הפוסט הנוגע של מייטל שווה הרבה יותר מקריאה:
"שבעה ילדים קטנים וצפופים גדלנו בבית שקשה מאוד להגדיר אותו כבית, במשך שעות ארוכות בילינו ברחובות, לא היה מי שיקרא לנו לבוא הביתה ויגיש לנו אוכל, חזרנו רק כשהרחוב האפיל ולא נותרו עוד ילדים לבלות איתם ברחוב.
זה היה בשיא ימי החורף, אחת השכנות הבחינה באנו יוצאים למוסדות הלימוד לבושים בבגדי קיץ מלוכלכים ונעלי בד, לא היה לנו משהו אחר ללבוש, לא היה מי שיראה איך אנחנו יוצאים מהבית.
היא דפקה בדלת ונכנסה , אני לא אשכח את הבעת פניה הנדהמות, היא ניסתה לחפש בין ערמות הבלגן סוודר לכל ילד והיא לא מצאה דבר,
היא ערכה מספר טלפונים ואחר הצהריים חולקנו בין משפחות טובות שפתחו לנו את הדלת, אני הגעתי למשפחת מינצברג.
היום, אני יכולה לומר שזה הבית שלי, לא הכרתי בית קודם, התקבלתי שם בחום טבעי, הילדים לא שאלו אותי שאלות והפכתי להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה הלבבית והמאוחדת שלהם!
ההורים מינצברג עשו בשבילי הכל, הם גידלו אותי במסירות עצומה ודאגו לכל הצרכים הפיזיים והרגשיים שלי, בזכותם התגברתי על קשיי הילדות, גדלתי לנערה עצמאית, בוגרת ומצליחה.
היום אני מאורסת ב"ה לבחור טוב לב שלא הייתי זוכה להכיר אילולא המשפחה המיוחדת שדאגה לי לכל מחסורי. למרות הרצון העז שלהם אין להם את היכולת הכלכלית לדאוג לכל ההוצאות של החתונה והמצב שלי לא פשוט בכלל.
אני מתחננת לכל מי שקורא את הסיפור שלי, החתונה שלי אמורה להיערך בעז"ה בתחילת חודש אלול ועדיין לי את הבסיס המינימלי שצריך ואפילו לא תשלום למקדמה לאולם, בבקשה תעזרו לי להתחתן כמו כולם ולזכות לראשונה לבית אוהב וחם משלי"
גיטי מניצברג אם לארבעה ילדים שגידלה את מייטל מספרת בקצרה את סיפור חייה של המשפחה ומתחננת "תצילו את הנפש"
"אני פגשתי אותה לפני 15 שנה, ילדה השייכת למשפחה של שבעה ילדים קטנים, הבית היה נראה ה' ירחם… ועכשיו היא כלה ואין לה כלום.
היא מדברת איתי כל יום ושואלת "גיטלה, איך אני אתחתן"
אני פונה אליכם יהודים רחמנים בני רחמנים תעזרו שרק תהיה לנו חתונה שמחה, תצילו את הנפש הזו שתיראה כמו כלה רגילה שיהיה לה לפחות את הבסיס וה' ישלם לכל אחד"
