השבוע קוראים בפרקי אבות את פרק ד. במשנה ד נאמר "רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה".
הפשט הוא ש"תקווה" לשון קצה ("ואת תקות חוט השני") שסופו של כל אדם להפוך לרימה ותולעה.
שאל על כך סבי הרה"ח ר' שמואל קלירס ז"ל, מדוע נקטה המשנה דווקא בלשון "שתקוות", ממנו משתמע כאילו האדם מקווה להיות רימה?
ותירץ, שכשיבוא האדם לבית דין של מעלה, יבואו אליו בתביעה למה לא ניצל את כוחותיו כראוי וברוחניות הסתפק במועט. ינסה האדם לתרץ את עצמו ולומר, "מי אני ומה הייתי, לא הייתי שווה כלום. בס"ה הייתי רימה ותולעה". אבל אז יענו לו "וכשרצית משהו לעצמך, גם אז החשבת את עצמך לכלום, או שהתאמצת ויגעת בכל כוחך עבור כך? כשמישהו פגע בך פעם, גם היית רימה ותולעה, או שנלחמת כמו אריה?"…
על זה אומרת המשנה "מאוד מאוד הוי שפל רוח" תהיה שפל בחייך, "שתקוות אנוש רימה" שכך תקווה שכשתבוא לפני בי"ד של מעלה, תוכל לומר הייתי בס"ה רימה ולא ביקשתי לעצמי כלום".
נפלא, מתוק מדבש.