"עוד לפני שיאיר נולד התמודדנו על כל יום של שגרה." פותחת רות. "שנינו בעלי תשובה ללא תמיכה, ההורים מבוגרים וגם די מתנגדים לדרך שלנו. מה שהיה מובן לכל השכנות בבניין, כמו אירוח אחרי לידה ובחגים, סיוע כספי מידי פעם ובני משפחה שאפשר 'ליפול' עליהם כשקשה- היה דבר שאפילו לא ידענו על קיומו.
עם הולדת יאיר ההתמודדות שלנו עלתה מדרגה. יאיר סובל מנכות קשה ורתוק לכסא גלגלים, ועכשיו בימי המלחמה אנחנו פשוט חסרי אונים. מוסדות הלימוד סגורים, הילדים משועממים בבית והכי גרוע בזמן האזעקות – אנחנו גרים בקומת קרקע בלי ממ"ד בדירה, ולרוץ למקלט או לעלות קומה עם כסא גלגלים זה בלתי אפשרי… הבומים מרעידים את החלונות, צבע נושר מהקירות מעוצמת ההדף והילדים צורחים בהיסטריה.
אני לא יודעת כמה זמן תימשך האימה הזו. בינתיים אנחנו מסוגרים בבית, התרופות של יאיר עומדות להיגמר, חסר לנו גם אוכל ונייר טואלט ואין במה ואיפה לקנות. בעלי עובד בתיקונים אבל כרגע הלקוחות ברחו מהעיר… נשארנו כמעט לבד בשכונה, בלי שקל ובפחד איום, מתפללים לישועה."
– – –
בזמן שכל עם ישראל נרתם במלוא יופיו לטובת המשפחות הדרומיות, יש מאות משפחות שקולן לא נשמע. רובן משפחות שגם השגרה שלהן מלאה צער וקושי, ועכשיו בשעת המלחמה הן נתונות במצב בלתי אפשרי.
"גם בשביל להיעזר צריך יכולת." מסביר גבאי ועד הרבנים. "לדעת למי לפנות, לבקש את העזרה הנדרשת, לענות בזמן לטלפון מהשליח המתנדב – יש משפחות בתפקוד נמוך או בטירוף של קשיים שלא מותיר פניות לכל זה".
בשביל מקרי מצוקה קשים אלו הוקמה קרן תושבי הדרום בועד הרבנים, קרן ייעודית כדי שנוכל לתת עזרה דחופה ומצילת חיים למשפחות אלו.
