"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", כך הכריז השבוע הרב שמעון שנייבלג שליט"א, הרוח החיה שמאחורי ארגון 'גדלנו', בכנס היסוד שנערך עבור הארגון שמיועד להיות בית להורים שילדיהם הפנו גב לדרכם. בדבריו הזכיר את המעשה עם אותו אב שהגיע לרבו, ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע, והוא אמר לו שבדעתו לנתק עם בנו את הקשר ולהשליכו מהבית.
"הרבי", סיפר ר' שמעון בעוד ההורים דומעים עמו, "אחז בידו ואמר לו: והרי כל זכות הקיום שלנו היא בזכות דברי התנא הקדוש רבי מאיר שאמר שעל אף שחטאנו, אך 'בין כך ובין כך אתם קרויים בנים'. ואם אתה מגלה דעתך שבן שלא ממלא את ציפיותיך אינו ראוי שיקרא בנך, מה יהיה זכות הקיום שלנו, ככלל ישראל?".
סיפורו של ארגון 'גדלנו', הוא סיפורו הכואב מחד אך המעצים מאידך של הרב שנייבלג, וכמוהו עוד הורים רבים שמשתייכים דווקא לציבור החסידי. לכולם ישנם את אותם מאפיינים: בתים איכותיים, שמורים, הורים שהשקיעו את תמצית לשדם בילדיהם, והם מתמודדים היום עם הקושי הנוראי שעליו אמרו חז"ל 'קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר מגוג ומגוג'.
הרב שנייבלג חווה אף הוא את הארוע הכואב הזה, אך הוא – בנו של האדמו"ר מזידיטשויב שליט"א, חתנו של האדמו"ר מסטראפקוב שליט"א, ואיש חינוך ותורה בזכות עצמו – לא נתן לקושי הזה להפילו אלא ההיפך. הוא העצים את עצמו ואת משפחתו, תוך שהוא ומשפחתו מחבקים את הבן בחיבוק אוהב ואמיץ. מאז, הוא הפך לכתובת למשפחות רבות שנעזרו ונעזרות בו, וכך הוקם לו הארגון שבסך הכל ממסד את אותה עשייה נחוצה ומנחיל את אותה תורה לרבים.
כנס היסוד התקיים באופן סמלי דווקא ביום י"ט כסלו, יום ההילולא של המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע, ולא בכדי: "המגיד ממזריטש זי"ע, אמר הרב שנייבלג בדבריו, "הוא זה שאמר לרבי הקדוש ה'נועם אלימלך' זי"ע שאהבת ישראל פירושה לאהוב את החוטא שבישראל, בדיוק כפי שאנו אוהבים את הירא שמים שבישראל. ומי מדבר על כך שכאשר מדובר בבנך, שעליך לאהבו בכל ליבך".
ואין זה קל. בדבריו עמד הרב שנייבלג על הקושי, עמו מתמודדות המשפחות הרבות, כשכל מילה היתה מיותרת לאחר שמדובר בקושי יומיומי ומתמשך. אין זה קל לנהל סעודת שבת, כאשר אחד מבני המשפחה אינו שומר על ל"ט הלכות שבת, ולא מדובר על אי זהירות בברירת העצמות מהדגים. אין זה קל נפשית, והמעמסה הזו משפיעה גם בפן האישי, הזוגי, המשפחתי.
אך דווקא בשל הקושי, חובה לדעת שזו המשימה שהוטלה עלינו ההורים, כשעלינו לדעת שאנו נבחרנו לכך בהשגחה פרטית ומופלאה. עלינו לאהוב את הילד, לתמוך בו, שכן הוכח דבר אחד – והמסר הזה עבר כחוט השני בדבריהם של כל הנואמים – היום ילדים אינם עוזבים מתוך רצון להתריס, או משום שהם נכנעו למאווי היצר. מאחורי כל מקרה של עזיבה, והדברים הוכחו לאחר בירור מעמיק ובדיקה של אלפי מקרים, תמיד ישנה מצוקה. ישנה טראומה נפשית וחוסר יכולת להישאר. זו לא התמודדות עם היצר הרע, אלא בריחה ועזיבה בשל מצב נפשי קשה שגורם לכך.
ומילד לא מתנתקים. זהו האלף בית: "לא מוציאים ולא זורקים ילד מהבית. זהו עניין של פיקוח נפש", זעק הרב שנייבלג, שאמר לבנו: "קיבלתי אותך כתינוק, בלי כיפה, בלי פיאות ובלי ציצית, ואהבתיך אהבה עזה. ואני אוהב אותך גם היום, גם כשאינך עם כיפה וציצית ופיאות, כי אתה אדם מישראל, ואני זכיתי להיות אביך".
