חברון עיר האבות. כולנו מכירים את מערת המכפלה בחברון שם קבורים האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ימי החג הם עיתוי מוצלח לביקור בטוח בעיר הקסומה ולטייל בה מעט מעבר למתחם המערה.
מרחק לא גדול ממערת המכפלה נמצאת שכונת 'אברהם אבינו', השכונה אוכלסה בעשרות משפחות יהודיות עד לטבח הנורא בשנת תרפ"ט (1929) בו נטבחו עשרות יהודים בחברון. בשנת תשל"ט (1979) חזרו למקום קבוצת יהודים והחלו להתיישב בשכונה. ההתיישבות החלה 12 שנים לאחר שחרור חברון במלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז (1967).
סמוך לכיכר גרוס (שקרוי על שמו של אשר אהרן גרוס שנרצח במקום בפיגוע דקירה מחריד בכ"ו תמוז שנת תשמ"ג (1983), גרוס היה תלמיד בישיבת 'שבי חברון' שעלה לארץ מארה"ב) עומדים כיום מבנים נטושים של חניות ערביות שנותרו מתקופת השלטון הירדני בעיר. מעבר לחנויות מצוי הרובע היהודי העתיק של חברון.
בתוך השכונה נמצא בית הכנסת 'אברהם אבינו' ששופץ לאחר חזרת היישוב היהודי למקום. בבית הכנסת שוכנים היום ספרי התורה שניצלו מהטבח בפרעות תרפ"ט והוברחו על ידי אנשי הקהילה הספרדית שהתגוררה באזור. ליד בית הכנסת נבנתה שכונת מגורים הדומה במראה מאוד לרובע היהודי בירושלים.
ממש בכניסה לרובע היהודי עומד בניין שחוצץ בין הצד היהודי של חברון לצדו הפלסטיני. חלונות הבית הנשקפים מהקומה השלישית הם של בית ערבי שהכניסה אליו מהצד הפלסטיני של העיר. מהחלון הזה ינסו הערבים לעקוב אחרי כל ניסיון לבנות ולחדש את ההתיישבות היהודית באזור ולדווח על כך לשלטונות.
באחת מפינות הרובע היהודי, בין משעולים ושרידים קדומים, נחבאת אל הכלים ונסתרת מן העין ניצבת דלת של חנות ערבית ישנה. המקום שייך ליהודים וכבר שנים עמד נטוש וחסר מטרה. לאחרונה ביקש בעל הנכס לפנות את חלל החנות על מנת לאחסן בה חפצים. אלא שעם תחילת הליך פינוי החנות נחשפו ממצאים שעתידים לשנות לחלוטין את פניו של המקום.
חרדי, מתנחל, אמריקאי, ישראלי, ציוני
כאן המקום לערוך היכרות עם איש יקר ומיוחד בשם בן פאקר. בן עלה לארץ לפני כמחצית היובל והוא בן 21, עם הגעתו ארצה החל את לימודיו בישיבת 'נתיב אריה' בעיר העתיקה בירושלים, לאחר נישואיו השתלב בקהילת אדרת אליהו (זילברמן) בעיר העתיקה בירושלים. כמי שעלה לישראל בגיל צעיר חש בן שליחות גדולה ביצירת חיבור נפשי עמוק בין צעירים תושבי חו"ל לזהות היהודית שלהם ולאמונה היהודית השורשית.
בן מקיים מפגשים עם בני נוער שמגיעים לארץ מחו"ל ל'סיור מולדת' ועושה הכל על מנת לחבר את ליבם לארץ ישראל, לעיר האבות ולבורא עולם. בן מאמין כי החיבור לאמונה בדור שלנו בפרט בקרב בני נוער אמריקנים צריך להגיע דרך הידיים והרגליים. בעבודה של פיתוח ושיקום מבנים בארץ הוא מטביע בהם ערכים וזהות שמלווים אותם לאורך שנים רבות.
רב'ה אתה חופר
בן שקיבל לידיו את ההזדמנות לפנות את החנות הממוקמת בפאתי הרובע היהודי העתיק בחברון לא בזבז רגע, הוא חל בפינוי הזבל שהצטבר במקום יחד עם בני הנוער שהגיעו לסייע בהתלהבות של צעירים. כשהוא הגיע למקום להתחיל בעבודה כל החלל היה מלא עד התקרה בפסולת. לאחר פינוי הפסולת מהמפלס העליון בחנות עדיין נותר במקום חלל בגובה נמוך שאינו מאפשר לעמוד במקום.
