לרגל יום הילולת להסתלקותו של איש האלוקים הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל זי"ע נביא שיחת זיכרון רוויית גילוי טוהר, במחיצת נכדו הגה"צ רבי דוד גולדמן שליט"א בן כ"ק מרן אדמו"ר היקרא דמלכא מזוועהיל זי"ע ורב דחסידי זוועהיל בני ברק אשר פרש משנת זיכרונותיו מימי ילדותו במחיצת זקנו הקדוש אשר עטה על עצמו מעטפת של הסתרה וענוותנותו הטהורה הפליגה וגבהה עד רום שמים. הראיון נערך על ידי הסופר ברוך הכישרונות הרב יקותיאל יהודה גנזל שליט"א.
פדיונות בטעות יסודם, מדוע התמהמה הרבי מלהיכנס לתקיעת שופר, בגזירת המרא דאתרא, חמישים שנות חיים מתווספות לאשה חולנית, מסירות נפש, מוכן שייכרתו ידיו ורגליו למענם של ישראל, ומשה היה רועה,
הַנָוֶה בקומת העלייה שבקרן הזווית הבני-ברקית, ברחוב שפת־אמת פינת רש"י, אין כמוהו לאפיין את יושבו. גם יושב הבית, הגה"צ רבי דוד גולדמן שליט"א רב דחסידי זוועהיל ב"ב, איש של קרן-זוויות הוא, של ירכתיים. הפשטות הנסיכית שנוצקה בתבנית לבבם של מאורי בית זוועהיל, זו שאפפה את הרה"ק רבי שלומק'ה זי"ע, העפילה עוד יותר אצל בנו הרה"ק רבי גדליה משה זי"ע, והתגלתה במלוא הדרתה הפשטנית אצל בנו שלו, הרה"ק רבי מרדכי מזוועהיל בעל 'יקרא דמלכא' זי"ע, לא פסחה גם על בנו שלו – הגה"צ רבי דוד שליט"א, משלושת הבנים האחרונים שנשארו מבין בניו מרן ה'יקרא דמלכא'; נשאר כדי להעשיר את העולם באותו מבט מפוכח ופשטני, מבט שכל הנתקל בו, נוצר בקרבו בוז תהומי לכל מה שאינו 'פשטות' ואינו 'צניעות'.
כשהגענו אל הבית הזועק בפשטותו. המתין לנו הגה"צ שליט"א בחביבות גלויה. ולמרות שלמדני בני ברק יודעים להשיח בסילודין אודות התמדתו חסרת המעצורים של הזוועהיל'ער רב, יש מי שדואג לסלק מעל השולחן כל שיור וזכר לספר תורני. כך, בדחילו, פסענו אל תוך מעטפת הענווה והפשטות הזוועהילאית, אל תוך אי של שפלות הרוח בתוך העולם הצומרני-יומרני של תי"ו שי"ן פ"א.
"באנו הנה, על מנת לשמוע על אשר ראה מר בעיניו ואת אשר שמע מאביו הקדוש, אודות זקנו בעל ההילולא, הרבי הקדוש רבי גדליה משה זי"ע", פתחנו את שיחתנו נוכח עיניו שופעות הזוך של הגה"צ רבי דוד שליט"א, העיניים שראו את העיניים… אולם עד מהרה למדנו שצדיקי חצר הקודש זוועהיל, פחות מתעסקים בהעלאת זיכרונות וסיפורים מאבותיהם שלהם. ההיטמעות המוחלטת בתוך ים הפשטות והענוותנות היתירה, כמעט ואינה מותירה הרהבת עוז לבטא את המילים: "זקני הקדוש עשה כך וכך…" או: "אבי הקדוש פעל ישועה פלונית". או כפי שאיש שיחנו המרומם שליט"א מדגיש לנו כבר בראשית הדברים:
"מימיי לא שמעתי את אבי מורי זצוק"ל מתבטא אודות אביו, לא בסיפורי עובדות ולא באמרות טהורות".
ולאחר הקדמה מרטיטה זו לה זכינו, אנו מבינים שככל שנצליח להיוודע ולהיחשף אודות דמות דיוקנו רבת ההוד והטוהר, השפלות והענווה, הקדושה והשרעפים, של הרה"ק רבי גדליה משה זי"ע, עדיין לא נהיה אלא כניצבים בתחתיו ההר, כנוגעים בקצהו. כיודעים ולא יודעים עד כמה גבהה נשגבותו.
