י”ט באייר תש”ח

כבר שישה חודשים שמתנהלת לה מלחמה קשה, על עצמאותה של מדינת ישראל הצעירה. בבוקר שאחרי כ”ט בנובמבר 1947, בו אושרה בעצרת האו”ם קבלת תוכנית החלוקה, פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה והיא גבתה מחיר כבד, של אלפי הרוגים. חיילים ואזרחים, שנהרגו על קידוש השם, במלחמת מצווה.

באותו יום שישי, נפלה חוליה נוספת. דגל לבן הונף בידי רבני הרובע היהודי, ואיתה תם פרק ראשון בחייה של ישיבת פורת יוסף, אחרי חצי יובל שנים של הרבצת תורה והעמדת תלמידים הרבה.

באותו היום, 28 במאי, נותרו מבין מאה וחמישים הלוחמים שהיו בתחילת הקרבות ו-84 אנשי התגבורת, רק 43 גברים שאינם פצועים. מטה ההגנה ששכן בישיבת פורת יוסף והיווה את המעוז האחרון, אישר לרבני הרובע, רבי בן ציון מרדכי חזן ועמיתו רבי ישראל זאב מינצברג, לצאת עם דגל לבן אל מפקד הלגיון עבדאללה אל תל, כדי לסכם עמו על הפוגה לשם פינוי ההרוגים והפצועים.

אל תל סרב להיענות לדרישה והשיב כי יסכים לה רק תמורת כניעה מלאה. בשל המצב הקשה החליטה מפקדת הרובע להיכנע, למרות התנגדות מפקדת ההגנה העליונה. תנאי הכניעה עליהם חתמו עבדאללה א-תל ומשה רוסנק – מפקד הרובע היהודי במלחמת העצמאות, היו: מסירת הנשק שבידי הלוחמים, כל הגברים הכשירים יילקחו בשבי, הפצועים יילקחו בשבי או ישוחררו בהתאם לפציעתם והשאר יישלחו לעיר החדשה באמצעות הצלב האדום.

לימים, סיפר הרב ישראל זאב מינצברג בריאיון לעיתון דבר על זכרונותיו מהכניעה: “התנדבנו – ר’ בן ציון חזן, ראש ישיבת פורת יוסף, ואני – לצאת עם דגל לבן לשטח הערבי. כשהגענו לעמדה הקיצונית, ליד בתי מחסה, לא הרשו אותנו בחורי ההגנה לעבור. חזרנו אל המפקד, והוא הלך איתנו, ואז יצאנו לשטח ההפקר. נפנפנו כמה וכמה פעמים בדגל הלבן, אך היריות לא פסקו. הרב בן ציון חזן ידע ערבית היטב. הוא צעק אליהם בקול, עד ששמעו והפסיקו לירות. יצאו אלינו שני לגיונרים והובילונו למטה הצבאי של הלגיון. טילפנו לעבדאללה טאל, המפקד של הערבים, והוא הגיע מיד. ר’ בן ציון חזן סיפר לי בלחש ששמע אותו אומר לקציניו שהכנופיות הערביות שלחמו בסמוך לשער שכם עומדות בתוקף על הדרישה לשחוט את כולם. טאל עצמו לא הסכים לכך. לאחר שיחתו עם הקצינים נפנה אלינו, ובנימוס שוחח על המצב והתעניין לדעת היכן אנשי הצבא. ר’ בן ציון חזן הכיר בין קציני הלגיון רבים שבאו, בימי המאורעות, כחיילים בריטים, לבניין פורת יוסף כדי להגן עליו מפני הערבים”.

