למה תיתכן כזו מציאות איומה? כי אנחנו לא תמיד מאמינים בכוחות הגלומים בנו.
אנחנו נמציא פרשנות למה זאת לא הצלחה אלא כשלון!
לא חסרות דוגמאות לפרשנות, אחת מהם מוכרת מאוד: ההוצאות בעסק מעל ההכנסות, העסק אוכל ונושם אשראי, וצריך לשבת לחשוב ולהתייעץ ואין אנרגיות לקבוע פגישה שתעסוק בסיעור מוחות, ואם כבר קבענו פגישה, לפעמים נבטל או נדחה אותה.
וכך העיסוק החיובי נכשל על ידי מי שהכי היה צריך לדאוג שהוא יגיע ויקרה במציאות.
מה נכון לעשות? איך מתגברים על המכשול הזה? ראשית לערוך היכרות עם הכוחות הגלומים בנו, זאת חובה בסתם יום וקל וחומר בימים שאנחנו מרגישים למטה בבור, נערוך קורות חיים של עצמנו כשהנקודה העיקרית בכתיבת קורות החיים לפרט את הכוחות הגלומים בנו, לפעמים קשה לנו לחשוב לבד, זה מתערבב לך עם פירוש לא נכון למידת הגאווה / ענווה, ואז העצה היא לפנות לחברים קרובים שיספרו לנו על עצמנו.
אדרבה, שנראה מעלת חברינו ומתוך כך נראה מעלותינו.
שבת שלום,
צבי סילבר.
על העריכה:
נָתַלֶ'ע הולצמן.




