"היכן מתגורר הרבי?!"
בריש שיחתנו אנו מבקשים לשמוע את אשר ראו עיניו של הגה"צ רבי דוד שליט"א בבית זקנו הגדול, בהיותו ילד קטן. הוא נענה בפשטות, בלי תיאורים וגינונים, ושח:
"ילד כבן חמש הייתי כאשר ה'עלטער זיידע' הרבי הקדוש רבי שלומק'ה זי"ע הלך לבית עולמו ועול ההנהגה עברה – בעל כורחו – לידיו של זקני הקדוש רבי גדליה משה. מכאן ואילך לא חלפו אפילו חמש שנים תמימות עד שהכבידה המעמסה על ליבו הטהור והוא השיב את נשמתו המזוככת ליוצרה. צדיק וקדוש זה שמאוסה היתה השררה בעיניו כסחי, לא אבה לקבל עליו את עול ההנהגה. זוכרני באותם הימים אשר סיפרו שאביו, רבי שלומק'ה, ביקש מעמו טרם הסתלקותו שאם יבואו אליו לבקשו ליטול את עול ההנהגה, בל יסרב. אולם רבנו השיב את אביו: 'מי שהיה שנים כה רבות בסיביר, אינו יכול להיות רבי ומנהיג…' סתם ולא פירש.
"נזכר אנכי כאשר הגיע ראש־השנה הראשון להנהגתו של רבנו. סיימו בביהמ"ד את קריאת התורה והגיעה עת התקיעות. רבנו נכנס לביתו הסמוך והקהל המתין בינתיים בבי מדרשא. משנקפו הדקות ועדיין דמותו הטמירה של הרבי לא נראתה בפתח, נכנס אליו מקורבו, הרה"ח יצחק דייטש, להגיד שקהל הקודש ממתין לשמוע קול שופר. 'איך אוכל להיכנס לתקיעות – השיבו רבנו במרירות – כאשר העולם תועים בי… אנשים רבים נכנסו אלי עובר לימים הנוראים והגישו לפני קוויטל עם דמי פדיון נפש…' הרבנית הצדקנית ע"ה שנכחה באותו מעמד, ידעה את אשר לפניה, היא נגשה אל הרבי ואמרה: 'לא בך הם נתלים כשהם מעניקים לך את כספי הפדיונות כי אם בכך שהיה לך אב גדול וקדוש…' על אתר התרומם הרבי ממקומו ונכנס לתקיעת שופר".
הגה"צ שליט"א נזכר מסיפור שיהודי ירושלים שחו בו בהתפעלות:
"בתחילת תקופת אדמו"רותו של רבנו, התדפק יהודי הצריך לישועה על דלת הבית, ושאל: 'האם כאן מתגורר הרבי?' רבנו שמע את שאלתו, מיהר לצאת אליו להוביל אותו עמו בתוך שכונת בית ישראל. 'בא עמי ואראה לך היכן מתגורר הרבי', הוא אמר לו בפשטות מופלגת ונטל אתו אל עבר המעון בו התגורר באותם ימים כ"ק מרן אדמו"ר הדברי יואל מסאטמר זי"ע.
"הוא גם היה מתפלל בימות החול במרבית השנים בבית-הכנסת 'באר שבע', בית כנסת שכונתי שהיו מתפללים בו בנוסח אשכנז. ובימי קריאת התורה, היה יצא מפתח בית-הכנסת כשהגיע להכרזת עליית 'שלישי', מחשש שמא יכבדו אותו בעלייה. בכלל ידעו גבאי בתי הכנסיות שבירושלים, שבית-כנסת בו מכבדים את רבנו בעלייה לתורה, מובטח הוא שרגל רבנו לא תדרוך בו עוד לעולמים".