בכיים של ראשי הישיבה

עם נפילת הרובע היהודי בידי הליגיון הירדני, גם גורלה של הישיבה נקבע. לשבט ולא לחסד. עד שנת תש”ח התרכזה הישיבה הגדולה על כל ענפיה בבניין הענקי שבעיר העתיקה, בה היה מקום לכל הלומדים, הישיבה הגדולה, ישיבת המקובלים, ועוד. עם פרוץ המלחמה ונפילת העיר העתיקה בידי שונאינו נהרס הבנין ונשרף כולו, על פארו ואולמי הקודש, על ספריתו הענקית ועל בית הכנסת המפואר שהיה בנוי שיש בוץ וארגמן, על ספרי התורה העתיקים עם תיקי כסף מצופים זהב, ועל כתבי היד של גדולי התורה, אינוונטר ענקי שנרכש במשך כל השנים אבד, רכושם של הרבנים וראשי הישיבה שוכני הבית נאבד כליל, ומאות תלמידי הישיבה על מוריהם יצאו וידם על ראשם בלי פרוטה, בלי קורת גג ובעיקר, בלי מקום מרכזי שנתחבב מאד בעם כולו, ושהרבה עמלו וטרחו בו בתורה ובקידוש השם.

בניין הישיבה נהרס עד היסוד, וספריית הענק של הישיבה, שהיוותה כאמור את גולת הכותרת עם אלפי ספרים נדירים ועתיקים, בהם גם כאלו שהיו עותק יחיד, הועלתה באש ולא נותר ממנה שריד. גם כתבי יד של מרן ראש הישיבה, קברניט עולם התורה הספרדי, המורה הגדול, רבנו עזרא עטייה זצ”ל היו בספריה ומהם לא נותרו עלים לתרופה.

זקני הדור ההוא מספרים כי בשנת תש”ז, הכילה ספריית הישיבה כ-3000 ספרים לצד כתבי יד שנשמרו בחדר מיוחד, כ-1500 מן הספרים הגיעו מישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה שהוקמה בשנת ה’תק”ז ברחוב הקראים בירושלים, מעזבונו של ר’ אברהם נתן מרשיד וספרייתה הכילה אלפי ספרים ומאות כתבי יד. הישיבה התפרקה אחרי פטירתו של הראשון לציון היש”א ברכה – רבי יעקב שאול אלישר, וספריה עברו לישיבת תפארת ירושלים, שם רבים מהספרים נגנבו ואבדו והשאר נמסרו לבסוף לישיבת פורת יוסף.

ב-1946 קיבלה הספרייה הגדולה, חיזוק משמעותי לאחר שעורך הדין אהרן מני, תרם את שארית ספריית סבו הגאון רבי אליהו מני, רבה של חברון, שכללה כ-500 ספרים וכמאה חמישים כתבי יד. בעקבות הגידול המשמעותי של הספרייה, הוקצה לה חדר נוסף. אולם היה לאין מחמד כל עין ועם כיבוש הרובע בידי הליגיון, מהישיבה ומהספרייה לא נותר שריד.

על אותם ימים ורגעים דרמטיים, מספר הרב יהודה עטיה, מחבר הספר ‘איש על העדה’ ונכדו של ראש ישיבת פורת יוסף הגר”ע עטיה זצ”ל: “באותה עת, כאשר האש אחזה בהיכל הישיבה הקדושה, צער ויגון ניכרו על פניהם של רבני הישיבה. מסכת התלאות והיסורים של המלחמה לא תמה, נפשו של ראש הישיבה יצאה לבנין הישיבה שנותר מאחור, זה שכותליו ספוגים בלימוד תורה, שבית המדרש שבו עמוס בספרי קודש ובכלי קודש רבים, וחדריו גדושים ברהיטים ששימשו את חכמי הישיבה ותלמידיה – הכל נותר מאחור, עתה נפלה הישיבה בשבי ואי אפשר היה לשוב למקום”.

“שמועות שהילכו אז סיפרו כי הישמעאלים כילו את זעמם, והמקום הקדוש נפגע ונהרס. יצא ראש הישיבה מו”ר סבי רבי עזרא עטיה לשמוע זאת מכלי ראשון והגיע לשכונת קטמון, שם פגש בחכם בן ציון חזן לשמוע מה עלה בגורלה של הישיבה. דמעות היו בעיניו של רבי בן ציון. זכרון הבניין שהתנוסס לתפארת והיה לתל פיות ואשר נחרב. חכם בן ציון חזן התיישב על הארץ כאבל וראש הישיבה התיישב לצידו, די היה לו להביט בפניו של חכם בן ציון כדי להבין שבניין הישיבה איננו, שניהם יחד פתחו בקינה, באווירת הנכאים השמורה לתשעה באב, ‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון’. ודמעותיהם של השניים לא פסקו”.

