בין ההכרזה של בן גוריון להכרזת בנט – הפרט שהנדל פספס בעצמאות המדינה / יעקב בנדה

1.

הרבה אבוקות של אור יכולות להתפוצץ להם בשמים, אווירה חגיגית אפשר להפיק בתקציבי ענק בכל עיר, טקסים מרשימים ירגשו את ליבותיהם של אלה שהתחנכו על האמירות שמדינת היהודים קמה בצהלה במזרח התיכון, אך אלה לא ישנו את העובדות ההיסטוריות שימשיכו להתקיים לנצח – העצמאות הישראלית נוצרה ומתקיימת רק בשל הסכמה בין הקבוצות היהודיות שחיו פה ערב קום המדינה, וניסיון לחבל בהסכמות האלה יזכיר לכולם שוב ושוב שאין פה באמת שלטון שיכול לקדם את האידיאל שלו כשירצה לקבל החלטות הקשורות בחייהם של אזרחים רבים – חרדים וערבים.

להסכמות האלה יש שם, סטטוס קוו, אך אם במקור היו מספר נושאים ספציפיים שנכללו תחת הכותרת הזאת כמו שבת וגיוס בנות, עם השנים חלו בו שני שינויים עיקריים: ביסוס השלטון כלפי חוץ הביא לניסיונות בלתי פוסקים לשנות ולחזור מההסכמות הראשוניות, (כמו הניסיון להפר את ההסכמות על קדושת שבת),. שינוי נוסף הוא שהצד החילוני-ציוני למד שההסכמה הזאת צריכה להיות בכול תחום שבציפור הנפש של הציבור החרדי (כמו אי גיוס בחורי הישיבות לצבא).

השלטון בישראל יכול לשאוף לקדם נושאים רבים, אך אלה יכולים להישאר כמשאלת לב של פוליטיקאים ופקידים מזדמנים. כך, יודעים מנהיגי המדינה שאפשר לספר מבוקר עד ליל על שליטתה במזרח ירושלים, יכול פוליטיקאי תורן לעמוד נפוח חזה ליד מיקרופון ולהכריז על חיסול ההסתה במסגדים. אולם התוצאה תישאר תמיד איפוק ו"הכלה" מצד המדינה. אל תחשבו שמדובר בעבודת המידות על ה"כוחי ועוצם ידי" שזורם בכל אתוס ציוני – הם פשוט מוגבלים ויודעים שאין להם באמת דרך לשלוט על אוכלוסייה שאף פעם לא קיבלה את עצם קיומם.

כאמור, גם במקרה של האוכלוסייה החרדית בישראל השלטון נתון לחסדי הסכמתו כדי להציג את עצמו כריבון. מפלגות מרכזיות יכולות לרוץ חודשים עם הבטחה שאוטוטו הם מגייסים את לומדי התורה לצה"ל תוך הסבר מפורט מדוע הצעד מתבקש ו"שיוויוני", ראשי ממשלה יכולים להכריז שיכניסו תכנים לחינוך ילדינו וייכפו עלינו לעזוב חלילה את היכלי התורה – אך לא יהיו אלה יותר מהצהרות ובמקרה הגרוע פגיעות כלכליות, להחיל ריבונות הם לא יצליחו.

2.

היוזמה להתקדם בהכרזת המדינה גם במחיר של וויתור על הריבונות המושלמת – "דמוקרטיה הסכמית" – אותה הוביל ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, זכתה לעדנה בממשלה הנוכחית. פוליטיקאי עם מפלגה קטנה חבר לקבוצות קטנות נוספות – כולם וויתרו והגיעו להסכמה דומה לזו שהייתה פה בקום המדינה: אין ריבון, לא תהיה פה באמת ממשלה, אבל יוכלו לעשות טקסים ורעש כאילו מדובר בממשלה אמיתית.

קשה למצוא נקודות זכות לראש הממשלה הראשון של ישראל, דמות שתיזכר בהיסטוריה היהודית כמי שהכריז על "כור ההיתוך" ופעל להעביר מאות אלפי יהודים על דתם. אך יהיה זה עוול להשוות את היוזמה שלו להגיע להסכמות תוך ויתור שנעשתה למען קידום האידיאלים שלו, גרועים וחמורים ככל שיהיו, לבין ההגעה להסכמות של ראש הממשלה נפתלי בנט עם שונאיו הפוליטים.