קארטאפל של חנוכה
כחלק מהפשטות והפשטנות, ברח רבנו מכל מה שריח ממון בו. לא אחת הוא דחה הצעות נכבדות שהגיעו לפתחו – בשנים טרם עלה על כס ההנהגה – והיו יכולות לפרנס אותו בכבוד. "אני זוכר – מציין בפנינו רב דחסידי זוועהיל ב"ב שליט"א – את הדלקת הנרות אצל רבנו. שנה אחת לא היתה לו אפילו מנורה. הוא, הזוועהיל'ער רבי, פשוט לקח תפוחי-אדמה, חורר אותם ומילא אותם בשמן זית, הניח פתילות והדליק. הוא השתמש עם 'קארטאפל'אך' במקום בזיכים ומנורה…"
ומכאן לעדות המופלאה הבאה:
"את זאת שמעתי מאחותי הגדולה, להבחל"ח הרבנית הצדקנית משומרי אמונים ע"ה, אשר כילדה צעירה היתה מסייעת לזקני רבי שלומק'ה זי"ע בחלוקת מצרכי השבת – כפי מנהגו לחלק מדי ערב שבת קודש חלות ויין לכל דכפין בירושלים עיר הקודש והיא היתה מסייעת בידו. משפרשה השבת כנפיה, היא פנתה לסעוד את סעודת השבת אצל זקנה, רבנו רבי גדליה משה. מה מאד השתוממה לראות שהשולחן חף מחלות ומיין, רק לחם אחד שחור היה עליו והוא הרכיב את כל הסעודה. רבנו אפילו קידש על הפת בהעדר יין.
"היא לא הצליחה לכבוש את פליאתה: 'זיידע, הלא העלטער-זיידע, אביכם רבי שלומק'ה, מחלק ליהודים רבים חלות ויין, מדוע שלא תיקח מעמו לכל הפחות יין לקידוש?' ורבנו השיבה מתוך שוויון נפש: 'כשאני אומר ומבקש בברכת המזון ונא אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם, אני מכוון על כך שלא אצטרך אפילו לא למתנת ידו של אבי מורי…'"
משהזכיר הגה"צ רבי דוד גולדמן שליט"א את ההזדקקות של רבנו לאביו, שאלנוהו אודות הבדלי ההנהגה בין האב הקדוש, רבי שלומק'ה זי"ע, לבין בנו הקדוש, רבי גדליה משה זי"ע.
"ככל כמה שאביו הקדוש היה מוסתר בשפריר חביון ובסתר המדרגה, עוד יותר היה בנו-רבנו מוסתר בתכלית ההסתרה. הוא התנהל בפשטות מופלגת ונזהר כמפני מכוות אש שחלילה לא תפרוץ להבת ליבו הטהור חוצה. האמת שגם בעניין חינוך הצאצאים היה הבדל ביניהם. בעוד שהרה"ק רבי שלומק'ה היה מתנהג ברכיכות רבה עם צאצאי צאצאיו, הרי שרבנו היה חלק בלתי ניתק מחינוך צאצאי צאצאיו. כך זכינו אנו, הנכדים, להתחנך על ברכיו ממש. כאשר צריך היה להעיר לנכד, היה רבנו עושה זאת בתוקף ועוז – זאת למרות שלגבי כל יהודי אחר שאינו מצאצאיו, הוא נזהר חלילה שלא להתערב ולא לראות כל רע. לצאצאיו הוא אמנם העיר, אבל לכל ישראל, הוא רק האיר".
ממון מביא לידי גאות
ומשנוגעים אנו בענוותנותו הטהורה של רבנו, איש האלוקים שענוותנותו שלימה היתה, כלולה מרמ"ח אברי ושס"ה גידי שפלות ברך, מספר לנו הגה"צ שליט"א את העובדה הבאה:
"איש יהודי היה בירושלים עיר הקודש ורבי משה פרלשטיין שמו. ר' משה זה, כיתר בני קרתא דשופריא, מעוטר היה באותו תכשיט נאה המכונה בפי חז"ל 'יאה עניותא לישראל' והפרוטה היתה בבחינת 'רוח שאינה מצויה', הן בכיסו והן בביתו. יום שישי היה זה כאשר לא הצליח לגרד ולא פרוטות שחוקות על מנת לעשות את השבת בביתו ובמשפחתו. החלטה גמלה בקרבו: אלך אל מעון קדשו של רבי שלומק'ה קדישא, צדיק יסוד העולם, ואבקש ממנו במלווה סכום כסף וכך אוכל לקנות את צרכי השבת. מחליט ועושה, הוא החל פוסע לכיוון מעון הקודש ברחוב רפפורט, אולם כשהגיע קרוב לבית הוא נמלך בדעתו והחליט לסוב על עקבותיו מבלי להיכנס ולבקש מהרבי הקדוש את אשר רצה לבקש.
