העקרב והצפרדע: בן גביר עקץ את נתניהו וסמוטריץ' למרות הכל

1.
צעד אחד יותר מידי:

אם נתניהו לא יפטר את בן גביר, הוא צפוי למרר את חייו עד יומה האחרון של הממשלה

כשיש בעיירה עשרה יהודים בדיוק, תמיד יש מניין בבית הכנסת. כל אחד מרגיש אחריות להגיע בזמן משום שהוא יודע שבלעדיו אין מניין. אבל כשיש בעיירה בדיוק אחד עשר יהודים – כך טוענת ההלצה הידועה – אז אף פעם אין מניין בזמן משום שכל אחד אומר: גם בלעדיי אפשר להתפלל, אז אני יכול לאחר קצת.

זה בדיוק מה שעובר על הכנסת בתקופה האחרונה. אחרי הבחירות כשהוקמה ממשלת הימין המצומצמת, כולם התייצבו להצבעות וידעו שבלעדיהם אין רוב לקואליציה. אבל מאז שגדעון סער ואנשיו הצטרפו, כל אחד עושה לעצמו הנחות ביודעו שגם בלעדיו יהיה רוב בהצבעות.

על הבסיס הזה צמח לו המשבר עם בן גביר. לאיתמר אין שום תכנית לפרק את הממשלה, הוא יודע טוב מאוד איזה מחיר הוא ישלם אם בגללו תיפול הממשלה הכי ימנית שהיתה כאן אי פעם. אבל הוא גם יודע שלא כל כך מהר יפטרו אותו ולא כל כך מהר תיפול הממשלה בגללו.

בשל כך הוא מנצל את העובדה שהקואליציה כבר לא צרה, היא לא תיפול בהיעדרו ולכן הוא יכול להתנגד להצבעות בפעולות מחאה ולדעת שהממשלה תמשיך הלאה גם כך, וגם הוא עצמו ימשיך להיות חלק ממנה מבלי שיהיה מחיר מיידי למעשים שלו. כך הוא מרשה לעצמו למתוח את החבל, ולמתוח, ולמתוח, עד כמה שהוא יכול.

אבל השבוע, הוא כבר עשה צעד אחד יותר מידי.

גבול דק מאוד עובר בין מריבה פנים קואליציונית לבין מרד של ממש. קו עדין מאוד עובר בין להתנהג כמו טרול מעצבן לבין להפוך לפיל בחנות חרסינה. ואת הקו הזה עבר בן גביר השבוע.

בן גביר במהותו בנה תמיד את הקריירה שלו מאוסף של מאבקים, הוא התיישב על משבצת המתנגד הקבוע, הלעומתי הקבוע, האיש שתמיד נגד ותמיד עושה רעש, דרך המאבק היא הדרך היחידה שהוא מכיר ולכן הוא גם עושה את זה גם לחברים ולשותפים שלו ובראשם נתניהו וסמוטריץ'.
גם בממשלה הנוכחית הוא היה עסוק יותר בתקיפת התנהלותו של נתניהו במלחמה מאשר בפעולות הפוזיטיביות שעשה בתפקידו כשר לביטחון לאומי. הוא הבין היטב שהשינויים לטובה שהוא יחולל, מרחקי לכת ככל שיהיו, לא יביאו לו כזו עליה בסקרים כמו שהביאה לו הדרך הלעומתית והרעשנית.

בדיוק כמו במשל העתיק על העקרב שהיה צריך לחצות נהר וביקשה מהצפרדע לרכב על גבה. כשראה שהצפרדע חוששת מאוד הוא הבטיח לה בכל ליבו שלא יעקוץ אותה, הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב אכן עקץ את הצפרדע ושניהם החלו לטבוע. רגע לפני שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה עשית זאת, הרי עכשיו שנינו נמות", והעקרב השיב: "מצטער, אבל לא יכולתי להתאפק. זה הטבע שלי".
בן גביר ידע היטב שהיחידים שיאפשרו לו אי פעם להיות חבר בממשלה ועוד לקבל תפקיד שר, הם נתניהו וסמוטריץ'. ובכל זאת הוא לא יכול להתאפק ולעקוץ גם אותם, גם כשהם מתמודדים יחד בניווט אותה ספינה בסערה הפוליטית סביבם. למה הוא עושה זאת? כי זה הוא, הוא לא מכיר דרך אחרת.

