הרב שלמה יוסף זווין, בספרו “לתורה ולמועדים”, מסביר את הפסוק מהפרשה "כרע רבץ כאריה":
יש אשר אם מצבו של האדם ירוד ומדוכא, הוא מתייאש ונופל בעצבות ומרה שחורה ובאזלת יד, ויש שהוא תמיד אמיץ לב ויודע להתגבר על כשלונותיו, וכמליצת אבן עזרא – ‘והוא רוכב על אסונו’. והרבי מקוצק אמר פעם על ההלכה שיאוש קונה באבידה: הרי זה – אמר – עונש לבעל האבידה על שנתייאש. אין אדם צריך להתייאש לעולם.
וכן במצב של אושר ועושר. יש אשר מצב זה משפיע על האדם להתייהר ולהתרברב ולהתגאות, בחינת ‘כוחי ועוצם ידי וכו”. ויש להיפך, שכל מה שמקבל יותר חסדים וטובות, יותר הוא מרגיש שאין הוא זכאי לכך. וכמו שפירשו דברי יעקב, ‘קטונתי מכל החסדים’, מכל מה שהושפע עליו חסדים יותר, הרגיש יותר את קטנותו הוא.
ואף במובן המוסרי כך: יש אשר אם האדם מרגיש כי מצבו המוסרי ירוד ושפל, הוא מתייאש ונופל בעצבות וחושב שאין לו תקנה, ויש להיפך: יודע הוא שלעולם לא ננעלו שערי תשובה לפניו, וכי אפילו אם ‘תשב אנוש עד דכא’, בכל זאת ‘ותאמר שובו בני אדם’. וכן אם האדם חושב שהוא בדרגה מוסרית גבוהה, יש אשר זה עצמו גורם לגבהות הרוח וליהירות כלפי אחרים, ויש להיפך. דווקא מפני שהוא מרגיש כוחותיו הנעלים, הוא מרגיש את עצמו עניו ושפל, שהרי בכוחות כאלה היה יכול להגיע יותר ויותר משהגיע; ודווקא משה רבינו, שעליו נאמר ‘ותחסרהו מעט מאלוקים’, דווקא עליו נאמר ‘והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה’; כי חשב ש’כל האדם אשר על פני האדמה’, אילו ניתנו להם כוחותיו הוא, היו יכולים להשיג יותר משהשיג הוא”.
וזהו הפירוש בפסוק: “כרע רבץ כאריה וכלביא", יש לו שני מובנים: א) אפילו בשעה ש’כרע, רבץ’ והיה בשפל המדרגה, בכל זאת אף פעם לא התייאש, אלא גם אז התעורר כ’אריה וכלביא’; ב) אפילו בשעה שהיה כ’אריה וכלביא’, בתכלית הגבורה, בכל זאת היה ‘כרע רבץ’, התנהג בענווה ובשפלות.
עם ישראל נקראים “יהודים”, על שם יהודה; יש להם את היכולת להתעלות במצבי משבר “כאריה”, ואת היכולת לנהוג בענווה גם בזמני הצלחה וכוח.