"באותו רגע הוא שמע קול קורא מאחוריו: 'ר' משה, ר' משה'. הוא הסתובב וראה את רבי שלומק'ה מגיע לקראתו. בידי הקודש מוחזקים היו מספר מעות, הכסף נתחב לידיו של ר' משה, כשקדוש האלוקים מציין לו באהבת ישראל רושפת: 'הא לך ר' משה, הא לך ורכוש צרכי שבת… כשירווח לך ויהיה לך, תשיב את ההלוואה, אבל כעת קח לך…' שב רבי שלומק'ה אל מעון קדשו, מותיר אחריו את ר' משה מוכה תדהמה מרוח הקודש שהתגלתה לפניו כעת.
"כאשר פנה ר' משה לקנות את מצרכי השבת בחנות המכולת של הרה"ח ר' משה כץ, חתנו של הרה"ק רבי גדליה משה זי"ע, הוא סיפר לפניו את סיפור רוח הקודש של חותנו-זקנו אשר הרגיש ברצונו וידע לצאת אליו והכסף בידו, שמר ר' משה כץ את הדברים בליבו. בהזדמנות הראשונה הוא ניגש לחותנו-רבנו ושח בפניו: 'הנה אביכם הקדוש מעניק לנצרכי ירושלים, אולם גם אנכי נצרך ונזקק, מדוע אנו, צאצאיו, לא מקבלים מידו תמיכה בשפע?' השיבו רבנו בפה מלא: 'האבא יודע שגם אנו נזקקים ונצרכים. אולם הוא יודע גם שאם יהיה לנו ממון, נוכל אולי חלילה ליפול לידי גאות, ולכן אינו מעניק לנו ואינו משפיע עלינו…' ונוראים הם הדברים".
בפקודת המרא דאתרא
אחד המיוחד שהצליח לגלות שכבות ממעטה הסתרתו של רבנו, היה רבה של ירושלים, מרן המהרי"ץ דושינסקיא זי"ע. גאון וקדוש ישראל זה, חדר במבט עיני הבדולח אל מתכת לכל הסתרים וההסתרה, וידע שאותו בנם של קדושים שמרבה לשגר את לשונו לומר: "איני רבי!" הוא הוא ראש לכל הרביים, קדוש ישראל אשר מהלכי הטבע קורסים מפניו כדונג הנמוג מפני האש.
ידוע ש"הרב דושינסקיא" – אנו מבקשים לשמוע – היה שולח לרבנו 'בגזירת מרא דאתרא' שיפעל ישועות עבור יהודים חוכי ישועות. מה תדעו ותזכרו משליחויות מרטיטות אלה?
"זוגתו הרבנית של הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל, חלתה במחלה קשה עד שהרימו הרופאים את ידיהם ואמרו נואש. והימים ימי צר ומצוק, ימי המלחמה של שנת תש"ח, ימים בהם יראה ירושלים מאימת הפגזים המתפוצצים בסמטאותיה וגובים נפשות יקרות מישראל. רבי חיים פנה אל המהרי"ץ דושינסקיא והזכיר את זוגתו הצריכה לרפואה. כאשר שמע רבה של ירושלים את חומרת המצב, הורה לו לרבי חיים שיפנה בשמו אל רבנו, שהיה אז בתחילת שבתו על כס ההנהגה, ויבקש מעמו לערוך 'שינוי השם' לחולנית.
"רבי חיים פקד את מעון רבנו, שטח בפניו את בקשתו, אולם נתקל בסירוב מוחלט. הוא הסביר בתקיפות שהרב דושינסקיא אמנם שלחו אליו מאחר והוא חושב שהוא אכן ממשיך את דרכו של אביו הקדוש אולם בפועל אין לו כל דעת ויכולת בנבכי שמיא. שב רבי חיים ברים זצ"ל אל הרב דושינסקיא שמיהר להחישו שוב אל מעון רבנו, בציינו: 'אמור לו שאני גוזר עליו בגזירת מרא דאתרא שיפעל עבורך מה שצריך'.