ראש הישיבה, רבי עזרא שכל פינה בישיבת פורת יוסף הייתה יקרה לו יותר מביתו הפרטי, ביקש לשמוע את אשר התחולל ולדעת אם נותר משהו לפליטה, “אמור נא לי מה עלה בגורלה של הספרייה הגדולה”, שאל הגר”ע עטיה, כשהוא תוהה לגורל הספרייה כולה ולא רק לגורל כתביו פרי עמלו.

חכם בן ציון חזן נאנח אנחה עמוקה וכבש פניו בקרקע, “הספרייה עלתה באש”, סיפר בקול חנוק, “עם כל הספרים הרבים וכתבי היד הנדירים ועם מגילת יוחסין”. ראש הישיבה שמע זאת וקונן בבכי “שאלי שרופה באש”.

מאוחר יותר התקבלו תמונות קשות ומצמררות, שבהן צרוב לדיראון עולם כל מה שהתחולל, נשות הערלים המחזיקות על ראשיהן את נרתיקי ספרי התורה שבזזו, מהלכות בין עיי החרבות, כשעשן השריפה עדיין נראה והן צועדות ונושאות את השלל.

כאבם של ראשי הישיבה, היה גדול מנשוא. ספרי תורה אלו היו שרויים בצער על גורלה של הישיבה, שבה איוו לשבת בשלווה לשקוד על הוויות אביי ורבא, לצד מוסר והלכה, אך עתה, לאפר ולשממה.

במשך שעה ארוכה ישבו ובכו הרבנים על חורבנה של הישיבה, עד שלפתע קם ראש הישיבה מרן הגר”ע עטייה, התנער מאבלו והניח כף יד תומכת על כתפו של הרב בן ציון, “מוסדי דור ודור תקומם”, קרא בקול מנחם, “בעזרת ה’ ירושלים העתיקה עוד תחזור לידינו ונבנה את הישיבה מחדש”, עודד אותו, למרות שהסיכוי לכך היה קלוש עד בלתי קיים באותה העת.

הישיבה בקטמון

אמנם, חלפו יותר משמונה שנים, ובנין הישיבה התנוסס מחדש בשכונת גאולה, ועם כיבושה של ירושלים, 19 שנים מאוחר יותר, ישיבת ‘פורת יוסף’ התנערה מהריסותיה ושבה למקומה.

חורבנה של ישיבת פורת יוסף, השפיע בצורה קשה על חכם בן ציון חזן, שמסר את נפשו על הקמת היכל הישיבה, והדבר פגע בבריאותו ובכוחותיו, עד שהשיב את נשמתו ליוצרה ביום שני י”ג בחשוון תשי”ב, אולם עד יומו האחרון הוא אזר כוח על מנת לדאוג שהישיבה תמשיך בפעילותה ללא הפסקה, בימים בהם התפזרו התלמידים בבתי הכנסת השונים בשכונותיה של ירושלים.

במקביל, מנהלי הישיבה ובראשם הגאון רבי עזרא שרים, פנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וקיבלו עבור הישיבה מבנה ערבי נטוש בשכונת קטמון. במקום הוקמו תלמוד תורה ופנימייה, והונחה תשתית להקמת ישיבה, במתכונת הישיבה בעיר העתיקה. לא בקלות זכתה הישיבה במקום, וגם לאחר שכבר הגיע לידיה, ניהלה מאבקים משפטיים בשל ניסיונות להפקיע את המבנה מידיה, אולם בסופו של דבר בית המשפט אישר את זכותה של הישיבה בבניין.