ההבנה שמשהו מסתתר מתחת לרצפות החדשות הובילו את בן וצוות הבחורים שעוזרים לו להעמיק את החפירה. עם ההתקדמות בפינוי החנות מכל הפסולת שהצטברה בתוכה, החל להיחשף רובד נסתר במקום. חפירה קטנה פה ומכת מעדר זהירה שם, הבהירו לבן כי מתחת לרגליים שלו יש 'אוצר' תרתי משמע.
עם התקדמות החפירות התגלו במקום מספר בורות מים ואף חדר אחורי ובו שרידי אפר. בין היתר נחשף במלוא הדרו בור של מקווה מהודר עם חמש מדרגות חצובות בסלע. לצד המקווה עם המדרגות החצובות, נחשפה ממש יממה לפני שביקרנו במקום בריכה קטנה, מעין אמבטיה לרחיצה.
מעל החנות בתוכה נחשף המקווה העתיק, היה פעם בית כנסת אשכנזי שהתנשא לגובה שלושה קומות. כיום הבניין משמש לדירות מגורים של יהודים.
מקווה חם? כאן זה התחיל
האפשרות לחימום מי המקווה על מנת להקל על הטבילה בימות החורף הקרים עלתה במלוא חריפותה בעיר הקודש חברון הממוקמת ברום גובהה של ארץ ישראל (כאלף מטר מעל לגובה פני הים). כאן החל הפולמוס בנושא ומכאן יצאה ההוראה לכל כנפות הארץ.
מרן הבית יוסף פסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן רא סעיף עה): "יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו, וכן למלאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנוד".
הרמ"א במקום כותב: "ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו. ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל, אז אין למחות בידן ובחמי טבריא מותר לכולי עלמא. ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים, מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה, אבל לחזור ולרחוץ אחר כך יש אוסרים וכן נהגו".
אחד מגדולי הדורות שחי כאן בעיר האבות בין השנים ה' אלפים שס"ו – ת"י (1650) היה רבינו אלעזר בן ארחא זצ"ל, ראש רבני חברון, בסימן ח"י בספרו הוא מתייחס לסוגיית חימום מי המקווה ומביא צדדים להקל בנושא. תחילה מביא הרב זצ"ל את השאלה במלוא חריפותה וכותב שבגלל הקור העז השורר במקום הפכה הטבילה במקווה "להיות דבר שאין הצבור יכולין לעמוד בו, נתבטלה הטהרה, כי לפני קרתו מי יעמוד, ובפרט במקום הזה".
בהמשך דבריו מביא הרב את הרעיון שהחל לקרום עור וגידים ולא בקלות כפי שניתן להתרשם מדבריו: "ראינו לתקן מקוה מים פושרין כפי האפשרות, ובמים הראשונים יגענו לא הונח לנו, כי לא עלה תיקונו כהוגן בידנו, עד שהיום הזה עזרנו ה'". כאן עובר הרב בן ארחא לתאר את ההמצאה החדשה שבנו במקווה הייחודי: "עשינו המצאה זאת, לעשות מקוה קטן סמוך למקוה הגדול שבו טובלין, והמקוה הקטן למעלה מהמקוה התחתון הגדול, ובקרקעית המקוה הקטן, כלי נחשת קבוע בבנין, ועליו עולה הבנין ומתרחב, שיעור שיכיל בו שלשים סאה, ואנו מחממין בו המים, ואח"כ ימשכו המים החמין שיעור המשכה ויותר, ויכנסו על המים הקרים, ויפיגו צנתן שיהיו פושרין, ולהיות שבמקוה הכשר יש בו ריבוי מים, שע"י כן לא יתחממו המים אפי' שיעור שיהיו פושרין, על כן אנו לוקחין ממנו מים ע"י כלי נקוב בתחתיתו, וזהו על צד היותר טוב ונשאיר במקוה הכשר שיעור רוב ורובא דרובא, והשאר אנו שואבין אותו ע"י הכלי הנקוב, ונשים המים במקוה העליון כדי שיתחממו, ואח"כ נמשיך המים כנזכר".