"אל מול גזירתא דאורייתא, כבר לא יכל רבנו לכבוש את מדרגותיו ואת הדעה אשר היתה לו בשמים. הוא ערך שינוי השם, ולאחר מכן ביקש מרבי חיים: 'אסוף אלי מאה חתימות מבני ירושלים, מאה אנשים אשר יחתמו שהם מעניקים חצי שנה משנות חייהם במתנה גמורה עבור זוגתך, למען תוכל להבריא ולהאריך ימים'. רבנו הוסיף והבטיח, כשהוא יוצא מגדרו: 'יכול אתה לומר בשמי, שכל מי שתורם מחצית השנה, מובטח לו שהוא יזכה לעבור את אלה ימי המלחמה בשלום וכל רע לא יאונה לו'. הבטחה שמיימית כזו בתקופה אפלה ומפחידה שכזו, שווה היתה בירושלים יותר ממכלית מלאה בנוזל זהב טהור. במהירות רבה שב רבי חיים אל מעון קדשו של רבנו ובידו האוצר – מאה חתימות השוות חמישים שנות חיים! רבנו בירך את החולנית שכבר ניצבה בשערי מוות ועד מהרה היא הבריאה כליל והמשיכה לחיות חיי זוהר תורה.
"כעבור יובל שנים, כאשר היא הלכה לבית עולמה, ובעלה, הגאון רבי חיים ברים זצוק"ל ישב 'שבעה', עליתי לנחמו – חותם הגה"צ רבי דוד גולדמן שליט"א את הסיפור המופלא – ושמעתי מפיו במדויק את הסיפור כלו, כשהוא מציין בהתפעלות רבה מאד: היום בו הלכה זוגתי ע"ה לבית עולמה, הוא בדיוק אותו היום בו מלאו חמישים שנה מאז נאספו החתימות בפקודת קדשו של רבנו!"
וסיפור רודף סיפור:
"הגה"צ רבה של מאטסדורף זצ"ל שהתגורר בירושלים של מעלה, לא זכה לראות פרי בטן גם כחלוף שנים מיום כלולותיו. הוא הגיע לרבנו והפציר לזכות בישועה הנכספת. רבנו השיבו שאין הוא ראוי לאיצטלא שמלבישים עליו ואין לו כל אפשרות וכוח להושיע. רק אחרי שהרב ממאטסדורף חזר לבית רבנו מצויד בגזירת המרא דאתרא, הרב דושינסקיא, הוא זכה לראות את רבנו משיל מעליו את שריון ההסתרה ומברכו שיזכה בזרע של קימא. את אותה בת אשר נולדה לאחר ברכתו של רבנו, קראו 'רחל מרים', שכן לדבריו של רבנו יש בצירוף שני שמות הללו את התיבה 'רחמים'… כעבור שנים הפכה אותה רבנית רחל מרים למחותנת עם בית זוועהיל, עם צאצאי צאצאיו של רבנו…"
הלכה כמותו בכל מקום
למרות שהתנהגותו בקודש ביושבו בארץ ישראל היתה מקשה אחת של הסתרה טהורה – חפצים אנו לדעת – הרי שהיו מספרים נצורות ונפלאות אודות גאונותו הכבירה שידועה היתה בשנים בהן כיהן כרבה הרשמי של זוועהיל המעטירה.
"בן עשרים ושתים שנה בלבד היה רבנו כאשר בני העיר זוועהיל, העיר אשר התפארה בצדיקי השושלת שהתיישבו בה , קיבלו את רבנו עליהם כרב וכמרא דאתרא. והיתה זוועהיל מתהדרת עם ה'זוועהיל'ער רבי' – הלא הוא בוצינא קדישא רבי שלומק'ה זי"ע שהתגורר בה באותם ימים, ובד בבד מתפארת עם ה'זוועהיל'ער רב' – הלא הוא רבנו, רב העיר על פיו יישק דבר.
