נולד בשנת ה'תר"כ בחאלב שבסוריה. למד בישיבות אצל ר' מרדכי עבאדי ור' עזרא טוויל הכהן, בגיל צעיר מאוד החל ללמד תלמידים רבים. בשנת ה'תר"ן בא לביקור בארץ ישראל והתאכסן בבית הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר. בשנת ה'תרנ"ו עלה לארץ ישראל והשתקע בעיר ירושלים, בשכונת הבוכרים. מגדולי ארם צובה. ממייסדי ישיבת המקובלים "רחובות הנהר" אשר בה למד ולימד והפיץ תורה לתלמידים בפשט ובקבלה. שקדן עצום בתורה אף בימי עוני ומחסור. גאון בנגלה ובנסתר. נהג בחסידות ובפרישות עצומה. אכילתו הייתה מועטת, אך ורק לקיום הגוף בלבד. היו מגלים לו סודות מן השמים באמצעות חלומותיו.
בעל רוח-הקודש. רבים פנו אליו ונושעו. סיפורים רבים מתהלכים אודות המופתים הרבים שחולל. היה מתפלל בע"פ את כוונות הרש"ש הקדוש. בעת שהלך ברחוב בשכונת הבוכרים בירושלים, נדרס על ידי אוטובוס בעקבות זאת אושפז מספר שבועות. כאשר הרגיש כי שעותיו ספורות, ביקש שלא יעמידו לדין את הנהג שלא נזהר בנסיעתו. נפטר ב- כ"ח באב ה'תרפ"ה
חי כ-66 שנים.ציונו בהר-הזיתים שבירושלים.
אביו: ר' יצחק. אמו: מרת רחל. מרבותיו: ר' מרדכי עבאדי, ר' עזרא טוויל הכהן.
חברותא: ר' יצחק שרים. מתלמידיו: ר' עזרא עטיה ראש ישיבת פורת יוסף, ר' יוסף ידיד הלוי ראב"ד לעדת הבוכרים וארם צובא, ר' רפאל שלמה לניאדו ראש ישיבת פורת יוסף, ר' יעקב קצין רב קהילת שערי ציון, ר' עזרא חמוו אב"ד בארם צובא. אשתו: מרת צלחה בת ר' משה סוויד, ראש הרבנים בחאלב ומח"ס שו"ת אמת ומשפט ושלום ואמת-
נישא בהיותו כבן 20 .ילדיו: ר' יעקב מרבני ישיבת פורת יוסף ודיין בבית הדין הגדול, ר' עזרא מרבני ישיבת פורת יוסף, ר' משה מרבני ישיבת פורת יוסף וחבר בית הדין הספרדי בירושלים, ר' יצחק נפטר בצעירותו בהיותו כבן 32 שנים. מסופר שלאחר שנפטר הרשל"צ ר' שאול אלישר, נתנו בו גדולי וחכמי ירושלים את עיניהם להכתירו במשרה זו, הגם שהיה צעיר ולא נשוי, עד כדי כך היה מופלג בתורה.
להלן סיפורים המעובדים מתוך 'האיר המזרח' על רבינו: באחד הימים ביקש רבינו לצאת בשיירה מעירו, ארם צובא וביקש להגיע לעיר הסמוכה. סביבות בעיר השתרעו מדבריות שממה שורצות כנופיות שודדים, והנסיעה התנהלה בשיירות מפני סכנת הדרך שהתנהלו על גבי חמורים ופרדות נושאי אדם ומשא. ראש השירה עצמו השכיר חמורים למסע, אבל רבינו נהג ע"פ ההלכה והעדיף לשכור חמור מיהודי מלשכרו מהגוי שכן ביקש לקיים את הכתוב "וחי אחיך עמך". כשיצאו לדרך הביט המנהיג הערבי בחרון אף וסנן לעבר ר' אברהם: "לא שכרת מאתנו חמור, העדפת לשכרו מאחר. חכה, רק נצא מתחומי העיר, לא נרחיק לכת, ואראך את נחת זרועי! ואתה עוד תתחרט על כך!". החזיר לו רבינו ואמר: "הן יודע אתה שיש לנו אלוקים כל יכול. ודאי שמעת מה עשה לפרעה במצרים! איני פוחד ממך, בוטח אני בו שיצילני מידך, ויכה אותך כפרעה וכחילו! בטוחני שיפר עצתך ומחשבותיך!". לעג הערבי לדברים, ואמר: "עוד מעט נהיה באמצע המדבר, ונראה מי יצילך מידי!". לא הרחיקו לכת, והשיירה נעצרה. הנוסעים רכבו קדימה והתגודדו שם, ורבינו