הרב מסביר מדוע אין בכנסת המים לכלי הנחושת בעיה של מים שאובין וכותב: "וע"י המצאה זאת, אין כאן חשש שאובה כלל. שהרי אנו משאירין לעולם רובא דרובא. והמים הבאים מהמקוה העליון כדי שיתחממו, ואח"כ נמשיך המים כנזכר. והמים הבאים מהמקוה העליון שנקראין שאובין, הרי הם מיעוטא, ובאין ע"י המשכה שמטהרת ברביה. לא ראינו פקפוק בדבר זה. לבד חששנו שהרב מוהרי"ק זלה"ה וכו'".
בתשובתו מבאר רבינו אליעזר בן ארחא זצ"ל את הסברות לכאן ולכאן ומצדד להקל בדבר. בדבריו מתמקד הרב בנקודה הלכתית נוספת המתעוררת לאור הכנסת המים לכלי לצורך החימום והיא עצם העובדה שהמים הופכים לכאורה לשאובין עם כניסתם לכלי ועלולים לפסול את המקווה בחזרתם, לכן מציין הרב שהמים עוברים המשכה, כלומר הולכים על גבי האבן לפני כניסתם למקווה מהכלי בהם עברו וממילא אין כאן פסול של מים שאובין.
ואכן אם נביט בתמונות מהמקווה שנחשף כאן לראשונה נראה כי קיימת גומחה קטנה בגודל התואם את התיאור של מקום בנפח 30 סאה שם עמד כלי נחושת שחימם את המים, בדופן הגומחה ניתן לראות שלושה חורים עגולים ורחבים באבן, ככל הנראה אלו החורים דרכם עברו המים וכך לא נכנסו ישירות מהמקווה לכלי או להפך אלא בצורה של המשכה.
למרות ההיתר של רבינו אליעזר בן ארחא זצ"ל חברי הקהילה הספרדית בעיר עשו שימוש בחמאם המקומי של הערבים שנקרא חמאם איברהים אל-חליל והיה קרוי גם 'החמאם התורכי'.
למרות שהמים במקווה שהיה בתוך בית המרחץ המקומי לא חוממו בהתאם לפסיקה הספרדית, הרי שחלל המרחץ חומם ואף רצפתו הייתה מחוממת מלמטה. בבדיקות שנערכו במבנה של המרחץ בשנים האחרונות לא נמצאה עדות לבור טבילה כשר, במאמר שפרסם החוקר גרשון בר כוכבא (חמאם איברהים אל-חליל, בית המרחץ הגדול בחברון) הוא כותב כי בור הטבילה היה במרכז אולם בית המרחץ אולם לאחר עזיבת היהודים את העיר בעקבות פרעות תרפ"ט, לא היה עוד שימוש לבור המקווה והוא נסתם וייתכן כי מעליו נבנתה מזרקה.
אולם נראה כי גם בקהילה הספרדית בחברון מצאו פתרון, לפחות חלקי על מנת להתמודד עם המים הקרים וזאת באמצעות חימום חלל המרחץ שהשפיע גם על בור הטבילה והפיג מעט מהקרירות העזה גם אם לא הביא את המים לידי חימום ממש. עוד נראה כי לעיתים גם בני עדות המזרח עשו שימוש במקווה החם של האשכנזים כפי שנראה להלן.
הדברים מופיעים בשו"ת רב פעלים של מרן הבן איש חי, בתשובה בנושא (ח"ד יו"ד סימן ט"ו) הוא פונה לרבו רבי אליהו מני (הרא"ם), רבה של העיר חברון בשנים על מנת לברר את המנהג בעירו. זה לשונו: "והשיב לי עניין טבילה במקווה חם, הנה אחינו האשכנזים ה' ישמרם ויחיים אפילו בימי הקיץ הם מחממים המקווה, כי חוששים פן מחמת הקור אינם טובלים כראוי, והספרדים ה' ישמרם ויחיים, כשטובלים במקווה אשר בתוך המרחץ שאינו כל כך קר מחמת הבל המרחץ טובלים בצונן. אכן לפעמים שבית המרחץ סגור או ביוקר הולכים לטבול במקווה של עדת האשכנזים ה' ישמרם ויחיים, שהוא חם".