"למרות גילו הצעיר, זכה רבנו לקבל סמיכה מגאוני הדור. הוא זכה להיסמך להוראה על ידי בית דינו של הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע; כך הוסמך להוראה ולדין על ידיו של גאון ישראל, רבה של סלונים, הגאון רבי מרדכי אשמינער זצוק"ל. גאון זה שלא היה ממהר להוציא כתב סמיכה מתחת ידיו, לא די שהכתיר את רבנו ב'יורה יורה', אלא יצא מגדרו לכתוב עליו תיבות מפליאות, במיוחד בהתחשב בדבר שהיה זה כאשר היה רבנו אברך צעיר ממש, בן תשחורת בתחילת שנות העשרים לחיים. 'מובטחני בו' כתב הגאון מסלונים בכתב הסמיכה, 'שלא תצא תקלה אף פעם מתחת ידו, והלכה כמותו בכל מקום!'
"תלמידיו סובביו של הגאון מסלונים שראו כתב סמיכה שכזה יוצא מקולמוסו של רבם ומאורם, נכנסו ושאלו: 'רבנו, עד כדי כך? האמנם אברך צעיר זה, גאון ככל שיהיה, הלכה כמותו בכל מקום?' והגאון השיבם בשלהבת: 'אכן כן. אילו הייתם רואים איככה עומד הוא בשעת המבחן, הייתם מבינים', כי גאון זה ראה שמלבד הגאונות הכבירה שאינה פוסחת על סעיף קטן אחד בודד בכל חלקי השולחן-ערוך ונושאי הכלים, עומד לפניו אברך קדוש אשר יראתו הרוממה וקדושתו העילאית, עוטפות כל רגע ושעל בחייו. וממילא מובטח היה שהוראתו ההלכתית תהא זכה וצלולה, בלולה מידיעת התורה ומידיעת הבורא גם יחדיו.
"קדושתו הרבה של רבנו ואהבתו העצומה כל יחיד מישראל, הולידה אצלו הנהגה מעניינת במשנת פסיקתו ההלכתית. כאשר היו מגיעים לפניו עם שאלת איסור והיתר, בדבר עוף הנשחט או כל דבר מאכל אחר הזקוק להכרעת ההלכה האם הוא מותר לאכילה או שמא אסור הוא למאכל; הרי באם היה רבנו מסיק שהתשובה היא חיובית ומותר לאכול את המאכל, היה ממהר לפסוק כך ובכך להאיר עוד משפחה בישראל שלא תצטרך לזרוק את העוף הבודד אשר שחטו או את המאכל המצומצם אשר בישלו. ברם, אם היה רבנו רואה דבר פסול במאכל, הוא לא היה מסוגל להטריף ולאסור את המאכל ובכך לגרום צער למשפחה יהודית. במקם של חיסרון כיס הוא לא סמך על ידיעותיו המופלגות ובמקום כזה הוא היה מציע לשואל שייגש נא אל אחד ממורי ההוראה המתגוררים בעיר וישאל את פיו, שמא יש לו דעה הלכתית שונה… מיותר לציין שיהודי העיר ידעו שכאשר רבנו שולח אל 'אחד ממורי ההוראה', אות הוא שהעוף טרף הוא ואין כל צורך לטרוח ולשאול…"
ובהיותו כאן בארץ-הקודש, הוא לא פסק כלל, גם לא בשאלות שבתוך ביתו?
"לא. בימי ההצטנעות כאן בארץ חמדת האבות הוא לא פסק יותר שום פסק הלכה. וכאשר היתה מתעוררת שאלה הלכתית בבית, הוא היה שולח לשאול את פיהם של גאוני עיר המקדש, דוגמת הגאון רבי גרשון לפידות זצוק"ל ואחרים".
"הניתוח עבר בהצלחה"
ולמרות שהיה רבנו מסתתר בעומק ההסתרה, מעלים את השגותיו בתורה ואת העפלתו בגרם מדרגות הקדושה, הרי שאת אהבת-ישראל שלהטה בליבו כלהט הכבשן, הוא לא היה מסתיר לעולם. תדיר, בכל עת ובכל זמן, מוכן ועומד היה למען צרכי בית ישראל מתוך התמסרות שאינה ניתנת להשגה.