הטעות של בן גביר היא לא המרד שהכריז השבוע על הקואליציה. הטעות שלו היא עצם הדרך, עצם הגישה, עצם הלעומתיות שהפכה אצלו לדרך חיים. ההתנגדות השבוע לחוק חשוב בחוקי התקציב הוא רק תוצאה, היא היתה הרגע בו כולם הבינו שסופו מעיד על תחילתו וכבר מהרגע הראשון הוא בא כדי להיות נגד כל מה שבעד ובעד כל מה שנגד.

בשעת כתיבת השורות הללו, עדיין מתנהלים דיונים בחדר אשפוזו של ראש הממשלה, בליכוד קוראים בנחרצות לפטר את בן גביר ולהשאיר אותו מחוץ לממשלה שימשיך להנאתו להיות לעומתי לעצמו. ההחלטה עדיין לא התקבלה אבל אפשר להעריך בזהירות שההחלטה גם לא תתקבל בזמן הקרוב.

קודם כל, השיקול הוא שיקול של נוחות טכנית. אם בן גביר יפוטר עכשיו, הקואליציה תשרוד יחד עם סער ואנשיו אבל היא תחזור להיות קואליציה צרה, בעיית גלנט נפתרה באמצעות פרישתו מרצון אבל הם עדיין יצטרכו לחזור להיות כמו אותה עיירה עם עשרה אנשים ולא 11. גרירתו של נתניהו ממיטת חוליו היתה רגע מביך וקשה והוא עלול לחזור על עצמו אם בן גביר יפוטר מחר בבוקר. לא תהיה אז ברירה אלא להתחיל להפגין נוכחות במליאה ובהצבעות ולאף אחד בקואליציה אין חשק לחזור לזה.

אבל השיקול החשוב יותר הוא השיקול האסטרטגי. אם בן גביר יפוטר, הוא יידע לנצל את המומנטום ולמנף את הסיפור הזה לעוד מסע תקשורתי אדיר של צבירת רייטינג, הוא יצייר את עצמו כמי שהתעקש על עקרונותיו לעומת כל שאר חברי הקואליציה ויצליח לשוות לעצמו דמות של הפוליטיקאי היחיד שאפשר לסמוך על המילה שלו. ואת זה נתניהו לא יאפשר לו.

כמיטב המסורת של נתניהו, יש לו דרכים אפקטיביות יותר לטפל ביריבים פוליטיים דווקא בתוך שורות הקואליציה, בתוך הבית. מתאים לנתניהו דווקא להשאיר עכשיו את בן גביר בתפקידו אבל מעתה ואילך למרר לו את החיים, לא לתת לו אפילו יום אחד של שקט ונחת, להפוך אותו לחלש, נגרר, חוליה חלשה ואפילו סרח עודף בתוך הקואליציה, לנתניהו לא חסרות דרכים לעשות זאת והוא אף עשה זאת בעבר.

בן גביר מצידו גם לא רוצה לעזוב את הקואליציה, הוא מבין שעזיבה מרצון לא תועיל לו מבחינה תקשורתית, אין לו איזה קלף חזק לנופף בו אבל מצד שני גם המצב העכשווי לא טוב לו. הוא קולט שגם מצביעיו הבינו שהוא כבר נראה יותר נודניק מאשר דעתן, הצעד מרחיק-הלכת שעשה השבוע לא נתפס טוב למרות שהוא עוטף אותו היטב בעטיפה של דאגה לשוטרים ולכוחות הביטחון, אבל הציבור לא קונה עובדות יבשות מה גם שסמוטריץ' דואג מהצד השני להוכיח שההטבות המדוברות ייצאו לפועל גם בלי בן גביר, ובכך הוא מוציא לו את העוקץ מכל הסיפור.

