"קוראים לי אביגיל ואני גרה בקרית ספר, לפני 6 שנים אבא שלי עזב את הבית והשאיר אותנו עם אמא שכמעט לא רואה.
כבת בוגרת בבית, אני לא יודעת מה היה קשה יותר: לראות את הסבל והבדידות של אמא, או להתמודד עם המבטים הסקרניים של החברה מבחוץ. הרגשנו שהבית לא יציב וסבלנו גם ממצוקה כלכלית קשה.
היום אני בת 20, מאורסת לבחור ישיבה עדין וטוב. אבא לא התקשר לאחל לי מזל טוב והודיע דרך שליח שהוא לא יבוא לחתונה.
אני רוצה להקים בית חדש, אחר מכל מה שהכרתי, בית שמח ששורה בו שכינה, אבל אמא כל כך לבד ואין לה אפשרות לעזור לי.
בעוד פחות מחודש החתונה, אני רוצה ללכת לסלון כלות, לקנות קצת נדוניה לשבע ברכות… אבל אין לי אפילו את החמש מאות שקל הראשונים.
אני מתביישת כל כך לבוא בידיים ריקות, אנא תעזרו לי להקים בית מתוך שמחה"
בסופו של הטור הקשה מצטרפת אמה של אביגיל ומאשרת את דבריה בעצב:
"אני אמא של אביגיל, עיוורת כמעט במאה אחוז ומתפקדת כאם חד הורית.
לצערי, עברנו שנים קשות מאוד של התמודדות והילדים חוו טראומות, לפני 6 שנים בעלי עזב את הבית והשאיר אותי לגדל בחושך 8 ילדים.
ביום שאביגיל התארסה התחלתי לבכות מפחד ובדידות, איך אני אקח אותה לחופה? אני עם חובות מעל הראש, אני לא יכולה לשאת יותר. במקום לשמוח, הרגשתי כאב עצום.
מאוד קשה להיות במקום של מבקש, של נזקק, אבל אני חייבת לעשות את זה בשביל הבת שלי, בשביל הכנסת כלה.
אני מתחננת, אנא תעזרו לי, בלי העזרה שלכם אני לא אוכל לעשות את זה! יהי רצון שתזכו תמיד להוביל את הילדים שלכם לחופה מתוך שמחה, ברכה"