"מיין גדליה משה, איז א לב טוב", העיד עליו אביו הקדוש. "מוכן אני ומזומן שיכרתו את ידיי ורגליי, ובלבד שתצמח מזה טובה ואפילו ליהודי אחד מישראל", העיד רבנו על עצמו בהזדמנות. לא אחת היה מעיר את מחברתו הטהורה, הרבנית הצדקנית ע"ה, בשעות הקטנות של הלילה, ואומר לה מתוך עצב: "פלוני שרוי בצער, איך אפשר לישון… הבה ונאמר יחדיו תהלים עבורו…"
ואותו 'פלוני' לא היה צריך להיות מבאי ביתו או מחוג מכריו. די לו בכך שהוא 'פלוני מישראל', על מנת להפוך את צרתו לצרתו האישית של רבנו, ואת סאת יגונו לסאת יגונו הפרטית של רבנו.
"ביום מימי הסליחות – שח הגה"צ רבי דוד גולדמן שליט"א – פנה רבנו אל אחד מבאי ביתו, הרה"ח ר' פנחס בלנק, עם תום אמירת הסליחות ואמר לו: 'האם שמעת את אשר אמרו בסליחות? אמרו נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי ומכאן נמצאנו למדים, שכאשר מדובר בנו עצמנו, אין לנו אלא לבקש בלשון שאלה נפשי בשאלתי. אולם כשהמדובר בעמי בצרות האחר, צרות עם ישראל, אזי בבקשתי צריך לבקש ולבקש מבלי להרפות.
"מעשייה שהיתה כך היתה: בתו של רבנו מאושפזת היתה בבית החולים והרופאים קבעו לה זמן בו היא צריכה לעבור ניתוח. סמוך לזמן הניתוח התכונן רבנו לצאת לעבר בית החולים, לשהות סמוך למיטתה ולדאוג לכל שלומה. אולם ברגע שדרכו רגליו על מפתן הבית, והנה אשה מרת נפש וקשת רוח באה לעומתו, היא וצרור צרותיה, טענותיה ומענותיה. נעצר רבנו והחל להקשיב לכל אשר פרקה מעל ליבה. הוא נכנס בחזרה הביתה ועטה על עצמו ארשת של שלוות רוח משל הוא עומד כעת ביום כלולותיה של בתו. אף לא סממן אחד של חוסר שימת לב ושלוות נפש, לא נראה עליו. שעה ארוכה מאד הוא ניצב כך והקשיב בלב דואב לכל צרותיה, כללותיה ופרטותיה של אותה ריבה קשת רוח.
"כאשר היא סיימה לפרוק את אשר לה ואף זכתה לברכתו של רבנו, כבר היה לאחר סיום הניתוח וכבר הגיע מי שהגיע לבשר לרבנו שבחסדי הא-ל עבר הניתוח בהצלחה רבה. רבנו התבטא אז באוזני מקורבו, הגה"ח רבי אליהו ראטה זצ"ל: 'בזכות מה שהקשבנו לה, לאותה שבורת לב, עברה הבת את הניתוח הקשה מתוך הצלחה… כי רב שכרו של הגומל חסדים לעמו ישראל…'"
מגירה פקועה משטרות
סיפורי אהבת ישראל הלוהטת אצל רבנו, רבים הם מספור.
הגה"צ רב דחסידי זוועהיל ב"ב שליט"א מפליג בזיכרונותיו: "ביום מן הימים הסתובב ילד מילדי השכונה במעונו של רבנו והשתובב כהשתובבותם של ילדים. כאשר רבנו סגר את החלון, הושיט הילד את ידו מבלי משים והחלון נטרק על אצבעו. פרץ הילד בבכי ורץ לבית הוריו. אולם רבנו כבר לא יכול לשוב היה אל שגרתו. דקות ארוכות לאחר מכן הוא שלח את אחד מנאמני ביתו אל בית הורי הילד, לברר מה שלום אצבעותיו הנצבטות. כשהגיע נאמן הבית אל בית הורי הילד, כבר נם הילד את שנת הערב. אבל הוא את שליחותו עשה, בירר אודות צביטת הכאב של הילד אם נרפאה אם לאו. עד כדי כך הרגישה נפשו הקדושה כל בדל של כאב יהודי.