אם באופן טכני יש לבן גביר בכל זאת את המנגנון הפנימי שמאפשר לו לעצור רגע ולקחת נשימה עמוקה, לספור עד עשר ולהתאפק, סביר להניח שהפעם הוא יעשה בו שימוש ויקח צעד אחורה. אבל אם הוא ימשיך להיות אופוזיציה על מלא בתוך הקואליציה, נוכל להסיק מכך שמנגנון כזה לא קיים אצלו והוא נשאר משועבד לטבעו החזק ממנו.

כך או כך, הברירה היחידה שיש לו היא להישאר בקואליציה וכל עוד לא מפטרים אותו – הוא לא יעזוב מרצונו. המצב הזה יאפשר לו להמשיך בדרכו הלעומתית, לצבור רייטינג באמצעות נאומים, הצהרות קולניות ומאבקים ולקוות שזה יעבוד לו בהמשך.

מנגד, המצב הזה הוא בדיוק מה שנתניהו צריך. היא ינצל את הרצון של בן גביר להישאר על הגלגל, הוא יעניק לו איזשהו חיבוק דוב תקשורתי ואז יעמיק ויהדק את החיבוק הזה עד כאב. בן גביר עשה את הטעות שאסור לעשות והפך להיות המטרה על הכוונת של נתניהו, הוא עומד לעבור שיעור חשוב וכואב בפוליטיקה, כי מה שנתניהו עומד לעשות לו בחודשים הבאים בתוך שורות הקואליציה מבלי לפטר אותו, יכול להיות בית ספר שהוא לא ישכח כל החיים.

2.

עד הסיבוב הבא:

לפעמים הדרך הטובה ביותר להישאר על הגלגל היא דווקא לרדת ממנו

בליכוד נשמו לרווחה בערבו של יום רביעי, כשיואב גלנט קם והכריז על פינוי מקומו בספסלי הליכוד בכנסת ובכך אפשר את הכנסתו של ח"כ אחר שיהיה נח יותר ויישר קו עם הקואליציה. בליכוד היו מפטרים אמנם את גלנט אם הוא לא היה עושה זאת מרצונו אבל גם כשהוא החליט להקדים אותם, זה עדיין משרת את אותה מטרה.

למעשה, לגלנט לא היתה אף ברירה אחרת והצעד שהוא עשה כעת, זה הרע במיעוטו. הוא לא רוצה לעזוב את הליכוד משתי סיבות. קודם כל אף אחד לא מחכה לו בחוץ, אין לו שום סיכוי לשרוד פוליטית בימין ואף לא בשמאל. שנית, הוא נטוע היטב בליכוד, הוא השקיע שם שנים ארוכות של יצירת קשרים וטיפוח בייס בשטח והוא לא רוצה לאבד את זה.

אריאל שרון אמר פעם שהפוליטיקה היא כמו גלגל, עדיף להיות עליו גם כשאתה למטה כי לבסוף הוא יסתובב ואתה תעלה למעלה, ומכאן נולד הביטוי השחוק ביותר בפוליטיקה: העיקר להישאר על הגלגל. ועם כל זאת, ישנן סיטואציות מסוימות בפוליטיקה בהן הדרך היחידה להישאר על הגלגל, היא דווקא לרדת ממנו לזמן קצר.

האחרון שעשה זאת והצליח להשלים את המסע הארוך, זה גדעון סער שאחרי כמה שנים בחוץ ודרך חתחתים שעבר אחר כך, הצליח בימים הללו לחזור למרכז העניינים וכעת אף לסת לא נשמטת כשהוא מכריז בלי להתבלבל על חזרה ללב הליכוד. אם הוא לא היה מחכה כמה שנים בחוץ, יתכן שהוא לא היה מצליח היום לשרוד ולהיות במקום שהוא נמצא. סער הוא הדוגמא הטובה ביותר לקאמבק שגלנט מתכוון לעשות אבל באופן הרבה יותר קצר ומזורז.