“אחרי שיצאנו מהעיר העתיקה ונחרבה הישיבה”, סיפר לימים מרן הגר”ש כהן, “לא היה מקום לישיבה והיינו מפוזרים בכמה בתי כנסיות בירושלים. אני הייתי לומד בבית הכנסת על יד שוק מחנה יהודה. היינו אז גרים בשכונת קטמון, ובאים כל יום מקטמון לבית הכנסת שם ללמוד”.

לראשות הישיבה הקטנה שהוקמה, מונו מרנן ורבנן הגר”ש בעדני ואיתו הגר”ש כהן, שניהם זכר צדיקים לברכה. בהמשך הדרך, עם שובה של הישיבה לעיר העתיקה, יעזוב הגר”ש בעדני את ראשות הישיבה בפרט ואת העיר ירושלים בכלל, לטובת מעבר לעיר בני ברק. שם יקים את כולל ‘תורה וחיים’ בראשו עמד עד יומו האחרון, לצד נשיאות ברמה של מוסדות תורה רבים של בני עדות המזרח.

מרן הגר”ש זצוק”ל נשאר עם הישיבה הקטנה יחסית בשכונת קטמון, שהמשיכה לעמוד על תילה עד השנים האחרונות. כמה שנים לפני מלחמת ששת הימים לאור הביקוש הרב ללימודים בישיבה, הוחלט לבנות לישיבה “קריית חינוך” חדשה בדרום מערב ירושלים, סמוך למגרש בו הוקם מלון הולילנד. לבסוף. התוכנית לא יצאה לפועל, מאחר שמיד לאחר המלחמה הוחלט לחדש את הישיבה בעיר העתיקה.

עוד יוסף חי

חנוכה תשט”ו

אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה. אחרי שנים של נדודים, סוף סוף הישיבה שנעקרה ממקומה, מגיעה אל נחלתה. הפעם בשכונת גאולה.

בחג החנוכה של שנת תשט”ו הונחה אבן הפינה לישיבה החדשה בשכונת גאולה בירושלים. הגאון הרב עזרא עטייה זצוק”ל אמר במעמד: “היינו לפני שמונה שנים ב’יוסף איננו’, עכשיו אנחנו ב’עוד יוסף חי”.

הנחת אבן הפינה לישיבה, הפכה למעמד מרגש שאיחד את כל גווני הקשת היהודית ונטלו בה חלק הרבנים הראשיים לישראל הרצי”ה קוק, הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הגאון רבי זלמן סורוצקין – ראש מועצת גדולי התורה, מראשי ועד הישיבות והחינוך העצמאי, ראש המקובלים הגה”צ רבי אפרים הכהן, הגה”צ רבי מנצור בן שמעון, חכמי ירושלים של מעלה ואפילו שר הדתות זרח ורהפטיג מראשי המפד”ל של אותם ימים.

כאשר המורה הגדול, פאר יהדות ספרד, הגר”ע עטיה זלה”ה נתבקש בישיבה של מעלה בשנת תש”ל, נמנו וגמרו כל חכמי וטפסרי הישיבה להושיב בראש את הגאון רבי יהודה צדקה, מפני שהכירוהו וידעו בו שהוא ראוי לאותה איצטלא מכל, אולם על אף הסכמת הכל, רק הוא עצמו נחרד עד עומק נשמתו מעצם הרעיון הזה.

יום אחד הלכו מספר תלמידים וקבעו שלט בדלת חדרו: “הרב יהודה צדקה – ראש הישיבה”. היה זה חדר רגיל ככל החדרים, אך פה נהג רבינו להרצות את שיעוריו, כאן השכימו אנשים רבים לפתחו, והתלמידים סברו, כי השלט יועיל ויגרום לכך שישמרו בחוץ על השקט. אך כאשר יצא וראה את השלט, דרש הרב צדקה בתוקף להסירו מיד. אמר: “אינני ראש הישיבה… משמת רבינו הגדול אין יותר לישיבת “פורת יוסף” ראש ישיבה”.