להגיע להסכמות תוך ויתור. ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, מכריז על הקמת המדינה. צילום: ארכיון

הריק האידיאולוגי וקידוש הכיסאות שמלווים את הממשלה הנוכחית מראים שממשיכי דרכו של בן גוריון למדו ממנו רק את הדרך, האידיאלים נשארו אי שם בדרך. לו היו יוצקים מעט ערכים למהלכיהם, או לכל הפחות מצהירים על כאלה, היה אפשר להתייחס לחברי הממשלה כאל ברי פלוגתא. משעה שאין ערכים להתווכח איתם, התמונה העצובה מתבהרת – ראשי השלטון הנוכחי ימשיכו לאבד ולהרוס כל מה שיפריע בדרכם – המשך השלטון.

3.

את חוסר הריבונות של מדינת ישראל מבינים ראשיה היטב. למרות ההצהרות שבאות כדי להביא הון פוליטי, יודעים מנהיגי הציבור החילוני שאין ייתכנות לקיומם של הבטחות לשנות את הציבור החרדי ונוהגים לרוב בחוכמה כשאינם מתערבים בפועל בחיינו, אך לעיתים יש תקלות – כמו הנדל.

שר התקשורת בישראל יועז הנדל שהכריז השבוע על התערבות בחיי האוכלוסייה החרדית ככל הנראה היה תלמיד מצטיין בשיעורי אזרחות בהיותו ילד. הוא הקשיב טוב מדי בשיעור שסיפר על ריבונות המדינה ולא ממש הבין את הסאבטקסט – המילים שלא אומרים אבל ברורות לכולם.

מי שעוקב אחרי הפוליטיקאי הטירון יודע שהוא מחזיק באידיאולוגיה הטוענת שישראל צריכה בכל מחיר להחיל את ריבונותה בכל חלקי הארץ ועל כל המגזרים. הנדל, שהתחיל את דרכו הציבורית בתקשורת ביקר תמיד את העובדה שאין שלטון ישראלי במזרח ירושלים. לשיטתו ההרסנית, מדינת ישראל הייתה צריכה להזרים כוחות משטרה למזרח הבירה במטרה להפגין נוכחות ולהראות למקומיים מי פה השולט.

"הריבון יישב בראש השולחן ויצליף ברבנים ריבונות מהי". צילום: ארכיון.

האידיאולוגיה הקיצונית בה מחזיק השר, שיכלה להתסיס את האזור כולו, נבלמה בחסדי שמים רק בזכות ההרכב הקואליציוני שכלל את מפלגת רע"מ הערבית. יועז, שדמיין כל חייו איך הוא מקדם את כוחות הביטחון להחלת ריבונות בשטח שהמורה לאזרחות סיפר לו כי זהו בירתו הנצחית, נאלץ להבין שזה לא יקרה – לא בקדנציה בה מנסור עבאס מחזיק את המפתחות לקיום הממשלה.

בצר לו, פנה הנדל לאוכלוסייה השנייה שלא מסתדרת לו בראש עם אתוס העצמאות עליו גדל. הנדל קיבל את סוגיית הקומה הכשרה בידיים פתוחות ופעל ממש לפי דברי המורה – ריבונות, בלי הכוכבית שבארצנו צריך הסכמה כדי לקיימה. אם היה חסר טיפוח לאגו שקיבל הפיל בחנות חרסינה, קיבל הנדל בקשה להיפגש עם גדולי הרבנים. יועז עט על הבקשה ולא היה יכול לעצר את השמחה שבהתגשמות חלומו. "הרבנים של החרדים יגיעו למשרד של הריבון, הריבון יישב בראש השולחן ויצליף בהם ריבונות מהי", דמיין בראשו.

את התוצאה המרה ראינו כולם – שר התקשורת יושב בראש שולחן, נותן לרבנים להשתחוות לו ונהנה מכל רגע – הנה, חזון הריבונות-עצמאות מתגשם, המורה צדק. אבל הנדל טירון, גם אם יצליח לבטל את הקומה הכשרה, על האוכלוסייה שעליה פרק את דימיונותיו זה לא ישפיע – אנחנו נשמר את דרך ה' כריבון היחיד עלינו. גם אם אנחנו לא יודעים איך זה ייקרה – אנחנו יודעים שזו תהיה התוצאה.