מי שעוד מנסה את השיטה הזאת הוא כמובן בנט, בינתיים ללא הצלחה, וקדם לו גם אהוד ברק שגם הוא ניסה לעשות קאמבק כמה פעמים ולולי החליט לפרוש מרצונו מטעמים מסתוריים השמורים עמו, יתכן והוא היה היום מנהיג מחנה השמאל.

גלנט עומד כעת בצומת דומה. יש עליו כעס בליכוד, הוא לא יכול להישאר במליאה ולהיות אצבע בעין לכולם, זה רק ירחיק אותו יותר. לפרוש מהליכוד הוא לא יכול כי אין לו לאן ללכת, אז האופציה היחידה מבחינתו – העונה על כל היגיון ושכל ישר זה לקחת צעד אחר אחורה, לתת למערכת להמשיך לנוע קדימה, לחכות לרגע הנכון בו יש לקפוץ בחזרה על הרכבת ואז לחזור לעניינים.

לא מן הנמנע שבעוד תקופה כזאת או אחרת, נראה שוב את נתניהו וגלנט מצטלמים יחד, מחייכים ולוחצים ידיים ומספרים לנו על דרך חדשה שהחליטו לצאת אליה. זה יכול לקרות בממשלה הבאה ואולי אולי אפילו לפני הבחירות הבאות. זה יכול גם לא לקרות בכלל אבל אם זה יקרה אי פעם, זה רק באמצעות המהלך הנוכחי, זה רק אחרי שהוא ייצא קצת מהתמונה, יתן ללהבות לשקוע, ישמור בינתיים על מקומו בליכוד ואז יחזור כשיחליט שמתאים לו וכשהשטח כבר יהיה יותר בשל לקבל אותו בחזרה.

3.
כמה אפשר להישאר צודקים:

שוב שבענו שבוע עמוס אירועים מקוממים, שלא ישנו שום דבר במציאות

לא מעט קולות של שמחה נשמעו השבוע בשורות הימין, נוכח כמה אירועים לא צפויים אך עם זאת ממש לא מפתיעים.

התובעת הראשית בתיקי נתניהו ליאת בן ארי, הודיעה על פרישה מתפקידה אחרי שנים ארוכות בפרקליטות. היא הבהירה שאין לכך כל קשר לתיקי נתניהו אבל אי אפשר היה שלא לקשור זאת להליך המשפטי ההולך וקורס אל תוך עצמו.

רוב סעיפי האישום כבר התבררו כלא מחזיקים מים, השופטים עצמם התאפקו שלא לגחך ושלחו את התביעה לעשות שיעורי בית, סעיף השוחד כבר מזמן התברר כלא קיים ומהררי תיקי האלפים נולד בקושי עכברוש שעדיין נלחם על חייו.

השמחה בימין על פרישתה של בן ארי, מגיעה יממה אחרי שהתברר בבג"ץ כי פרשת שדה תימן גם היא מתבררת כפרשה מבושלת היטב בידי גורמים עלומי שם. הדיון שעסק בהדלפה החמורה של הסרטון שגרם נזק אדיר למדינת ישראל, חשף נתונים חמורים הרבה יותר.

כזכור, הסרטון שחולל סערה מציג לכאורה חיילים ששמרו על מחבלי נוחב'ה, מתעללים במחבל שמאוחר יותר התלונן כי נגרם לו נזק רפואי. אולם בדיון השבוע התברר כי בתאריך שבו צולם לכאורה הסרטון, המחבל המתלונן כלל לא שהה במתקן המעצר בשדה תימן כך שאין סיכוי שהסרטון המדובר קשור אליו.