לאמיתו של דבר, לא השלים הרב צדקה בלבו עם העובדה, שהוכתר לראש הישיבה. עד נשימת אפיו האחרונה, היה רואה את עצמו נושא כלים, שמש, עבד לעבדי השם, ותו לא. היה משים עצמו כאיסקופא הנדרסת מתחת לרגלי חכמים. אף בשער ספרו “קול יהודה”, שהביאו לדפוס בשנת תשד”מ, רשם את שמו בלא תואר “הרב” (ובתוספת הכינוי “הצעיר”), ומתחת לשמו הוסיף את שם הישיבה “פורת יוסף” מבלי לרמוז שהוא עומד בראשה.

במקרה מסוים, כאשר באו אליו בהצעה להכניס שינויים קלים בסדרי הישיבה ומנהגיה, נענה ואמר: “מיום הסתלקותו של רבינו עזרא זלה”ה, השאיר בידינו פקדון את הישיבה הקדושה להמשיך בניהולה… אין היא בידינו אלא כפקדון בעלמא … כל משאת נפשי שבבוא יום פקודה לצאת מן העולם אוכל להחזיר את הפקדון כמות שהוא, בדיוק כמו שקיבלתי אותו, ללא שום שינוי…”

מספר שנים לאחר מכן, הצטרף אל ראשות הישיבה, תלמידו ועמיתו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל. על אף שהיה רבי יהודה גדול בשנים מעמיתו ותלמידו, נהג בחכם בן ציון בענווה יתרה והיה שואל לדעתו בכל ענייני הישיבה.

על אף שבשנים מאוחרות יותר, משכנה של הישיבה הוקם פעם נוספת בסמוך לכותל המערבי, היכל הישיבה בשכונת גאולה, נותר אף הוא על מכונו, מגדל דורות של גדולי תורה ויראה, מעתיקי השמועה. בשונה מהישיבה בעיר העתיקה, הישיבה בשכונת גאולה המשיכה את מסורת הלימוד הספרדי, ואפילו ימי ‘בין הזמנים’ בישיבה, הינם שונים מכל עולם הישיבות ונפרשים על זמן קצר בלבד.

בפרק הבא: החזרה לעיר העתיקה

***

המורה

שביבי הוד על דמותו של רב רבנן, המורה הגדול, קברניט עולם התורה הספרדי, מרן רבנו עזרא עטייה זצוקלל”ה

רבי עזרא נולד בחלב (ארם צובא) שבסוריה, לאביו רבי יצחק ולאמו מרת לאה ע”ה, שניהם ממשפחות רבנים בקהילה החלבית. מצד אביו הוא צאצא של הרב שם-טוב עטייה תלמידו של מרן השולחן ערוך רבנו יוסף קארו, המיוחס עד דוד המלך, ומצד אמו הוא צאצא של הרב אליהו שמאע הלוי, מחבר הספר “קרבן אשֶה”.

לא בנקל הגיעה נשמתו של רבי עזראל לעולם, עד כי מסופר שאמו הלכה עד לעיר טדף שבצפון חלב, להתפלל בבית הכנסת של עזרא הסופר ושם נדרה שאם תיפקד ותלד בן, תקרא את שמו עזרא ותקדיש את חייו לתורה.

בילדותו התחנך בעיר חלב אצל רבותיו חכם יהודה (אצלאן) עטייה וחכם שאול מטלוב עבאדי וכבר בגיל צעיר ייעדוהו רבותיו לגדולות. כשהיה בגיל 16 עלתה משפחתו ארצה ועל אף המצב הכלכלי הקשה ביותר של המשפחה, לא נשלח לעבוד לפרנסת הבית, בשל הבטחת אמו להקדיש אותו לתורה.

בשנת התרס”ז החל ללמוד בישיבת אוהל מועד, שהפכה לימים לישיבת פורת יוסף, כאשר ראשי הישיבה היו רבי רפאל שלמה לניאדו ורבי יוסף ידיד הלוי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התבקש על ידי רבי אברהם חיים עדס לעבור למצרים על-מנת לחמוק מגיוס לצבא העות’מאני, כך שיוכל להמשיך ללמוד תורה. במצרים לימד תורה במשך שמונה שנים בישיבת “כתר תורה” ובישיבת “אהבה ואחווה”. כשחזר לארץ החל ללמד בישיבת פורת יוסף, ועם פטירתו של ראש הישיבה הגר”ר שלמה לניאדו, הועמד בראשות הישיבה שאיתה הוא מזוהה יותר מכל וכיהן בתפקידו זה במשך כיובל שנים.