בסיומו של הארוע, ובעצם היה זה עיצומו של הארוע, נשמעו דבריו המרתקים של פה מפיק מרגליות, הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון מארה"ב. הרב ג'ייקובסון, שנפגש אישית עם הורים וילדים רבים שחוו את המשבר, עמד על מהות היום, יום י"ט כסלו, והזכיר את דברי ה'נועם אלימלך' על הגמ' 'ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה – זכה השני המחזיק בה'. ואיך זכה המחזיק, והלא ד' אמותיו של אדם קונות לו? אלא, מסבירה הגמרא, כיון דנפיל עליה גילה דעתו שמתכוון לקנות ע"י הנפילה ולא ע"י ד' אמות.
"ישנן נשמות", קרא בלהט הרב ג'ייקובסון, "שנקראות 'מציאה'. אלו נשמות מובחרות, 'מצאתי דוד עבדי'. אך אנו לא מתייחסים נכון לאותן נשמות, אלא נופלים עליהם, וכך יש אחרים שמחזיקים בהם. ולא, הפעם לא מועיל קניין ד' אמות, על אף שמת מצוה קונה ד' אמותיו, משום שלאותן נשמות לא מועיל שנזכיר להם את יום המיתה. המוות לא מאיים עליהם ולא מרתיע אותם, לאחר שהם, רחמנא ליצלן, מחכים למוות…"
את המתח באולם ניתן היה לחתוך בסכין כאשר השתנק קולו של הדובר, כשניכר היה כי מי שרגיל לשאת נאומים בפני מאות אלפים, מתקשה פתאום למצוא את המילים. "הם מחכים למוות, המוות לא מרתיע אותם. הם מקווים לא לקום בבוקר". אך מי שיזכה באותן נשמות, אומר הנועם אלימלך, הוא דווקא מי ש'מחזיק בה', לא מי שנופל עליה…
ואיך מחזיקים? כאשר שומרים על הקשר. לא מנתקים אותו בשום אופן. כי אבא לא מתנתק מבן. "פגשתי אב שהתנתק מבנו לפני 35 שנה, ומאז, הוא סיפר לי בבכי, חייו אינם חיים. הבן ירד מהדרך והוא לא שמע ממנו. כעת שמע כי נישא לגויה ואף הביא עמה, תצלנה אזניים, גויים לעולם. האב העיד על עצמו כי 35 שנה שהוא לא ישן לילה אחד רצוף. איפה היית לפני 35 שנה? שאל אותי האב, ואני לא יכולתי לענות לו מלבד לחבקו ולבכות עמו…"
בהמשך עמד על הדילמה שבה מתחבטים הורים, כשמצד אחד הם כמהים להמשיך את הקשר עם ילדיהם, אך הדבר אינו מוצא חן בעיניהם של אי מי מבני משפחותיהם. אך באותם רגעים האב נדרש לקבל החלטה. אם מודיעים לו שעליו להרחיק את בנו או בתו מהחתונה, כאשר הדודה מאיימת כי לא תגיע לחתונה אם הם ינכחו בה – עליו לקבל את ההחלטה הנכונה.
"את הילדים צריך לחבק, להחזיק, לשמור ולקרב בכל דרך", חזר ואמר, והזכיר את שהעלה מתוך אלפי שיחותיו עם הורים, שאותם ילדים שפרשו לא עשו זאת מתוך התרסה. ההיפך, ממרבית המקרים עולה שהם היו העדינים והמוצלחים שבין הילדים, אם כי מתברר שהם היו הרגישים ביותר כך שהם נפגעו רגשית מכל סיבה שהיא. ולכן, נדרשים ההורים להעצים את עצמם ולהיטען באנרגיות חיוביות, להטעין את כל בני הבית ולצאת לדרך שבסיומה, כפי שאמר הרבי מליובביץ זי"ע, זוכים להגיע ל'שלווה'.
אמנם, הדרך עשויה להיות ארוכה, אך בסופו של דבר גילה גם יעקב אבינו ע"ה שזכה לישב בשלווה ולהתאחד כל בני המשפחה יחד, רק לאחר שהדרך נעשתה. אך בכל מקרה, הדגיש הרב ג'ייקובסון, "מהילד לא מתנתקים. כי מצעד כזה אין דרך חזרה".