לא התענין בנעשה. המתין שיחדשו את המסע. אבל המסע לא המשיך בדרכו. התברר שמנהיג השיירה ירד מאתונו וביקש לחזק את האוכף. הפרידה עליה רכב מנהיג השיירה התפרעה והשליכה אותו מעל גבה, הוא נפל על סלע חד וחוט שידרתו נפגע. פלג גופו התחתון שותק. עכשיו היה מוטל על הארץ וגונח מכאב. לא הייתה ברירה. הניחוהו בשק בצד החמור ואיזנו את המשא באבנים כבדות מן הצד השני והמשיכו בדרכם כשהמנהיג נאנק בקול והודיע לכל, שאלוקי היהודים נקם בו את נקמתו על שהתאנה לחכם היהודי, וגדול היה כבוד שמים באותו הזמן. עד כדי כך, שכאשר מצאו כבש משוטט במדבר וביקשו לקחתו ולהשימו בשק האבנים, הודיע המנהיג שהיה לו די בעונשי שמים, וחושש הוא לגנבה וגזל ולעונש נוסף. רק אם החכם היהודי יפסוק שדינו כהפקר ומותר לקחתו, יסכים שישאוהו על אתונו… בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הזדמן רבינו לקנות דבר מה בשוק. היה שם סוחר ערבי שונא ישראל מובהק, ודרכו הייתה לקלל את היהודים העוברים ליד חנותו. כשהגיע רבינו לשוק, התנפל עליו הערבי בקללות נמרצות. קיללו רבינו שמיתתו תהיה בשרפה. באותם הימים התפשטה מחלת הטיפוס, שהייתה מדבקת מאוד. ולכן, כאשר מת אדם ממחלה זו, היו הטורקים מניחים את הגופה בתוך חבית מלאה סיד, כדי לשרוף את החיידקים. אותו הערבי נתקף במחלת הטיפוס ומת זמן קצר אחרי שקיללו רבינו, וכרגיל- הכניסוהו לתוך סיד ושרפוהו, וכך התקיימה הקללה, שמיתתו תהיה בשרפה.
סיפר בנו הגאון ר' יעקב עדס, כי בשנת ה'תרע"ט דיבר עם אביו בעניין הצדיקים, ואמר לפניו, שראה בחלום הלילה רב גדול וחזותו הוד ויקר, ונודע לו כי הוא רבינו הרמב"ם זיע"א. נישק את ידו ובירך אותו. ויאמר לו אביו: "צורת הרמב"ם בחלומך הוא כך וכך?", ותאר לו בדיוק כפי שראה בחלומו. התפלא בנו וישאלהו: "אבי, מהיכן יודע זה?". והשיב לו רבינו: "דע בני, כי אני ראיתי בעליית הנשמות בלילה זה את כל הצדיקים, ומכיר אני צורת כולם, כמו הרמב"ם, הרי"ף, הרא"ש, הרשב"א, הר"ן, האריז"ל ותלמידו רבינו חיים ויטאל, ר' שלום שרעבי ועוד". והוסיף לספר לו, כי פעם אחת ראה בחלומו את רבינו הרש"ש שאמר לו: "חובה עליך לטרוח ולבארק את דברי להבינם לאחרים".
סיפר אחד, כי הייתה לו חנות בשוק שבעיר וממולו הייתה חנות של גוי. כשהיו באים לקנות בחנויות הסמוכות, היה יוצא הגוי מחנותו ומונעם מלקנות אצל היהודים, וכן היה מבזה ומחרף את היהודים ואף מכה בהם. ובהיותו אלים, חששו ממנו מאוד. לפיכך ניגש הלה אל רבינו וסיפר לו את הדבר, כיצד מציק גוי זה ליהודים. שאלו רבינו: "איזה עונש תבחר לגוי זה, האם עניות או מיתה?". השיב, כי מעדיף כי יהיה עני, כדי שנראה בשפלותו ובדלותו ותישבר גאוותו כנגד היהודים. אמר לו רבינו: "כן יהיה כדבריך". לא חלפו ימים אחדים, וגוי זה נתפס באשמה כי מבריח הוא מן המכס, והוחרם כל רכושו, נתדלדלו נכסיו והשפל עד מאוד, עד שהיה יושב בחנותו כשראשו מוטה ופניו מושפלות ארצה מבושתו מלהביט אל היהודים. כך נשאר זמן מה, עד שמרוב צערו נסע ונעלם. מירושלים. אכן התקיימו דברי הצדיק במלואם.