בין תלמידיו המפורסמים שכינוהו בתואר ‘המורה’ ניתן למצוא את מיטב סלתה ושמנה של פארי עולם התורה בני עדות המזרח בראשם רבנו הגדול מרן הגר”ע יוסף זצ”ל, ראשי ישיבות פורת יוסף הגאון רבי יהודה צדקה, הגאון רבי בן ציון אבא שאול והגאון רבי יהודה מועלם. כמו כן, בין תלמידיו נמנו: הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו, ראש ישיבת ‘שארית חכמה’ הגאון רבי שבתי אטון, רבה של פנמה הגאון רבי ציון לוי ועוד.

מלבד תפקידו כראש ישיבת הדגל של עולם התורה, כיהן רבי עזרא עטייה כחבר בבית הדין הספרדי, והיה מקובל מאוד על רבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פרנק ועל בעל ‘החזון איש’ שהתבטא כי “סברתו כשל אחד מן הראשונים”.

ידוע היה רבי עזרא בתפילותיו, אשר נאמרו בדבקות רבה. אחד מתלמידיו הגדולים תיאר פעם את אופן תפלתו. רבי עזרא עומד היה בתפלת העמידה כמלאך ה’, ללא תנועה ובעינים עצומות. נוהג היה לומר את התפלה בשקט, אך לא בלחש. כנראה מכיון שכך היה לו קל יותר לרכז את כוונתו בתפלה. משמיע היה בשפתיו כל מלה ומלה כאילו הוא סופר פנינים יקרות. מי שעמד לידו יכול היה לשמוע את תפלתו ולהרגיש שהיא נאמרת ברגש רב ובמסירות, מתוך מחשבה וכוונה מרוכזת מאד.

פעם ניגש אליו תלמיד חכם חשוב, העיר לו על מנהגו, והורה לו להפסיק להתפלל בצורה כזו, שבה תפלתו נאמרת כמעט בקול. רבי עזרא בענוותנותו הרבה קיבל את הדברים ברצינות רבה ושינה מיד את הרגלו.

אך מהר מאד התברר כי בשמים סוברים אחרת. באותו לילה, בשעה שאותו תלמיד חכם שהעיר לרבי עזרא על מנהגו, נם את שנתו, נשאל משמים: “מדוע שינה רבי עזרא את תפלתו? מדוע הוא החל להתפלל בלחש? חזור אליו ואמור לו כי ישוב למנהגו הראשון וימשיך להתפלל כפי שנהג עד כה, כי תפלתו היתה מקובלת מאד בשמים”. כשהוא משתאה לגודל ההערכה שמעריכים את רבי עזרא בשמים, הזדרז החכם ועשה כפי שנצטוה, הודיע לרבי עזרא את הדברים, ורבי עזרא שב להרגלו הקודם ולתפלתו המיוחדת.

במוצאי ל”ג בעומ של שנת התש”ל, יום הילולת הרשב”י, ניצחו אראלים את המצוקים ולאחר תקופת סבל, נשבה ארון האלוקים וחכם עזרא איננו. הוא נטמן בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים. הותיר אחריו שישה בנים ובת אחת. אחד מבניו, הגאון רבי דוד עטייה, היה לחבר בבית הדין בירושלים והקים את בית מדרש “היכל עזרא” לזכרו של אביו הגדול.

ספריו וחיבוריו התורניים היו למאכולת אש בספריית הענק בישיבת פורת יוסף שעלתה באש עם נפילת הרובע היהודי בידי הירדנים בעת מלחמת העצמאות.