עדיין לא שככה הסערה מהגילוי, נודע גם כי בעקבות מכתב תקיף של הפצ"רית, צה״ל יידרש מעתה להפעיל "זהירות יתר בתקיפותיו באזורים מאוכלסים ברצועה", כלומר – הצבא יצטרך להגביל את פעולותיו במעוזי החמאס ולהימנע מפגיעה באנשים שלכאורה מוגדרים כבלתי מעורבים למרות שבפועל רובם מחבלי ארגון הטרור שרק מתחזק, מתבסס ומחדש את יכולות הירי שלו. משום מה, ירי לעבר ירושלים בשבת שעברה עבר בשקט, כאילו מדובר בעוד מהלך טבעי ולא בדרמה של ממש ביכולות של הארגון שמצליח לשרוד מלחמה של שנה ורבע ועוד לירות למרחקים ארוכים.

כל ימני במדינת ישראל מרגיש כל יום מחדש את חוסר הסימטריה, חוסר הצדק ואת הפער הבלתי נתפס בין הרצון הבסיסי של יהודים לשרוד ולחיות, לבין התנהלות מערכת המשפט שכאילו לא רואה בעיניים. כל סיפור כזה שנחשף ומתפרסם, ומקבל תאוצה בעיקר דרך כלי תקשורת בסגנון ערוץ 14, גורם לאנשי הימין הישראלי להתחזק עוד יותר בדעותיהם ולצרוח איזה עוול עושים להם.

ומשכך, עולה מאליה השאלה המתבקשת: לאן כל זה מוביל? האם הסיפורים הללו שנחשפים מידי יום וחושפים שוב ושוב את מה שכולנו יודעים, האם הסיפורים הללו ישנו משהו במציאות? במפה הפוליטית? בתוצאות הבחירות? כבר כמעט חמישים שנה שהימין אוחז בהגה השלטון אבל ממשיך לזעוק על העוול שעושה לו הצד השמאלי השולט במערכות הכח. אז למה זה לא משתנה?

כבר רבות דובר, בין היתר מעל במה צנועה זו, שהמצב הזה לכאורה משרת את שני הצדדים ולכן בשני הצדדים דואגים להנציח אותו. אם הימין לא עשה מעולם שום צעד כדי לשנות את המצב הזה, כנראה שזה נח לו.

מאוד נעים ומאוד נח להתרפק על שרשרת האירועים והגילויים שהיו השבוע ולהרגיש טוב כמה אנחנו צודקים וכמה המערכות מרושעות. אבל בתכלס, לאן זה מוביל אותנו? לאן זה מקדם אותנו? האם משהו עומד להשתנות במציאות בעקבות מה שהיה השבוע? או בשבוע שעבר? או במאות השבועות שקדמו לו? כולנו הרי יודעים שהתשובה היא לא.

ועם כל הכבוד, אי אפשר להאשים כל הזמן רק את הצד השני. השמאל לא אשם בכך שהוא שומר על כוחו. בכללים של מאבק הוגן, הצד החזק יותר לא רק יכול – אלא חייב למשול ולקבוע סדר יום על פי רצון רוב העם שבחר בו. וכל עוד הוא לא עושה כך, האחריות מוטלת רק עליו.

אין שום סיבה שבעולם להתלהב מאירועי השבוע הזה, לספר כמה הפרקליטות רעה וכמה נתניהו צודק, חזק ונרדף בידי מיעוט קולני. שבענו די והותר אירועים כאלה. אז אחת מהשתיים: או שהגיע הזמן למעשים, להשליט בפועל את מדיניות ממשלת הימין על כל המערכות, או שאם מסיבה כלשהי הוחלט לא לעשות זאת, לפחות אל תעשו תעמולה כאילו יש כאן עוול שאנחנו לא מצליחים לפתור.

אחרי עשרות שנים, הגיע הזמן להחליף תפיסה. או שהאירוע הזה כבר לחלוטין מיצה את עצמו במתכונתו הנוכחית, או שהוא פשוט מאוד נוח לכמה פוליטיקאים שמנציחים אותו ואז כולנו סתם שחקנים שימושיים בהצגה האינטרסנטית שלהם.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]