מדבריו עולה באופן חד משמעי כי בתקופתו בשנת ה' אלפים תרכ"ד – תר"ס החלה תופעה של טבילת מצווה במים חמים במקרים של חוסר ברירה כאשר המקווה הקר היה סגור או יקר מידי.
הרא"ם עצמו ממשיך וכותב לתלמידו כי בהיותו בסוריה גילה שבימות החורף יש הנמנעים מטבילה בעקבות הקור העז, "אזרתי חלצי ועשיתי שיטבלו במקווה חם לכתחילה, ולהחכמים אשא עמדו לנגדי בדבר זה, נצחתים בתשובה שהובאה בספר נחר מכסף להרי"ף ז"ל אשר כתוב שם עדות שגם מרן ז"ל עשה מעשה לחמם המקווה נגד מה שפסק בספרו הקצר. ותודה לא-ל יתברך כי עד היום נוהגים לחמם הטבילה בדמשק. ואני שמח בזה כי תקנה גדולה עשיתי".
חמוש בנשק ובתפילין
בן נוהג להניח תפילין בשעה שאינו עוסק בעבודות החפירה וכן נושא עליו נשק ארוך איתו הוא מסתובב בכל מקום. בצעירותו שירת בגבעתי וגם היום הוא משתדל לעזור לקרב ולחזק בחורים שמגיעים לארץ ורוצים להתחבר ליהדות.
את אחד הבחורים המיוחדים שעובדים עם בן בחפירות מצאנו ממש באמצע עבודות החפירה במקום. כשנדבר איתו הוא יגיע מהר מאוד למחשבות שלו על העולם הבא והרצון להתקרב ליהדות ולאמונה.
אין זה מחזה נפוץ לפגוש בחור צעיר שמה שמנחה את מחשבתו באופן יומיומי היא המחשבה על הדין וחשבון שהוא עתיד לתת לפני מלך מלכי המלכים ביום שאחרי 120 שנות חייו.
כעבור תקופה בה חי באמריקה החליט חיים לעלות ארצה כדי להשתתף בבניין ארץ ישראל, בהיותו מוגדר חייל בודד הוא מתארח אצל בן ומשתתף בפעילויות שלו. לדבריו השותפות בבניין הארץ והאפשרות לגעת בידיים חשופות בפיסות היסטוריה היא תחושה שאין דומה לה והיא מעניקה לו משמעות רבה בחיים.
המלצת ביקור שווה בחברון
בראש גבעת תל רומיידה הממוקמת בסמוך למערת המכפלה והרובע היהודי נמצא קבר ישי וקרבה של רות, אמה של מלכות. מקורות רבים יש לכך שישי אביו של דוד המלך קבור כאן במקום המיוחד הזה בראש ההר הצופה למערת המכפלה. על פי חלק מהמסורות גם רות קבורה כאן.
לפני כמה שנים שופץ המקום לבלי הכר, ולכן גם מי שביקר כאן בעבר מוזמן להגיע שוב להתפלל במתחם המשופץ והמורחב. ספסלים ופינות ישיבה נעימות פרוסים במתחם הקסום כעל הילת קדומים, השיפוץ נעשה תוך שמירה על מאפייני המקום העתיקים בסגנון שובה לב.
לאחרונה נבנתה במתחם תצפית לזכרו של חייל שנהרג במלחמה, יהודה דרור יהלום הי"ד. מהתצפית ניתן לראות את מערת המכפלה ואת כל ההרים שסביב עד למרחק רב.
תודה לחוקר גרשון בר כוכבא על סיועו בהכנת הכתבה
להערות, הארות ופניות לעורך הכתבה ניתן לפנות למייל: [email protected]
מרתק! אין על עם ישראל!
כדאי למחוק את המילה צד פלסטיני … כי אין דבר כזה פלסטינים
מרתק! יישר כח!
איך יוצרים קשר עם בן פאקר?
אברהם אבינו (שגם הערבים מאמינים בו) קנה את מערת המכפלה ב400 שקל כסף עובר לסוחר, והם גוזלים את המקום.