***

וזאת ליהודה

ניצוצות זוהר מדמותו רבת האנפין של מרן ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל

לצד רגישותו הרבה של ראש הישיבה הגאון רבי יהודא (כך היה נוהג לכתוב את שמו) צדקה. הרי שהיה תקיף עד מאוד ולא חת מפני איש. בניו שיבדלחט”א מספרים כדוגמא לכך את מאבקו ב’מזרחי’. “אבא תקף אותם בחריפות, תמיד אמר להתרחק מהם וזו אינה הדרך הנכונה. באחת הפעמים היה תלמיד חכם אחד שקם ודיבר משהו בשבח המזרחי, אבא לא יכול היה לסבול את זה הוא קם ויצא החוצה”. למרות זאת, בהלוויתו השתתפו קהל רב מהמזרחי “הם ידעו שהרב לא אמר זאת כי היה לו משהו נגדם באופן אישי” מסביר השבוע אחד מתלמידיו.

למרות המערכות הרבות שניהל ראש הישיבה זכר צדיק לברכה, הרי שהיה אהוב על כל שכבות הציבור ואחר מיטתו נעו המוני ישראל. מנטורי קרתא ועד לאנשים שאינם שומרי תורה. גם מרן הגרא”מ שך זצוק”ל הגיע לישיבת פורת יוסף להספידו זאת למרות שהיה חלוק עמו בעניינים אחדים כמו בשאלת היחס לחסידות חב”ד ולרבי מליובאוויטש להם רחש הגר”י צדקה הערכה רבה.

בחייו האישיים נהג מרן ראש הישיבה בחומרות רבות ולא עשה הנחות לעצמו. כך הקפיד עד סוף ימיו להתפלל עם נץ החמה ועוד חומרות אחרות.

לצד הנהגתו הציבורית לא הפקיר את ילדיו “אבא היה לומד איתנו בכל שבת את החומר הנלמד בתלמוד תורה” סיפר לנו בהזדמנות אחד מבניו הגאונים שליט”א. גם עם בניו היה נוהג בשבט מוסר אך לצד זאת היה עושה זאת בעדינות ובחן “פעם אחת לאחר הלימוד שלנו סגרתי את הגמרא והשארתי אותה על השולחן. אבא ניגש אליי ואמר ‘אתה רוצה שזקן בן שמונים ירים עבורך את הספר ויעבוד בשבילך? אני כמובן שמיהרתי להתנצל ולהחזיר את הגמרא למקומה” סיפר.

בראש השנה שלפני פטירתו עוד התפלל מרן הגר”י צדקה בחשק רב ובכל כוחו אולם מיד לאחר מכן הובהל אל בית החולים. אחד מבניו הגדולים שליט”א כבר ידע שמדובר במאבק אחרון בין אראלים למצוקים והוא אמר לאחיו “זה ייקח ארבעים יום”. הוא צדק. ביום י”ב בחשוון כבו המאורות ומרן ראש הישיבה השיב את נשמתו ליוצרה כשתלמידיו עוד מתגעגעים לזכות הגדולה לשהות בצילו “כשהיינו ילדים היינו מתפללים בבית הכנסת שאול צדקה הקרוי על שמו של אביו של הרב, בזמן שהרב היה אומר את שיר השירים ואחר כך ‘יהי רצון’ היינו מרגישים כאילו משהו קורה. הרגשה עילאית כאילו שערי שמים נפתחים. אין לי עוד הסבר לכך” אומר ה’שבוע אחד מתלמידיו.

עם פטירתו פסקו התפילות המשותפות בכל ענייני השעה שהיו נצרכים, אותם יזם מרן הגר”י צדקה כשבכל עת היה מצטרף אליו מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל. כשהרב צדקה נפטר, רצו שוב לערוך תפילה כזו בהשתתפות מרן הרב עובדיה, אבל הוא סירב. ‘תניחו לי, אני רוצה ללמוד’ אמר. כעת בשמיים כשיום ההילולא שלהם סמוך זה לזה, התפילות המשותפות, בוודאי נמשכות יחד. תנצב”ה.