אלפי חסידי צאנז השכימו והתכנסו הבוקר (ראשון) למעמד אמירת הסליחות הראשונות אצל כ"ק האדמו"ר מצאנז בהיכל הגדול בקרית צאנז בנתניה.
כנהוג בצאנז, הרבי ניגש לפני העמוד ולפני אמירת 'שמע קולנו' נשא דרשת התעוררות. הדרשה נאמרה בבכיות עצומות ונוראיות על המצב בו שרוי עם ישראל, על הצרות והאסונות ששומעים מידי יום.
הרבי אמר כי שרשרת הצרות והאסונות עצמה הייתה אמורה להרעיד ולחלחל כל לב יהודי, בלי דרשת התעוררות. אבל, המשיל הרבי, המצב דומה לחולה שנמצא בתרדמת שככל שמטפלים בו ודוקרים אותו כשמטפלים בו – הוא לא מרגיש כלל.
כ"ק האדמו"ר זעק בקול בוכים: "בכל יום ויום שומעים כאלו אסונות איומים, כל כך הרבה יתומים נוספו השנה, אלמנים ואלמנות. תארו לעצמכם בית שבו האמא חולה במחלה קשה, המשפחה מתפרקת לרסיסים. בית שהילד שם חולה – כל החיים נעצרים. אנשים שהיו המאושרים באדם, פתאום כל החיים נהפכים. תאונות, טרגדיות, מחלות, אצל מבוגרים, צעירים וילדים. מכאיבים לנו, אנו הולכים להלוויות, נאנחים יום או יומיים, ואחרי זה מה? חוזרים לשגרה. אוי לנו, זו הצרה הכי גדולה, שאנו שרויים בתרדמת, שאנו שרויים בתרדמת".
הרבי הביא ממאמר החסיד, "'יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי'. כשאדם רואה שהכול הולך לו בטוב, הוא ירא, מי יודע מה ילד יום, כאלה צרות וייסורים מתרחשים בעולם. אולם 'שמחתי מתוך יראתי', עצם זה שאדם מפחד, זה כבר צריך להכניס בו שמחה, שהוא לא שרוי בתרדמת. השופר, סגולתו לעורר מהתרדמת, אבל התביעה היא עלינו: למה אנחנו מחכים לשופר? למה לא התעוררנו מקולות התרועה כל השנה? כיצד לא זע לבנו מהדם שנשפך עד כה? בימים הנוראים האלה נקבל על עצמנו לשפר דרכנו, להתעורר".
לסיום, הרבי קרא להוסיף יותר בלימוד התורה דווקא בימים הבאים ובחגים שמטבע הדברים לומדים בהם פחות, ולכל הפחות לקבל קבלה אחת טובה מהיום, היום הראשון של סליחות, עד לאחר שמחת תורה. שלושים יום שבהם ישמרו על הקבלה הזו מכל משמר, "ובכך יוכיחו שאנחנו מתעוררים מקול השופר ומבקשים להטיב את דרכנו. ובעז"ה הקב"ה ישלח לנו שנה טובה ומתוקה".
מלאך ה' צבקות
לא מלאך, שרף.