"אם אצל אביו, רבי שלומק'ה זי"ע, היתה הסיוע והעזרה לבני ישראל בעיקר על ידי חלוקת מאכלים בפועל; הרי שאצל רבנו, שר ההסתרה, התמיכה ביהודים היתה כלכלית. יהודים רבים מעניי ירושלים זכו לקצבות שכלכלו אותם בשעות צר ולחץ, מבלי שיידעו שהרבי הקדוש מזוועהיל הוא זה האחראי לשיגור המעות. לא אחת היה רבנו מתבטא בכאב: 'היאך אפשר לאכול כשיש יהודי רעב?' או: 'איכה ניתן לישון כאשר ישנו יהודי כואב?' כל צרה וצוקה יהודית, כללית או פרטית, הפכה למצוקתו הפרטית.
"לאחר שיהודי פגש בו בבית מדרשו והשיח את לבבו על חיסרון הכיס שנוגס בלבבו ובשלימות משפחתו. מיהר רבנו, נסער ברוחו, אל גבאי בית-המדרש וביקש מהם שישיגו מעות מקופת הקהל עבור אותו יהודי – 'הביאו נא סכום מעות ואני אשלים מנגד ואכפיל את הסכום'. הגבאים ניסו להתחמק והסבירו לרבי שכעת משפצים את ביהמ"ד והכסף המועט הקיים מנוצל לצורך שיפוצים. 'מי צריך שיפוצים? מי? יהודי אין לו מה לאכול ואתם מוציאים הוצאות על שיפוצים?' סנט בהם רבנו. סופם של דברים: הגבאים השיגו קצבה נכבדה ורבנו הכפיל את הסכום".
מהיכן היה לו, לעני אלוקי זה, כסף לחלק? ניסינו לברר אצל בר שיחנו. אשר השיב כלאחר יד:
"ומהיכן היה לאביו הקדוש מעות?", כאומר: מדובר בנסתרות שבנסתרות שלא לנו עסק בהם. כדוגמה לדבר, מספר לנו הגה"צ שליט"א: "מעשה בשני בחורים שהגיעו אל הרה"ק רבי שלומק'ה זי"ע להתרימו לצדקה עבור 'הכנסת כלה'. הוציא הרה"ק שטר יקר ערך של חמשה פונט והעניק להם. הרבנית הצדקנית שידעה כמה מחסור יש בבית, נזעקה: 'אם יש לך חמשה פונט, מדוע תעניק זאת לבחורים? מה רע היה בתתך להם סכום נמוך יותר?' בתגובה פתח רבי שלומק'ה את מגירת שולחנו והראה למחברתו הטהורה שהמגירה פקועה ממאות שטרות בני חמשה פונט… מאוחר יותר, כאשר הצדיק פנה להתפלל בכותל המערבי, ניגשה הרבנית הצדקנית אל מגירת השולחן, רצתה לקחת משם מעות עבור צרכי הבית… מה רבה ההשתוממות כאשר מצאה את המגירה ריקנית מכל…"
*
כאשר קרבה שעתו של רבנו להיפרד מעולם ההבאי, התפרקו באחת חומות ההסתרה. צדיק זה שמעולם לא נשמע ממנו קול נגינה והשתפכות הנפש, מרוב הסתרתו, פרץ לפתע בשירת 'ידיד נפש אב הרחמן' וגלים של המיית הלב הסעירו את כל ישותו. "הכניסו נא כיסאות לחדר" – הוא ביקש מהנוכחים שעה קלה קודם צאתו מפרוזדור לטרקלין – "אבותיי וזקניי הצדיקים באים הנה כעת מן העלם העליון".
בכ"ד במר-חשוון תש"י, לפני שבעים שנים בדיוק, שבה נפשו הטהורה ליוצרה ובמצב הנוצר באותה תקופה לא היה אפשר להטמינו ברגבי הר הזיתים שהיה מסור בידי הישמעאלים הארורים, 'הר המנוחות' היה עדיין בגדר 'דבר שלא בא לעולם', ורבנו נטמן בבית הקברות הקטן והמאולתר שנבנה על הריסות הכפר הערבי הסמוך לירושלים 'שיח' באדר' (כיום: קרית הממשלה). עם השנים התפרסמה סגולת פקידת הציון הטהור ברצף של ימי 'שני וחמישי ושני' וציונו הטהור הרי הוא תל תלפיות לרבבות מבקשי ישועה.
זכותו התמירה והטמירה תגן בעדנו ובעד הכלל.
פורסם בעיתון "המבשר"
הוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א.
